1. טלוויזיה
  2. כתבות

"על צד שמאל": אולי אף פעם לא היה פה שמאל?

באופן מאוד לא שמאלני מצידו, יוצר הסדרה רון כחלילי באמת כועס על הקיבוצניקים הכובשים ועל האשכנזים המפלים ועל השמאלנים הרופסים. התוצאה היא סדרה מכעיסה וחשובה

מה שמדהים בדוקומנטרי "על צד שמאל", כמו גם ב"שומרי הסף", הוא הטלטלה העזה שהם מטלטלים אותך, למרות שבעצם לא נאמר בהם שום דבר יוצא מגדר הרגיל. ב"שומרי הסף", למשל, אף אחד מהאקס גיבורים של השי"ן־בי"ת לא חושף שום דבר מרעיש שלא ידענו: כן, לחסל אנשים זה חרא, לחסל אנשים במשך שנים זה ממש ממש חרא, ולהתסיס נגדך אוכלוסייה אזרחית כבושה במהלך כך וכך עשורים זה לא רעיון מאוד מבריק. הטלטלה של "שומרי הסף" נובעת מהכישרון האדיר שלנו בהדחקה של כל הדברים האלה על בסיס יומיומי. אנחנו פחות או יותר יודעים אותם, אבל רק כשהם מוטחים לנו בפרצוף אנחנו מבינים עד כמה אנחנו לא.

"על צד שמאל" הוא חלק מחשבון נפש די מסיבי שהרבה אנשים שאכפת להם מהמקום הזה מנסים לערוך עכשיו. אחד הרגעים המדהימים של הסדרה נראה כך: ארבעה קיבוצניקים קשישים נזכרים בהקמת הקיבוץ שלהם, מגידו, על חורבות הכפר הערבי לאג'ון. שלושה מהם מספרים על הפרחת השממה, בנוהל, עד שהרביעי מודיע ליוצר הדוקומנטרי רון כחלילי שאם יכבה את המצלמה, יספר לו מה באמת נעשה בשמנו בשממה ההיא. כחלילי מתעקש שהקיבוצניק ידבר למצלמה, בשם "האמת ההיסטורית". מכיוון שהקיבוצניקים גדלו בעולם שבו היתה משמעות למילים כאלה, הקשיש מתרצה ומספר על "השופל של שריג" שעלה כדי לפרק את הכפר הערבי, שהיו בו, מתברר, לא רק מסגד וחושות אלא גם מסחר וחנויות, וחיים נורמליים. שלושת החברים הנוספים מודים בשתיקה במה שעד לפני רגע שיקרו לגביו כפי שהם רגילים.

הרגע הזה, כולל הסיור שבא אחריו, עם יליד לאג'ון שמשוטט באדמות שהיו הבית שלו ומתפלל על קבר בני המשפחה שלו, לא מגלה לנו שום דבר חדש, חוץ מכמה שקל לשכוח, לפחות מהצד הזה של הגדר. מה שטוען אותו באנרגיה שעושה חשק לקום ולפרק מישהו, נניח את עצמנו, היא העובדה שכחלילי באמת כועס. הוא באמת כועס על הקיבוצניקים הכובשים ועל האשכנזים המפלים ועל השמאלנים הרופסים. הוא באמת כועס על האשליות שכולנו אכלנו (רבין, ברק, פרץ), ועל הייאוש שהקאנו בגללן ביום שאחרי.האדום מזכיר את הרגע שהשמאל היה בלב ולא בראש (צילום: יח"צ ערוץ 8)

לכעוס זה להרגיש והשמאל הישראלי, כמו שאורי אבנרי מאבחן, לא טוב בלהרגיש. הצבע האדום שמלווה את הסדרה כל הזמן, בצעיפים, בכיסויי ספות, בשיער של סתיו שפיר, מרפרר לרגע ההיסטורי שבו השמאל עוד היה בלב ולא בראש. "על צד שמאל" מצד אחד מסרבת להשלים עם הידרדרות המצב מאז (מאוד לא שמאלני מצדה), ומצד אחר לא נכנעת לנוסטלגיה. הימים הקסומים ההם, שבהם עוד האמנו באוסלו, עם החיבוק המשולש של קלינטון וההבטחה שהתפזרה באוויר, זוכים לפסקול המטריד "לא יכולתי לעשות עם זה כלום", שמחלל את המיתוס ולא נותן באמת להתגעגע. הטענות כאילו פעם היה פה סוציאליסטי ופעם היה פה שמאל, מפורקות אחת לאחת על ידי אוסף אנשים סקפטיים, נבונים ומפוקחים, שכמותם, כידוע, לא קשה למצוא בשמאל, או ב"שמאל", לדורותיו.

ואולי המשפט שהכי חשוב להגיד על "על צד שמאל" הוא שכמעט בלתי אפשרי לצפות אחריה ב"כלוב הזהב". בכל זאת, אופוזיציה.

"על צד שמאל". א'-ד' 16.1-13.1, 22:00. ערוץ 8

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>