1. במה
  2. ביקורות

פסטיבל ישראל: הפקות מקור VS הפקות חו"ל

הפקות מקור מסקרנות אך לא מפילות מהכסא, יוצרים מקומיים מעניינים, אורחים מחו"ל שגונבים את ההצגה - נדמה שמשהו בגישה להפקות מקור חייב להשתנות

אחת מנקודות התורפה של פסטיבל ישראל לאורך השנים הייתה התמודדותו עם הפקות מקור ישראליות. באירוע שמוקד העניין בו הוא, באופן טבעי, הפקות מהוללות מחו"ל, היצירה הישראלית תמיד מרגישה כמו סרח עודף. בניגוד למה שאולי ניתן היה לצפות, לפסטיבל אין מסגרת הפקתית מתאימה או תקציב משמעותי להשקיע ביצירה המקומית, ולכן אין לה כמעט סיכוי לנצח בתחרות על תשומת הלב אל מול האורחים מחו"ל. באופן אישי, נראה לי שהדבר הנכון עבור יצירה מקומית בפסטיבל הוא ניתוב התקציב שלה להפקת אירועים מיוחדים, חד פעמיים במהותם, שאינם יכולים להיות מופקים במסגרת רגילה. הפקות ענק מרובות משתתפים, מורכבות להפקה או שיתופי פעולה מיוחדים עם יוצרים מחו"ל. להפקה אחת או שתיים מהסוג הזה צריך לדעתי ללכת כל התקציב. יצירות פרינג' קטנות, ימשיכו להרגיש כמו נטע זר במסגרת הפסטיבל, ללא תהודה ראויה בתקשורת וללא תשומת לב מיוחדת מצד הקהל. » פסטיבל ישראל 2015» פסטיבל ישראל לילדים 2015» אירועי תיאטרון ומחול - פסטיבל ישראל 2015 הפסטיבל השנה, תחת ההנהגה החדשה והמצוינת של איציק ג'ולי ואייל שר, השכיל להפיק לפחות שני אירועים מהסוג הזה בתחום המוזיקה, וכדאי לחשוב בכיוון גם בתחומי התיאטרון והמחול לקראת השנה הבאה. בינתיים, בפסטיבל הנוכחי, ג'ולי מציג כמה הפקות מקור מסקרנות במידה, של יוצרים מעניינים (אייל וייזר, עמנואלה עמיחי, נאוה פרנקל), אבל בעלות פרופיל נמוך יחסית, שלאור ההיצע המופלא מחו"ל השנה מתקשות לזכות לתשומת לב. נראה שמשהו בגישה להפקות מקור בפסטיבל חייב להשתנות.קונסטלציה נשית מסקרנת מבין ההפקות הישראליות בפסטיבל, הצלחתי לראות רק את "ליזיסטרטה X", עבודה חזותית נטולת מילים של עמנואלה עמיחי. כמו רוב ההפקות הישראליות האחרות, ההפקה של עמיחי לא נוצרה במיוחד עבור הפסטיבל, אלא הופקה במקור על ידי החוג לתיאטרון באוניברסיטה העברית והוצגה בבכורה באתונה בשנה שעברה. מדובר באתגר לא פשוט לצופים, מה שלא מספיק בא לידי ביטוי בפרסומים למופע. החיבור בין היצירה של עמיחי ל"ליזיסטרטה" של אריסטופנס נראה על פניו כעניין של מיתוג ולא של מהות. על הבמה מוקרנת עבודת וידאו ארוכה של עמיחי ואמן הוידאו רן סלווין, שנעה בין דימויים גרפיים מופשטים לחומרי ארכיון העוסקים בגילויי "הכוח הנשי" בהיסטוריה הקרובה - גולדה מאיר ומרגרט תאצ'ר, טרוריסטיות למיניהן ועוד. למרגלות המסך מועלה רצף של תמונות "חיות" וסטטיות למדי ובהן נשים בגילאים שונים וגבר אחד המבצעות מיני העמדות וטקסים לא ברורים עם אלמנטים של מחול, שאמורים לייצג חברה עתידנית-טכנולוגית, שבה השליטה עברה לידי הנשים. באופן כללי, התחושה שנוצרת היא של עבודת וידאו ארט שטוחה אך מסקרנת, שיכול היה להיות משמח להתעכב מולה לכמה רגעים במוזיאון. המסגרת הקונבנציונלית של "תיאטרון קיר רביעי" לא עושה איתה חסד, כיוון שהיא לא באמת מתפתחת בזמן ולא צוברת עומק של משמעות. גם הרצינות התהומית שבה מתנהלת העבודה, בניגוד לחינניות המשעשעת שאפיינה את העבודה הקודמת של עמיחי, "העצב של השכן עמוק יותר", מוסיפה על הניכור של "ליזיסטרטה X" ומונעת ממנה ליצור תקשורת עם הצופים.

מנוכר אך מסקרן. ליזסטרטה (צילום: עמנואלה עמיחי)

אסתטיקה סטרילית אותה מתכונת מסקרנת של קבוצה נשית, המתובלת בגבר אחד, אפיינה עבודה נוספת שהוצגה בפסטיבל השנה - "פולחן האביב" של קבוצת She She Pop הגרמנית. גם במקרה זה, הוידאו שיחק תפקיד משמעותי במהלך הבימתי, ואפילו השתלט עליו לרגעים. גם במקרה זה, השטיחות המסוימת של הרעיונות המובעים על הבמה הייתה בעוכרי המופע, וגם כאן נקודת החוזק הייתה האסתטיקה המיוחדת. מה שבכל זאת הפך את "פולחן האביב" לחוויית צפייה מתגמלת יותר מ"ליזיסטרטה X" הייתה האנושיות שהורגשה מהבמה, ותחושה של דיאלוג שנוצר בין המבצעים לצופים. בניגוד למה שהורגלנו לצפות מתיאטרון גרמני, She She Pop הביאו לבמה אסתטיקה נקייה, כמעט סטרילית, נטולת נוזלים והקצנה גופנית, שהתבססה בעיקר על משחקים משעשעים ומשוכללים בין הוידאו למופע החי. בתוך המסגרת הזו התקיים דיאלוג בין חברות הקבוצה לאמהות שלהן, שהופיעו על המסך, סביב שאלת "אמהות כהקרבת קורבן מצד האישה". בין קטעי הדיאלוג, ביצעו חברי הקבוצה באופן נלעג ומודע מעין מחול למוזיקה של "פולחן האביב" מאת סטרווינסקי, יצירה ששיאה הוא הקרבה של בתולה צעירה על ידי שבט פרימיטיבי. בסך הכל, מדובר היה במופע חביב ומסקרן לצפייה, שכוחו העיקרי היה אסתטי, בעוד שהעיסוק ב"שאלות הגדולות" לא הצליח להגיע להעמקה ולהצטבר לאמירה בעלת משמעות מהדהדת.

עבודה גרמנית. פולחן האביב (צילום: Doro Tuch)

» אירועי מוזיקה - פסטיבל ישראל 2015» פסטיבל מרכז הבמה» אופרת רוק, מחול וזוהר ארגוב: פסטיבל ישראל יוצא לדרךכשהקלאסי והרדיקלי נפגשים בעוד שרוב המחול שהוצג השנה בפסטיבל היה, בהתאם לקו העכשווי שהכתיב המנהל האמנותי איציק ג'ולי, סוג של "אנטי מחול", והגבול בינו לתיאטרון ופרפורמנס היטשטש כמעט לחלוטין, המופע של להקת המחול טרישה בראון ניסה לאזן את העניין בגישה מעט יותר "קלאסית". זה כמובן משעשע מאוד, בהתחשב בעובדה שבראון ולהקתה הן מהנציגות הבולטות של המחול האמריקאי הפוסטמודרני, שהתפתח בארצות הברית בשנות ה- 60, וביקש להמיר את נטייתה של האמנות הזאת אל היפה והוירטואוזי בלגיטימציה לתנועה היומיומית והשגרתית והימנעות מדרמה ו"נושאים" ספרותיים ופילוסופיים. אלא שעם הזמן, הרדיקליות של טרישה בראון, כמו גם של הכהן שהגדול של המחול הפוסטמודרני מרס קנינגהם, אומצה על ידי המיינסטרים, והתקבלה אל היכלי ההופעות המהוגנים. הרדיקלי הפך להיות לקלאסי, ועל רקע פריעת הסדר הטוטאלית בעולם המחול העכשווי, כל הפוסטמודרניזם הזה מקבל פתאום תפקיד של ספק המזור לנשמה הדואבת.ואכן, ערב היצירות של טרישה בראון, שכלל ארבע מעבודותיה שנוצרו בין תחילת שנות ה- 80 לימינו, חרף הקצבים הלא קונבנציונליים, העדר ההתפתחות המודעת, הקומפוזיציות המשונות והפסקולים המונוטוניים, סיפק לקהל מנה הגונה של יופי ווירטואוזיות, וסחט מהצופים מחיאות כפיים בעוצמה שטרם יצא לי לשמוע השנה בפסטיבל ישראל.

מנה הגונה של יופי ווירטואוזיות. טרישה בראון (צילום: יח"צ)

פולחן האביב - תיאטרון ירושלים 9.6ליזיסטרטה X - תיאטרון ירושלים 11.6טרישה בראון - תיאטרון ירושלים 11.6

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>