1. טלוויזיה
  2. ביקורות טלוויזיה

מחוברים פלוס: ברוס כוכב עליון

ליאור ורוני נכנסים להריון, מצעד האקסים של אילון ממשיך ומתארך ורק ברוס מצליח לשמור על אותנטיות. זה היה השבוע של המחוברים

המטרה של "מחוברים פלוס", כמו כל העונות האחרות, היא להציג לנו את החיים כפי שהם, בלי לצנזר לנו חלקים פחות אסתטיים - התפרצויות זעם, ייאוש, זיוף וכל שאר התופינים שיש למין האנושי להציע בשפע. ובהתחלה זה מרגש, לקבל את התזכורת הזו שכולם כמוך – בודדים, עצובים, מתוסכלים, מבולבלים. גם האנשים האלה, שממבט מבחוץ נראים כמו חלון הראווה המתוקתק של האדם המודרני. הבעיה היא שאחרי יותר מ-20 פרקים כאלה, אתה מוצא את עצמך שוקע לאטך בתוך עננת דחוסה של ייאוש. בשלב הזה, שלב האמצע העונה, כבר למדת להכיר את הדמויות, כבר הבנת את הטרגדיה האישית של כל אחת מהן ואת הדיסוננסים המאפיינים את חייה. ועכשיו, מאחר ובכל זאת מדובר בסדרת טלוויזיה, ריאלית ככל שתהיה – אתה רוצה לראות אותן מנפצות את תקרת הזכוכית של עצמן ויוצאות לחופשי. » מחוברים פלוס - לכל הכתבות » מי צריך אהבה כשאפשר לעשות ילד?» סוד היופי שבכיעור» בלי צנזורה» העונה שתעודד קשירת חצוצרות» הרבה יותר ממי חמצןואז מגיעים הרגעים שבהן הדמויות, שלמעשה אינן דמויות אלא בני אנוש מוחשיים עם מצלמה ביד – מתרסקות, נכשלות או חוזרות להרגליהן הסוררים, משום שכמו בחיים, גם אחרי פריצות דרך פסיכולוגיות ורגעי מפתח, בני אדם לא מפליגים אל האופק על חד קרן לבן. הם חוזרים להיות מי שהם, עם קצת יותר תבונה. וקצת מבאס לראות שברוס הוא עדיין אותו טיפוס עצבני ותוקפני שהיה בתחילת העונה, שאילון ממשיכה לשכב עם כל זכר שפוסע בחייה ולהפוך אותו לחבר טוב שלה, בעז מסרב להיפטר ממעטה האנוכיות והפאסון שהוא מתחזק ונתי עדיין מתקשה להרגיש מאושרת בתוך כאוס הילדים והעבודה, נדב שוב חוזר לחטט בפצע ההומוסקסואליות שלו וכן הלאה. למעשה, נדמה לפעמים שהדמות היחידה שמתפתחת ממש כמו בסרטים היא דמותו של ליאור דיין, שמפרק לפרק משיל את שריון הטראומות מהעבר ומתפתח למשהו אחר לגמרי. עצבני, תוקפני ונוגע ללב. ברוס חוזר הביתה:מצד אחד, אתה רוצה לאהוב אותם בדיוק מהסיבה הזו. כי הם אנושיים ומציאותיים כמו כולנו. מצד שני, קצת נמאס לך להיזכר כמה החיים קשים, מסובכים, אפרוריים ומעציבים. כמה זה מורכב לגדל ילדים ולנסות לטפח קריירה, שלא לדבר על לשמור על להבה קטנה בזוגיות. בא לך מאוד למצוא כבר איזה קליימקס כמו בקולנוע, עם מוזיקה של וולט דיסני ברקע וזיקוקי דינור. ובינתיים ניאלץ להסתפק, כמו בחיים, בעוד ניגון של "somebody to love" של ג'פרסון איירפליין. להתחבר ל: ברוס, ללא ספק הטיפוס הכי אותנטי, צבעוני ומרתק שפגשנו על המסך בתקופה האחרונה. זה מתחיל מגישת ה-I don't give a fuck הכללית שלו לחיים, ממשיך ברוך שמתפרץ ממנו לעיתים כלפי שירלי והילדות ומסתכם בפרק שמחזיר אותו לניו יורק של ילדותו, לסיפורי גבורה עם מיקי רורק, לסמים ולחברים מהתיכון, האמא המבוגרת והבודדה ושני האחים המתים שנמצאים שם כל הזמן. מתברר שמה ש"מחוברים" באמת הייתה זקוקה לו הוא אמריקאי מהסוג המחוספס הזה, שסובל בשקט ומתגבר ברעש, כמיטב המסורת היהודית. להתנתק מ: מצעד הגברים של אילון שממשיך לשטוף את המסך. זה לא מהתחסדות, באמת. אנחנו כאן בעד סקס ורוק'נ'קול, אבל זה כבר מרגיש כמו פרק של מלרוז פלייס. כיצד ייתכן שכל, אבל כל גבר שחולף בחייה מתגלה כאקס מיתולוגי, מאהב לשעבר או מישהו שנשבר לו הלב בגללה? אפילו שותפיה להקמת מיומנה? ועוד יותר לא ברור, איך הם בכל זאת נשארים בחייה, לפעמים כמה מהם יחד באותו החדר. יש לה קסם, לאילון, הרבה קסם. אבל קצת בא לנו לפגוש זכר אחד בחייה שלא ראה אותה עירומה. הפלוס: ליאור ורוני חותמים את הפרק האחרון של השבוע עם שני פסים על בדיקת ההיריון. למרות שכבר ידענו שזה מה שעומד לבוא, זה היה מרגש לא פחות. תודה שחלקתם איתנו את הרגע הזה. ציטוט השבוע: "עשו לי בדיקת זרע, קיבלתי ציון לשבח" אסי דיין הוא אסי דיין.

» מחוברים פלוס - לכל הכתבות 

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>