1. טלוויזיה
  2. כתבות

אמנון דנקנר: להתראות עיתונות, שלום טלוויזיה

לרגל סדרה קומית חדשה בכיכובו, אמנון דנקנר מציג את הצד שלו על השנים במעריב, הביקורת נגדו והחברות האמיצה עם אהוד אולמרט

אמנון דנקנר מבקש לדחות את סיום הראיון כי הוא נזכר בסיפור חשוב. הוא מוודא שהנורית האדומה של הטייפ דולקת, ומספר על תורנות סבים מספרי סיפורים שהונהגה בגן של נכדו נדב בן החמש וחצי. כמה ימים לפני שהגיע תורו של דנקנר להופיע בפני הילדים הוא נכנס ללחץ מחשש שהוא עלול להביך את נדב בפני חבריו. לכן מלאכת הכתיבה שקדמה למאורע העסיקה אותו רבות ולוותה בלא מעט שכתובים ושינויי קונספט. בסוף התייצב בפתח הגן עם עלילה בדיונית שמתרחשת בקרקס, וקיווה לטוב.

ההצלחה היתה מסחררת. דנקנר מספר שהתוכנית האמנותית שנקצבה לעשר דקות נמתחה לכדי 40 דקות שלמות, שבמהלכן שילב גם פעלולי לוליינות כמו ג'אגלינג, הצבת מקל של מטאטא על האף וצעידה בחדר הלוך וחזור כשעל ראשו מונח כדור מנופח. דנקנר מתמוגג כשהוא משחזר כיצד בסוף הצגת היחיד צבאו עליו הילדים וביקשו ממנו שימשיך, תוך כדי קריאות "סבא אמנון, סבא אמנון".

אם כן, דנקנר היה ונותר מופע של איש אחד. זה רק הקהל שמשתנה סביבו. אם בקריירה העיתונאית שלו התנהגות קרקסית מהסוג הזה היתה מזמנת אליו אוטומטית את אש הברנז'ה, הרי שקהל השומעים בגן רינה יכול להיחשב הרבה פחות ציני.

שנה וחצי אחרי שקדנציה בת שש השנים כעורך "מעריב" הסתיימה בחמיצות, סבא אמנון משתדל להתרחק ככל שניתן מכל מה שמדיף ניחוח של אינטריגות פנים ברנז'איות. שבוע אחרי שמחליפיו בתפקיד, דורון גלעזר ורותי יובל, הבינו שהמציאות ב"מעריב" היא חסרת תקנה והגישו את התפטרותם, דנקנר מוותר על האפשרות לשמש פרשן שמשקיף מן הצד ופוסק: "אמרתי לכם". גם אל תטרידו במשחק ניחושים בנוגע לזהות העורך הבא, ובוודאי אל תנסו לגרור אותו לדיון בעתידו של העיתון מקוצץ הכנפיים. הרבה יותר מעניין אותו, לטענתו, לשקוע בכתיבת הספר החדש שלו, ולצלול מדי יום לספרי היסטוריה המנתחים את המציאות הפוליטית־חברתית של צרפת בתקופה שבין אביב העמים למלחמת העולם השנייה. מין תחביב שכזה. 

ובכל זאת, בהתנהלות "מעריב" בשנים האחרונות בולט הבדל דרמטי בין האופן שבו יושמו הגזירות הכלכליות בעידן דנקנר לבין יישומן בתקופת גלעזר ויובל. בעוד שהמהלכים של הראשון יצרו דימוי של ניקוי אורוות פרוע ואגרסיבי, אצל דוֹרוּתי (כפי שמכונים שני עורכי "מעריב" האחרונים) נשאר רושם של תוכניות ייעול הייטקיות בראייה ארוכת טווח. אותו פער קיים גם ביחס לאקט העזיבה עצמו - גלעזר ויובל תוארו כמי שלא הסכימו לסבול הנמכה נוספת ברף האיכות של העיתון; דנקנר לעומתם נטש את הבניין בקרליבך כשהוא שרוט מיחסי ציבור שליליים במיוחד.

אולי יש לך בעיה של סגנון.

 "הביקורת הזו על הסגנון שלי לא מובנת. לאורך שש השנים שלי ב'מעריב' לא היה אדם אחד שיכול להעיד שהרמתי עליו את קולי, חוץ ממקרה אחד שאליו אני לא רוצה להיכנס. מעולם גם לא העלבתי אף עובד שלי. לא ברור לי מה השורש של הדמות המפחידה הזאת שהדביקו לי. אני מניח שיש בי משהו קצת מאיים, אולי בגלל הפיזיות שלי, או בגלל שאני נוטה לשלב הומור שלא תמיד כולם מבינים".

אמנון דנקנר. חבטו, לעגו, מזמן המשכתי הלאה (תצלום: אסף עברון)

דבריו של דנקנר בנוגע למיעוט המקרים שבהם העליב את עובדיו לא ממש מתיישבים עם תחקיר שפירסמו גידי וייץ ואסתי אהרונוביץ' במוסף "הארץ", עם סיום הקדנציה שלו לפני שנה וחצי. תחת הכותרת "טנקנר" – הכינוי שדבק בו בעיתון על רקע גישתו האולטרה פטריוטית בזמן מלחמת לבנון השנייה – תוארה דמותו כעורך המהלך אימים על עובדיו ושואב הנאה כמעט סדיסטית מהתעמרות בכפופים לו. בין השאר פורסם כי דנקנר היה חולץ את נעליו ומשגר אותן בבעיטה אל עבר עובדיו המופתעים, כשהופיעו על סף דלתו. אלה, כדי להתגונן, שימשו שוערים בעל כורחם.

היום מסביר דנקנר שהריטואל הזה היה בסך הכל עוד ביטוי למה שהוא מגדיר כחוש הומור מפותח שכנראה לא מצא חן בעיני כולם. "הנעליים זו דוגמה מצוינת", הוא אומר, "בסך הכל היה מדובר בסטנגה מאולתרת, שעשוע שובר דיסטנס שנהגתי לשחק עם אנשים במערכת בלילות ארוכים של סגירה, בדרך כלל כשהיינו עובדים על 'סופשבוע'. הרוע והרכלנות המעוותת מסוגלים להפוך מעשה שובבות לאקט משפיל. אתה יודע, קראתי איפשהו לא מזמן מישהו שתיאר עד כמה חביבה יונית לוי. הוא סיפר שבכל כניסה שלה לאולפן או לישיבות מערכת, היא נוהגת לבעוט בנוכחים. בקלות היה ניתן להשתמש באנקדוטה הזאת אחרת ולהציג אותה כסוסה ברוטלית. אז אצלה זה התקבל בחן ואותי הפכו למשליך נעליים".

העיתונות נגועה באינטרסים

בד בבד עם התסכול מהאופן הלא הוגן, לטענתו, שבו הוצג דנקנר העיתונאי, דנקנר הסופר מקפיד להדגיש שעניינים מהסוג הזה כבר מזמן לא מטרידים אותו. "אין לי טענות לאף אחד ואין לי חשבונות עם אף אחד. אני חי את חיי בתוך היצירה שלי, וזה נפלא. אחרי הרבה שנים כעיתונאי הגעתי לתובנה שהאמת לא ניתנת לתיאור באמצעים עיתונאיים. בעיתונות לא ניתן לנתק השפעות של אינטרסים, התרשמויות חלקיות ורכילויות. האמת מבחינתי נמצאת היום בספרות. לכן, שיכתבו כמה שרוצים על המפלצת מרחוב קרליבך, זה בסדר גמור מבחינתי".

במבט לאחור, היה לך שווה?

"הכל שווה ונצבר כניסיון וכחומרים להשראה. בוא נאמר שזה לא היה סבל כזה גדול. אני לא איש סובל – מצב רוחי תמיד טוב מאוד. גם הזדון שרחש סביבי לא קילקל לי את שמחת החיים. היום אני על אחת כמה וכמה מתחיל את הבוקר בחיוך, בהתחשב בזה שאני לא צריך לפקוח את העיניים ולקרוא מיד שלושה עיתונים. בוא ניכנס לפרופורציות ולא נשכח שהדברים שעברתי הם לא באמת נוראיים, לפחות לגבי. חבטו, לעגו, מזמן המשכתי הלאה".

אולי היית יכול לחסוך לעצמך חלק מהחבטות האלה אם היית פורש קודם, כשזיהית שהקיצוצים הולכים ומתגברים.

"יכול להיות. כבר אחרי שלוש שנים בתפקיד ביקשתי לעזוב, אבל הפצירו בי להישאר עוד שנה. וכך גם בשנה שאחרי, אותו סיפור, וחוזר חלילה.  בסוף נשארתי שש שנים בסך הכל. אבל אני לא מתחרט. לפחות החזקנו מעמד".לאורך השנים ההזדהות שלך עם נמרודי היתה די מוחלטת.

"נכון, הוא זה שביקש שאשאר, ואין ספק שהקשר הזה הקשה עלי לעזוב. כשנמרודי רוצה הוא יכול להיות מאוד מקסים, חם ועוטף. קל להישאב לזה. עד שכבר לא יכולתי יותר. התעייפתי מספירלת הקיצוצים הבלתי פוסקת. מגיע שלב שבו אתה מואס בתדמית שלך, כאדם שמניף את חרב עריפת הראשים. זה לא אני. זה היה פשוט זוועה. מעבר לקושי של להגיד לבן אדם שהוא מיותר, אתה מבין שבהודעה הזאת כנראה כיבית לו את האור בבית. בשנה האחרונה אני מודה שכבר לא ממש תיפקדתי. נשארתי ברקע עד שמונו העורכים החדשים, אבל התקשיתי מאוד לתפקד כי הלב שלי כבר לא היה שם. פשוט התעייפתי".

רק בגלל הקיצוצים?

"היו כל מיני מהלכים בעיתון שאני לא רוצה להיכנס אליהם. אני לא מחפש יותר סכסוכים או הטלת האשמות, ורוצה שיעזבו אותי במנוחה בהיבט הזה. לא מתחשק לי להסביר או לעסוק באפולוגטיקה ולכן אם צריך, אני מוכן לקחת על עצמי את האחריות למצבו של 'מעריב'. תעמיסו עלי, הכל בסדר. בסיכומו של עניין, האווירה שגרמה לגלעזר ויובל להגיש התפטרות היא אותה אווירה שבגללה מילאתי את התפקיד הזה בקושי רב במשך שלוש שנים ואז הודעתי על עזיבתי. מדובר באותו סיפור בהמשכים".

למה לא נשארתי ככותב

חילופי העורכים לא ממש בלמו את ההידרדרות הפיננסית של "מעריב", אבל הם בהחלט ייצרו קו מערכתי חדש. "מעריב" התנער ממיצובו כמגויס למען טובי בנינו ושבר מיד שמאלה. שינוי דרמטי עוד יותר התבטא בגישה כלפי מערכות אכיפת החוק, ובראשן הפרקליטות ובית המשפט העליון. דנקנר - פרידמניסט עוד לפני שדניאל פרידמן היה למושג ומי שמתבטא כבר שני עשורים בעד קיצוץ סמכויותיו של בג"ץ – נאלץ לקרוא כיצד גלעזר ויובל משנים אט אט את אופי הסיקור, ואיך במאבק בייניש־פרידמן העיתון עובר לצדד בגלוי בנשיאת בית המשפט העליון.

"זכותם של עורכים חדשים לחשוב אחרת", אומר דנקנר, "בסופו של דבר המציאות תתעצב על פי יחסי הכוחות המתגבשים. סקרי דעת קהל מראים שיש כרסום מתמיד באמון של הציבור ברשויות החוק. כמי שקורא הרבה היסטוריה, אני רואה כיצד זרמי מחשבה וסגנונות מסוימים מתקבלים בבוז ובתגרות רחוב, מונעים מהקונפליקט, ובסוף הופכים לגישה שולטת.

"אני אתן לך עוד דוגמה – בתחילת אינתיפאדת אל־אקצה אני הייתי איש השמאל היחיד שתמך במבצע חומת מגן ועירער על ההתייחסות לערפאת כפרסונה מאוד־גראטה, שהיתה רווחת בקרב המיליה שלי. בד בבד יצא הספר הקודם שלי, 'האיש ללא עצמות', ולרגל השקתו עשו עלי ב'הארץ' פרופיל דומה לזה שהזכרת קודם. תוארתי בו כימני קיצוני וכשוביניסט גדול. כמה חודשים אחר כך מאמרי המערכת של 'הארץ' יישרו קו עם העמדה שלי, ואפילו יוסי שריד הודיע שהוא מתגרש מערפאת. המציאות השיגה את מי שתקף אותי".גם בהקשר הזה, המדיני, "מעריב" של היום הוא לחלוטין לא "מעריב" של דנקנר.

"אם יש לי ביקורת כלפי רותי ודורון, היא מתמקדת בזה שהם ויתרו מוקדם מדי. בשנה וחצי לא ניתן להוביל מהלכים, והרבה אנשים סמכו עליהם שם. עם העמדה המערכתית שלהם אני כמובן לא מסכים, אבל הם לפחות ביטאו אותה כמו שצריך ויצרו עיתון טוב".

הפתיע שלא נשארת בעיתון ככותב.

"האמת שביקשו ממני, אבל סירבתי. אפילו הציעו משכורת מאוד יפה בתמורה, שהיום בטח כבר היתה מקוצצת לגמרי".

וזה לא חָסַר לך?

 "ביום שעזבתי את 'מעריב' והבאתי את קופסת הקרטון המיתולוגית הביתה, הלכתי לאכול ארוחת ערב עם אשתי ובשבע בבוקר למחרת התחלתי לכתוב ספר. אני מכבד סופרים שמסוגלים גם להביע את עמדותיהם בעיתון, אבל לי זה רק עלול להפריע. מה גם שמאסתי בשיפוטיות, והכתיבה העיתונאית מחייבת אותך להיות כזה. אני מתחרט על רוב הפעמים שבהן תקפתי אנשים באופן אישי. מי אני שאשפוט? הרבה יותר מתאים לי להתעסק באהבה, בחמלה".

פרשת בבל"ת

באוגוסט האחרון דנקנר החומל לא התאפק וקטע את את התענית הפובליציסטית. הסיבה היתה הודעתו של חברו הטוב אהוד אולמרט, אז עוד ראש ממשלה מכהן, על פרישתו מן החיים הפוליטיים. בסוף אותו השבוע פירסם דנקנר ב"מוספשבת" מאמר תמיכה ארוך ומפורט תחת הכותרת "עוד תתגעגעו", ובו שטח את תסכולו מפספוס ההזדמנות החד פעמית הקרויה אהוד אולמרט.

אהוד אולמרט. אני באמת מאוד אוהב אותו (תצלום: ניר כפרי)

"ביקשו ממני, ואני אסביר לך גם למה אמרתי 'כן'", אומר דנקנר, "יש ציווי שאומר 'לא תעמוד על דם רעך'. ראיתי איך כולם מקיזים את דמו של אולמרט בחגיגה של קללות ואמירות סרקסטיות, ולא יכולתי להביט מן הצד נוכח העוול שגורמים לו. אגב, כנראה גם הפעם לא טעיתי. על פי מה שמסתמן מהשלטון החדש, הכותרת 'עוד תתגעגעו' כבר רלוונטית בשטח".

גילויי ההזדהות של דנקנר עם חברו הטוב לא חסרו גם כשהיה במשמרת. כעורך ראשי פירסם מאמר תמיכה באולמרט בעת שהוצג כמועמד קדימה לראשות הממשלה. לקראת הבחירות כבר טושטשו הגבולות שבין החברות לאתיקה המקצועית באופן הגס ביותר. על פי התחקיר שפורסם ב"הארץ", כתבת פרופיל שהכינה על אולמרט הכתבת מירב בטיטו עברה דרך המסננת של העורך הראשי, שבחר להשמיט ממנה חלקים נרחבים שהיה בהם כדי להכתים את דמותו של המועמד המועדף.

זאת ועוד. כחלק ממלחמת המאסף להשבת שמו הטוב של אולמרט, רואיין דנקנר לפני כחצי שנה לכתבה בתוכנית "שישי" יחד עם חברים נוספים של ראש הממשלה לשעבר. דנקנר הודה שם שכעורך נאלץ לכתוב מחדש את הכתבה של בטיטו, אך תירץ זאת ב"דלות החומרים שממנה סבלה". בהזדמנות ההיא גם הביע חרטה מסוימת על כך שאולי "קצת הגזים" במנות התמיכה שחילק לחברו הטוב מעל גבי העיתון.

"ההיסטוריה מוכיחה שצדקתי בכל הדברים שכתבתי על  אולמרט. טענתי שבפרשת בל"ל אין כלום, והיא אכן נסגרה. אני מזכיר לך שטענו שזו פרשת השחיתות הגדולה בתולדות המדינה. כנ"ל לגבי פרשות שום דבר אחרות, כמו הבית ברחוב כרמיה והבית ברחוב כ"ט בנובמבר. הרקורד שלי לא מאכזב. התברר שמי שטעו אלו יואב יצחק ודן מרגלית, חברי הטוב שאני אוהב מאוד אבל הוא אינו מוכן להודות בטעותו".

עדיין תלויות ועומדות פרשות שלגביהן הומלץ על הגשת כתב אישום: מרכז ההשקעות, טלנסקי, ראשון־טורס.

"אם אתה באמת רוצה שניכנס לזה, בוא ניכנס לזה".

בוא.

"אז ככה, בפרשת מרכז ההשקעות אולמרט נהג נכון לטעמי. הוא הציל משקיע קטן שנלחם אל מול חברת ענק שניסתה לעשוק אותו. מעבר לזה, אותן הטבות שאולמרט נתן לכאורה סייעו ליצירת מספר רב של מקומות עבודה בדימונה, לבקשתו של ראש העיר. אז נכון שאורי מסר ייצג את אותו משקיע, אבל מדובר בפורמליסטיקה, מקסימום פאול טכני. בטח שאין פה עניין לא מוסרי. לגבי פרשות טלנסקי וראשון־טורס נחכה ונראה, כבר ראיתי תיקים כאלה מתפוררים.

"כשאתה מסתכל על האיש הזה", דנקנר פונה לפתע לצומת רגשי, "ורואה מה הוא עבר במרווח כל כך קצר, זה פשוט מדהים. שתי מלחמות, שש חקירות פליליות, מוות של החבר הכי קרוב שלו, עריקתו של החבר השני הכי טוב שלו, הסרטן. אני באמת מאוד אוהב אותו".

דן מרגלית, חבר קרוב נוסף של אולמרט ומי שהיה אחד הכותבים הבכירים של דנקנר ב"מעריב", בחר במסלול ההפוך ממנו, ומרגע שהשתכנע במוצקות הטענות נגד ראש הממשלה לשעבר, החליט לנתק את קשריו איתו. וכמו החוזרים בתשובה שהופכים לקיצונים שבמאמינים, כך מרגלית הפך למקטרגו הגדול ביותר של ראש הממשלה בתקשורת. הקרע, על כן, בינו לבין לדנקנר היה בלתי נמנע, והגיע לנקודת רתיחה לפני שנה וחצי בעימות שהתקיים ביניהם בתוכנית "מועצת החכמים". מרגלית כינה את דנקנר "דובר (של אולמרט) מהזן הנמוך ביותר", ודנקנר לא נשאר חייב כשהשיב לו: "אתה דגנרט, אובססיבי, עם עבר פסיכולוגי קשה". מרגלית חתם במילה "פסיכופת" ומאז לא הופיע דנקנר בתוכנית.

"היינו בריב גדול, ולכן הוא ביקש שלא יזמינו אותי יותר", מספר דנקנר, "וזה בסדר גמור כי גם לי נמאס להופיע שם. אחר כך הוא פנה אלי וביקש שאחזור, אבל הסברתי לו שלמרות החברות אני לא מתכוון לעשות את זה. היום הקונספט הזה של לשבת במעגל ולשאוג נראה לי כמו דבר איום ונורא, שאני מתחרט שהייתי שותף לו במשך כל כך הרבה שנים".

מה טיב מערכת היחסים שלך עם מרגלית היום?

"בסדר גמור. אנחנו נפגשים לא מעט, אוכלים צהריים ביחד. אמנם יש לי מחלוקות קשות איתו בעניין אולמרט וסביב סוגיות של פרידמניזם, אבל אנחנו לא מסוכסכים. הקילומטראז' שלנו ביחד גבוה מכדי שדברים כאלה יגרמו לנו להיות ברוגז".

400 עמודים הלכו לפח

בספטמבר האחרון יצא לאור ספרו האחרון, "ימיו ולילותיו של הדודה אווה". הספר שהה שבועות רבים בראש רשימת רבי המכר (כ־40 אלף עותקים נכון להיום), ובתחילת השבוע הגיע גם גמול הכרתי, כששמו של דנקנר הוכרז כמועמד לפרס ספיר. 

"כשגמרתי לכתוב את 'הדודה אווה' הייתי כל כך מלא באהבה ובהכרת תודה, מין נס פנימי כזה. לכן החלטתי לצלצל לכל האויבים שצברתי לאורך השנים - אלה שנטרו לי טינה ואלה שאני נטרתי להם טינה – וליישר איתם את ההדורים. אחד האנשים שאליהם התקשרתי להתנצל יצר אחר כך קשר עם המו"לית שלי, ואמר לה 'דנקנר חושב שאם הוא יתפייס עם העולם, העולם יתפייס איתו בחזרה. זה לא עובד ככה'. הוא צודק כנראה".

עושה רושם שהמותג השנוי במחלוקת "דנקנר" פלש לעתים גם ליחס שקיבל הספר החדש שלו בתקשורת. "ודאי לא יצירת המופת שהבטיחו מקורביו", נכתב בכותרת משנה ב"ידיעות אחרונות", וב"הארץ" נכתבה ידיעה שלועגת לבחירה לצטט על הכריכה ביקורות מפי שלושה מחבריו של דנקנר - צרויה שלו, שמואל הספרי ורון לשם. דנקנר, שסומן על ידי המיליה הספרותי כפרובוקטור כבר בשנת 1992 בעקבות פרסום הביוגרפיה השערורייתית של דן בן אמוץ, מכיר את העמדה הזאת לפני ולפנים.

"המו"לית שלי סיפרה לי שהיא שלחה את הספר לאיזושהי אושיה חשובה", הוא מספר, "ובתגובה אותה אושיה כתבה לה שהיא נדהמה מאיכותו של הספר ומודה לה על שהיא הכריחה אותה לקרוא אותו, כי אחרת לא היתה נוגעת במשהו שאמנון דנקנר חתום עליו", הוא אומר, "אז נכון, הרבה אנשים לא עושים את ההפרדה בין דעתם עלי לבין התוצר הספרותי. בסדר, אני מאמין שבסופו של דבר האמת מבצבצת. מעבר לזה, אין לי עניין לקיים דיון בעניינם של אותם מבקרים, שכל אחד יעשה את עבודתו. רובם מבקרים במובן הזה שהם באים לביקור של שנה בעיתונות ואחר כך אף אחד לא זוכר אותם".

ששון גבאי ב"פולישוק". הייתי השחקן של בית הספר

בימים אלה עובד דנקנר על ספרו החדש, שאת סיפור המסגרת שלו הוא עדיין לא מוכן לחשוף. 400 עמודים מתוכו כבר נכתבו בטרם החליט דנקנר שהם לא טובים מספיק וזרק אותם לפח. "כשהבנתי שמשהו במוזיקה של הכתיבה לא עובד, העדפתי להתחיל הכל מחדש. אני לא משכתב לאחור אלא מעדיף לכתוב ברצף אחד ולהשליך לפח כשלא נראה לי. זה מגיע יותר מהלב".

גם אלו שלא השתכנעו מהקווים המפויסים, המחויכים, שדנקנר (63) מצייר בעזרתם את דמותו, גם הם ייאלצו להודות שהמהלך האחרון שלו מאתגר: תפקיד קומי בסדרת טלוויזיה. ביום ראשון הבא (31 במאי) תעלה בערוץ 2 "פולישוק" – סאטירה פוליטית שמגוללת את סיפורו של רובי פולישוק (ששון גבאי), חבר כנסת אפור שנקלע בטעות לתפקיד השר לקידום חברתי. דנקנר מגלם בסדרה את חומי שליט - מניפולטור פוליטי, שר המשפטים ויו"ר מפלגת מל"ל (מפלגה ימנית ליברלית שנושאת דגל אנטי חרדי). הדמיון לנקודות הציון הביוגרפיות של החבר הקרוב טומי לפיד, שנפטר ביוני האחרון, יותר מברור. "ודאי שברגע שקיבלתי את התסריט ביקשתי את הסכמתו (הסדרה צולמה כבר לפני יותר משנה; ה"ג). הוא מאוד צחק ותמך ברעיון. אני לא משחק את הדמות כמו טומי מבחינת האינטונציה והמבטא, אבל אומרים לי שמשהו ממנו בכל זאת מוקרן החוצה".

את הסדרה יצר שמואל הספרי, חבר קרוב נוסף של דנקנר. מה פתאום משחק?

"זה נמצא בי עוד מימי בבית הספר העממי ובתיכון, הייתי השחקן של בית הספר, זה שמפעיל ומצחיק את כולם. עד היום אחד התחביבים שלי בחביון ביתי הוא דקלום שירה, אנגלית בדרך כלל. לפעמים בעת השתכשכות באמבטיה אני מדקלם מונולוגים של שייקספיר. אז עכשיו אני משחק, שום דבר לא קורה מאוחר מדי. מה גם שהצילומים היו חוויה גדולה. אלו היו כמה ימים מרוכזים מהבוקר עד הלילה, שאמנם פגמו לי בשטף של כתיבת הספר, אבל זה היה תענוג לא נורמלי. אני זוכר שחשבתי לעצמי כמה שזה יותר כיף מעיתונות – אתה עובד שעות ארוכות בלחץ זמן ונדרש לייצר איזושהי תפוקה ידועה מראש, אבל הכל מתקתק בלי כל משחקי האגו, ההיעלבויות והמוזרויות לסוגן".

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>