1. במה
  2. פרינג'

מאמה טרויה

גרסתו של הבמאי שלמה פלסנר ל"נשי טרויה" של אוריפידס מוסיפה לטרגדיה הגדולה פסקול אירוויזיוני מוזר, מתקתק ומרתק

אוריפידס כתב את "נשי טרויה" בשנת 415 לפני הספירה כדי למחות על יחסם של בני עמו, אנשי אתונה, לאוכלוסיות שכבשו בעת מלחמתם נגד ספרטה ובנות בריתה. מאז ועד היום, דור אחר דור, סיפור נפילתה וחורבנה של העיר טרויה ממשיך לספק לשחקנים וליוצרים הזדמנות מצוינת לעסוק במלחמות שלהם - רק מלחמות צודקות, כמובן - ובעיקר באלימות, באכזריות ובאיוולת שמאפיינות את תרבות הכיבוש. ולא שחסרים מעשי כיבוש או מלחמות: ז'אן פול סארטר עיבד את "נשי טרויה" ב-1965 על רקע מלחמת אלג'יר; גרסתו הועלתה בתיאטרון הבימה ב-1983, כשברקע מלחמת לבנון; ואילו התיאטרון הלאומי בלונדון הציג את המחזה בשנה שעברה, בבימויה של קייטי מיטשל, על רקע המעורבות הבריטית בעירק.ההפקה החדשה של "נשי טרויה" בתיאטרון תמונע אינה מתכתבת אמנם עם מלחמה ספציפית, אבל במדינה שנמצאת תמיד לפני מבצע צבאי אחריו או בעיצומו - מדינה שמציינת 60 שנות עצמאות ו-40 שנות כיבוש - אין סיבה שלא להציג את מחזהו של אוריפידס ערב ערב, שנה אחר שנה. למרות האמצעים המוגבלים שעמדו לרשותו הבמאי שלמה פלסנר מצליח ליצור הפקה בעלת איכויות מיתיות של ממש. התפאורה של דנה צרפתי (כמה עמודים דוריים מבוקעים ומשטח חצץ שחור שמתחתיו מבליחה רצפה אדומה), התלבושות של סבטלנה ברגר (גלימות כהות שמתחתיהן נחבאות שמלות מהודרות) והתאורה הדרמטית של קרן גרנק בהחלט מעצימות את התחושה הקמאית. מהדימוי הראשון, המצמרר, שפותח את ההצגה - גל האבנים בשיפולי הבמה המתחיל להתנועע ולהיאנח - "נשי טרויה" מדגימה כיצד אפשר להתמודד ברגישות ובנחישות, עם קלאסיקה.אלא שיותר משהוא עוסק במלחמות העמים, דומה שפלסנר מתעניין במיוחד במלחמת המינים ובשאלת הקשר בין מגדר לאלימות: האם נשי טרויה אכן מעמידות אופציה שפויה, אזרחית, כנגד הטירוף הגברי - אופציה המבכרת חיים על פני האדמה - או שמא גם הן אינן מסוגלות להשתחרר מקודים פטריארכליים של כבוד ושל פטריוטיזם? "נשי טרויה" ממשיכה, במילים אחרות, את רצף ההפקות שפלסנר כבר יצר בתמונע בשיתוף עידו בורנשטיין - "כינים", "רעב", ו"אלוורה" - הפקות שהלכו ושיכללו את העיסוק בנשים ובנשיות, לרוב תוך אימוץ מסגרת נרטיבית של קברט אפלולי.

גברים בצדהחיבור בין "נשי טרויה" ובין "אלוורה" ניכר בשל נוכחותן של השחקניות אסתי זקהיים ואודליה סגל (שמופיעות בשתי ההצגות), אך בעיקר בזכות המוזיקאית גלית פומרנץ, שהלחינה כאן סדרה של שירים המבוססים על הטקסטים של אוריפידס וסארטר (בתרגומו של אלי מלכא). הפזמונים הללו מספקים כמה מהרגעים המענגים והמשונים ביותר בהצגה: מענגים, משום שהמלודיות המתקתקות של פומרנץ ומגוון הסגנונות שהיא מאמצת - קצת פופ, קצת ג'אז, קצת מלודיות יווניות - נעימות מאוד לאוזן; אבל משונים, משום שהשירים מעניקים לערב איכות של מחזמר כיס, משהו על גבול הפרודיה האירוויזיונית: תארו לעצמכם את המלכה הקובה, אותה ביג מאמא מיתולוגית, משתלבת פתאום בקאסט של "מאמה מיה".הרעיון אינו כה מופרך בהתחשב בעובדה שגם המחזמר של שירי אבבא עוסק, אחרי הכל, בסדקים העלולים למוטט את האחווה הנשית, וגם הוא מתבסס על מודלים קלאסיים (צעירה באי יווני המתחקה אחר זהותו של אביה האמיתי). אינני טוען, כמובן, שפלסנר ניסה להפוך את "נשי טרויה" לקאמפ - השירה הנלהבת לא גורעת לרגע מרצינותה של ההפקה - אבל אין לי ספק שההחלטה לשלב בהצגה פסקול ססגוני שכזה, מקרבת אותה אל התרבות העכשווית מבלי להזדקק לרמיזות פוליטיות אקטואליות.זה לא היה עובד, כמובן, בלי משחק מרשים של הצוות. זקהיים בקול עמוק, כמעט ניחר, מצליחה להתעלות מעל גלריית הנשים החביבות-אך-מתוסכלות שהיא מרבה לגלם. הקובה שלה אמנם מדברת באנפוף מעט מתחנחן - אורנה פורת היא לא - אבל מצד שני היא מסגלת לעצמה בקלות את הציניות המרירה של אשה שכבר ראתה הכל, ואולי בעצם לא: הבעת פניה של זקהיים כשהיא מגלה שהלנה היפה הצליחה לשוב ולסובב בכחש את מנלאוס בעלה היא מלאכת מחשבת. שנטל כהן, תגלית אמיתית, מעולה בתפקיד קסנדרה, וגם מאיה הר-ציון (הלנה) ואודליה סגל (אנדרומכה) עושות עבודה מצוינת.הגברים, חוששני, קצת פחות טובים. נדב בשם, המגלם את החייל היווני שרק מבצע פקודות, נעדר סמכות בימתית. למעשה, הוא מקרין איזשהו טירוף חסר מנוח שלא ממש מתאים לתפקיד - כאילו תכף יפרוץ בצחוק מלעלע, יפשוט את מדיו וירוץ עירום אל הבר של תמונע. איציק גבאי, כמנלאוס, מפגין משחק קצת היסטרי, אבל רוב הזמן הוא נדרש לספק אנטיתזה שרירית לנשות טרויה, כלומר, להפגין טורסו יווני קלאסי ותו לו. במשימה הזאת הוא בהחלט עומד בכבוד."נשי טרויה", מאת אוריפידס, עיבוד: ז'אן פול סארטר, בימוי: שלמה פלסנר. תיאטרון תמונע

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>