1. במה
  2. ביקורות

"נפילים": מנחם בגין ובר רפאלי מציגים את ישראל

שלושה עשורים שונים בחייה של מדינת ישראל נפרשים ב"נפילים" בעזרת דמויותיהם של ראש ממשלה, דוגמנית על ואלוף ג'ודו. התוצאה מסקרנת ומעוררת מחשבה

שלושה עשורים. נעם סמל, מנשה נוי וסמדר יערון ב"נפילים" (צילום: יח"צ)

המילה שליוותה אותי בכל זמן הצפייה ב"נפילים", יצירתו החדשה של יונתן לוי בזירה הבינתחומית, שהועלתה השבוע בבכורה בפסטיבל ישראל, היא "ריבוי". הריבוי מתקיים בעבודה הזאת בכמה מישורים: בכמות הגיבורים הראשיים שלוקחים בה חלק, בסגנונות השונים שדרים בה בכפיפה אחת וגם ברגשות המגוונים שהיא מעוררת בחלקיה השונים - חלק חיוביים יותר וחלק פחות. נדמה כאילו בניגוד לעבודותיו הקודמות של לוי, ביניהן "הרפול והים", "סדאם חוסיין – מחזה מסתורין" או "מנו מלך אטלנטיס", שהתאפיינו במבנה מהודק למדי ונקטו במבע מינימליסטי, הפעם מעניינים אותו דווקא עודף, ריבוי, אולי אפילו כאוטיות. מה שמחזיק את כל המרכיבים יחד הוא העולם הבימתי המרתק שלוי יוצר - עולם שמערבב בין טקסיות לאירוניה, בין מודעות עצמית לפתוס. בשילוב עם המוזיקה המכשפת (נועם ענבר), עבודה תנועתית מוקפדת מאוד (ישראל ססובר) ושימוש חכם בתאורה (עומר שיזף) ובוידאו (יואב בריל), התוצאה היא משהו שקשה לא להיקסם ממנו ולא להיסחף איתו.

» פסטיבל ישראל 2016» אירועי תיאטרון ומחול - פסטיבל ישראל 2016 » אירועי מוזיקה - פסטיבל ישראל 2016» פסטיבל מרכז הבמה - פסטיבל ישראל 2016» מירוץ ההתשה של הכוריאוגרף אלסנדרו שרוני

"נפילים", שנכתב על-ידי לוי בשיתוף עם בועז לביא, מורכב משלושה חלקים, העוסקים (לפי הגדרת התוכניה לפחות) בשלושה סמלים ישראליים מיתולוגיים, שמתייחסים כל אחד לעשור אחר. שנות ה-80 מיוצגות על-ידי מנחם בגין המנוח, בגילומו המפתיע של נועם סמל, המנכ"ל המיתולוגי של התיאטרון הקאמרי. שנות ה-90 מיוצגות דווקא על-ידי אלוף ג'ודו ישראלי פיקטיבי (ניר שאולוף), שמתמודד עם מאמנו, שהוא גם אבא שלו (מנשה נוי), על מדליה בתורכמניסטן, בזמן שעל מדינת ישראל מתרגשת אפוקליפסה. שנות האלפיים מיוצגות על-ידי בר רפאלי בגילומה של מלכת הפרינג' סמדר יערון. כל אחד מהחלקים מתאפיין בסגנון בימתי שונה ואפילו מהות שונה. החריג ביותר הוא החלק האמצעי, שהוא בעצם מערכון קומי מבריק, בביצוע ריאליסטי מצוין של נוי ושאולוף. האופן שבו החלק הזה לועג באופן חריף ומתוחכם לכמה קווי אופי ומנהגים של הישראליות המודרנית הופך אותו למשהו שיכול היה להשתלב בקלות בגרסה עכשווית של "החמישייה הקאמרית".

החלק הראשון לעומת זאת, מתרגם כתבת טלוויזיה ששודרה בזמן מלחמת לבנון הראשונה, שבה בגין מבקר במוצב הבופור הכבוש בלבנון ומקבל תדרוך משר הביטחון אריאל שרון. לוי הופך את הכתבה להתרחשות בימתית ספק טקסית ספק מגוחכת, שבה מוצג בגין כמעין רוח רפאים או נביא עיוור הצופה את הבאות ורואה לפניו חידלון. מעבר לעבודה בימתית מרהיבה לפרקים, של שילוב בין מוזיקה, תנועה, תאורה ווידאו, לתחושתי לוי יכול היה לסחוט יותר מסמל בתפקיד בגין. הנוכחות הבימתית שלו מרתקת, אך העבודה עם הטקסט מצליחה לשכנע רק באופן חלקי. אולי הסיבה לכך היא קוצר זמן של עבודה, או יראת כבוד, ובכל מקרה אין ספק שמקצה שיפורים יכול לשדרג את התוצאה. חולשות נוספות שפגמו מעט בהתרשמות מהחלק הזה הן הבחירה הזולה מדי ללעוג למשמניו של אריק שרון וגם ההחלטה להציג אחרי הקטע את הכתבה המלאה שעליה התבסס, שיש בה משהו דידקטי ולא מספיק מעובד.

מה הוא היה חושב? מנחן בגין האמיתי (צילום: יח"צ)

אם החלק הראשון מערבב בין האוונגרדי לנגיש, בעוד החלק השני נוטה חזק לכיוון הנגיש, הרי שהחלק השלישי שובר חזק אל האוונגרד. מרתק לראות את האופן שבו משתלבים כאן התיאטרון הפיוטי נוסח יונתן לוי והתיאטרון הבועט והמחוספס של יערון, שללא ספק לא הייתה כאן "מבצעת" בלבד. מרכיבים שונים של ההופעה, ביניהם מיקרופון "מדונה" הצמוד לפיה של יערון, השימוש הצורב בעירום והפירוק וההרכבה של הטקסטים, מאפשרים לחלק הזה להשתלב באופן טבעי מאוד גם ברפרטואר האישי של יערון. אלמנטים של מחול בוטו היפני, שמהדהדים גם בחלק הראשון, הופכים בחלק הזה למפורשים מאוד, כולל בגד מסורתי שיערון לובשת. מבחינת התוכן, מדובר כאן בחלק שמשלב בין תנועה מסוגננת, פירוק והרכבה של מילים – בעיקר "בר רפאלי" ו"קרולינה למקה", מותג משקפי השמש שהיא מפרסמת – ואווירה כבדה של פולחן. רוב הזמן מדובר בעבודה חושנית ומופשטת בעיקרה. דווקא מה שפחות מופשט בחלק הזה, שמציג ביקורת בוטה ומעט מובנת מאליה על הזוהר הריקני שרפאלי מייצגת, חוטא לעיתים בסקסיזם והופך את דמותה לנלעגת באופן אכזרי מדי בעיניי. גם אם בסופו של דבר לוי מציג לנו את הילדה הפגיעה והאנושית מאחורי התדמית הריקה, קשה להתגבר על חוסר הנוחות שהחלק הזה מעורר.

כמו אותו ריבוי שדובר עליו בהתחלה, גם התחושות שהמופע מעורר הן מרובות ולא חד-משמעיות. הוא גם מעורר התפעלות, גם מתסכל, גם מצחיק, גם אכזרי, גם גחמני וגם קסום. מה שבטוח, הוא אינו מפסיק לסקרן, לאתגר ולעורר מחשבה. מהבחינה הזאת – מדובר בניצחון חד-משמעי. נפילים - בית מזיא, בימוי: יונתן לוי 27.5

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>