1. במה
  2. ביקורות

הרמת מסך 2015: ניפוץ גבולות השפה

בדומה לשנה שעברה, פסטיבל הרמת מסך ממשיך במגמה של התרחקות מהמחול המודרני, עם עבודות מסקרנות ומעוררות מחשבה. רק חבל שלא בכולן היה חזון הנראה לעין

שלושה "מסכים" ושבע עבודות אל תוך פסטיבל "הרמת מסך" כבר אפשר היה לזהות חוט מקשר העובר בין העבודות ה-כל כך שונות זו מזו -  הניסיון לפרק את הגבולות המוכרים של המחול מבחינת צורה, תוכן, דימויים והיחסים עם הצופה. תימה זו אף עלתה בכנס "הרמת מסך" שעמד השנה בסימן "שינויים בתפיסה", ועסק במפנה המתרחש במודלים ובמושגים המכוננים של המחול, שאינם אלא גבולות בעצמם, ולעיתים - לפחות בראייתו של היוצר העכשווי - גם מגבלות. ההליכה אל מעבר לקווי הגבול המוכרים קשורה קשר הדוק לקונטקסט ההיסטורי שבו נוצר הפסטיבל. קהילה של יוצרי מחול שהציגו מחול "אחר" התגבשה בארץ לקראת סוף שנות ה-70. עד אז נשלטה סצנת המחול על-ידי הלהקות הממוסדות שהוקמו מאמצע שנות ה-60 (בת-שבע, בת-דור, הבלט הישראלי ולהקת המחול הקיבוצית). במסגרות אלו הפכו המחול המודרני של מרתה גרהאם, הבלט הקלאסי והבלט הניאו-קלאסי ל-"שפות" הרשמיות (והיחידות בעצם) של המחול הישראלי.

» הרמת מסך 2015 - לכל הפרטיםאפוס אקספרסיוניסטי. "12 צ'קים דחויים" (צילום: גדי דגון)לעומת זאת, היוצרים העצמאיים הביאו את בשורת המחול החדש, הפוסט-מודרני, שצמח בניו יורק, ובהמשך גם מגמות מתיאטרון-המחול של פינה באוש, ולכן נאלצו תחילה לשלב את עשייתם הניסיונית במסגרות אחרות בהן התנסו בחתירה נגד מסורות אמנותיות קיימות, כמו אירועי מיצג ופסטיבלי תיאטרון אחר (פסטיבל עכו). צמיחתם המתמדת הביאה לבסוף להקמתן של פלטפורמות כמו "הרמת מסך" (וגם "גוונים במחול"), שיועדו לתת ביטוי ומקום ליצירה שמחוץ למיינסטרים.

בעבודות שהוצגו בשלושת ה-"מסכים" הראשונים של "הרמת מסך" הלכו חלק מהיוצרים רחוק מאד, אפילו רחוק מידי. הם ניפצו את גבולות השפה והז'אנר בצורה קיצונית כל כך, עד שהעבודות נותרו פרוצות לרווחה ובמידה רבה הפכו להתרחשות שמתקיימת בתוך עצמה ומובנת ליוצר בלבד. בעבודות אחרות הטיפול בחומרים דווקא הניב תוצרים מעניינים ומפתיעים לפרקים.

העבודה "12 צ'קים דחויים" של אלה רוטשילד (מסך 1) מציגה את יוקר הדיור דרך מופע כמעט קולנועי באיכויותיו, שמביא את המחול בצורות שונות ומשתנות. בחלקו הראשון מגלמת רוטשילד דמות שהיא מעין הכלאה בין "כרישת" הנדל"ן ענבל אור למנחה מהסרט "קברט". היא מדקלמת טקסט קצבי, נעה בתזזיתיות מנוכרת, ומנסה למכור דירות לא שמישות למגורים בכל קלישאה אפשרית: "גם כאן הדגל מונף, גם אנחנו ציונים!". בהדרגה היא יוצרת מתוך אשפת קרטונים שיכון מיניאטורי של בתים, וגם דירה אחת שקירותיה מאיימים ליפול מכל מגע קל. אל מול התנועתיות התיאטרלית והמודעת לעצמה, מציגה הרקדנית אריאל פרידמן, דיירת בתוך הדירה, תנועה אקספרסיבית, מצומצמת ומבוהלת, המשקפת את הדוחק בחלל הבית. ויש תנועה נוספת - זאת של ההמון הלבוש בשחורים. 20 תלמידי המסלול להכשרת רקדנים בביכורי העתים זוחלים בין בתי הקרטונים כמו תרחישי האימה על החולדות שיציפו את תל-אביב מהביוב. הם כמו מקהלה יוונית מעוררת יראה (והרבה צחוק) באפוס האקספרסיוניסטי שיצרה רוטשילד על חיה. כוריאוגרפיה של פירוק והרכבת דימויים. "אי שם בעכשיו" (צילום: תמר לם)"אי שם בעכשיו", עבודתו של אורי שפיר (מסך 2), מאתגרת את גבולות התפיסה החושית שלנו כקהל, ומראה כיצד אנו רגילים לחוות מימדים במחול - במה, גוף, נוכחות - כשלם אורגני, ומה קורה כשחוויית הצפייה שלנו מתווכת על-ידי גורם שלישי, שמזמן לנו התבוננות אחרת. לאורך המופע מבצעים שפיר ואופיר יודלביץ' פעולות שגרתיות וגם רצפים תנועתיים, ואלו מצולמים על ידי אמן הוידאו נמרוד אלכסנדר גרשוני, ומוקרנים על גבי שמונה מסכי וידאו אשר פזורים על הבמה, ומציגים גם תיעודיים מצולמים נוספים של השניים. מסכים אלה מונעים ממקום למקום על ידי הפרפורמרים ויוצרים כוריאוגרפיה של פירוק והרכבת דימויים אשר מחוללת שינוי באותו גבול (דמיוני) שקיים סביב כל מופע והופך אותו ליחידה נפרדת מהעולם (לפחות לזמן מה). וכך, התרחשויות ממרחב חיצוני לתיאטרון, ומזמן שקדם למופע, מוחדרות אליו ומתקיימות בו סימולטנית לריקוד שמבוצע על הבמה, כשם ששפיר ויודלביץ' נותרים סטטיים גם כשהם רוקדים (ולהיפך), ואפילו נוכחים על הבמה גם כשהם עצמם אינם.

עבודתה של סחר דאמוני, "בתלם/path" (מסך 3), היא כזו שעצם קיומה מהווה אקט מודע של פריצת גבולות, שבאמצעותו מתעמתת היוצרת עם התכתיבים התרבותיים הנוקשים של החברה הערבית בה היא חיה. הקונפליקט בין העולמות נוכח בכל רגע בעבודה: דמותה של נערה לבושה בלבן אשר נדמית כשואבת מים מבאר ושופכת אותם לקערת היטהרות, והפסקול שמחדיר לבמה את הקהילה/המשפחה באמצעות הקלטות של דיבור ושירה בערבית, יוצרים מתח אל מול התנועה החושנית, הכוחנית והמתפרצת של דאמוני. הרצון לפרוץ החוצה הולך ומתעצם גם באמצעות סצנה שחוזרת על עצמה, שבמהלכה שוכבת דאמוני על הרצפה ואצבעותיה מטיילות על הרצפה ועל הגוף, כאילו ביקשו לסמן את המסלול שבו היא מבקשת ללכת. כך הופך הגוף לאתר שבו נוכחות בו-זמנית הסכמה והתנגדות - דאמוני עוברת לסירוגין בין תנועות ומחוות מסורתיות לכאלה שללא ספק מייצגות את השפה האישית שלה. הגוף שלה הוא גבול המסמל את כל מה שאסור לה, וגם את נקודת המוצא לכל מה שהיא רוצה וחולמת. נקודת המוצא לחלומות. "בתלם/path" (צילום: תמר לם)שבירת גבולות ז'אנריים אינה פעולה חריגה בתולדות המחול. היא מהלך טבעי שמתרחש בשל נטייתה של כל אמנות למצות את צורות ודרכי ההבעה הקיימים, ולגלות במקומם אחרים. יחד עם זאת, תהליך זה אינו יכול להתקיים מבלי שמוצבים מתווה, כוונה או חזון לגבולות חדשים, ובעיקר - מבלי שתמומש אותה הסגת גבול מבורכת שמסמלת את הרגע שבו עוברת היצירה את סף הבמה, מגיעה אל הצופה, ומעוררת בו מחשבה או רגש.

הרמת מסך 2015  - סוזן דלל 4-6.11

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>