1. לילה
  2. כתבות

משחקי חברה - הבילוי הלילי החדש

הגיקים, הסטלנים, הסחים והאמנים כבר מצאו את המשחק שמתאים להם. מקומות הבילוי החמים של החורף מסתתרים אצלכם בסלון

לאנתרופולוגים יצירתיים - ההגרלה משתתפים: עשרה עד 20 איך זה עובד: המשתתפים מתכנסים במרחב סגור כלשהו למשך שלוש עד 12 שעות, מתחלקים לקאסטות (מעמדות) ומבצעים הוראות המוגרלות על ידי מחשב. המחשב מכיל בנק עם מאות הוראות שונות שהוזנו לפני תחילת הסשן על ידי כל אחד מהמשתתפים וועדת ההגרלה. כך אף אחד מהמשתתפים או מהמארגנים לא יודע מראש אילו שאלות יש במאגר, ואין לו שליטה על מערכת ההגרלה בזמן האירוע. מכניסתך לניסוי, בכל שבע דקות המחשב יכריז בשמך ויגריל בשבילך שלל משימות והוראות לביצוע. המשימות יכולות להיות פשוטות: לך תשתה כוס קולה, תנקה, תביך, תצחיק, תחבק, תצעק, תדבר בשפה זרה ואולי אפילו תתפשט. הן גם יכולות להורות על פעולה ספציפית ופשוטה כמו ליזום שיחה עם משתתף אחר או לייצר איתו סיטואציה מסוימת. המחשב יכול לפלוט הוראה לגלם תפקיד כלשהו לזמן מה במסגרת האירוע, למשל תפקיד של מלך שיכול לתת הוראות בעצמו או של תפקיד הרואה ואינו נראה, שבמסגרתו מוטל על כל המשתתפים להתעלם לחלוטין מבעל תפקיד זה. ישנן הוראות זוגיות, הוראות שמוטלות על כל הקאסטה (לדוגמה: על קאסטה אחת מוטל לשרת קאסטה אחרת), והוראות קולקטיביות, שאותן צריכים לבצע כל המשתתפים בסשן. באירוע הזה אין מנחה או אח גדול שמפקח על הנעשה, כך שלמעשה אין כאן ממד של תחרותיות וחלוקה למנצחים ולמפסידים, והמהות היא בנייה משותפת של דגם חברתי שונה ובלתי שגרתי, בזמן קצוב ובחלל מוגדר. ההגרלה היא מעין ניסוי חברתי במרכאות, משום שאין לה תוקף מדעי. זהו אירוע פרפורמטיבי, שבו אין חלוקה למבצעים ולצופים שכן המשתתפים בניסוי נושאים בשני התפקידים. החבורה: עד כה התבצעו 12 ניסויים בחללים שונים – באוניברסיטת תל אביב אחרי שעות הפעילות, כשאף אחד לא רואה, בדירות של משתתפים ואפילו ברוגטקה בר. בסך הכל השתתפו בניסוי כבר כ־120 אנשים. בשביל אלה שמתעניינים בהשתתפות במעבדה החברתית הזו, נציין שהמועמדים נדרשים לעבור ראיון קצר שנעשה על ידי ועדת הקבלה של הקבוצה. ועדה זו מורכבת למעשה מזוג היזמים והמפעילים סער סקלי, סטודנט לתואר שני בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, וקרן שפי, שבאחרונה סיימה תואר שני בחוג לספרות באותה אוניברסיטה. הראיון שהם עורכים למועמדים הוא מצד אחד ענייני ואותנטי, ומצד שני חודרני ומפתיע, כך שלמעשה ניתן לכלול אותו בתוך האירוע הפרפורמטיבי. ההגרלה מיועדת לאנשים פתוחים וסקרנים שמוכנים לבחון את תגובותיהם בסדר חברתי שמכונן באמצעות התערבות אקראית בלתי פוסקת.ועוד משהו: הרעיון של ההגרלה שאב השראה מסיפורו של חורחה לואיס בורחס "ההגרלה בארץ בבל". הסיפור מתאר ממלכה בדיונית שבה כל הכרעה, מהאירוע הפרטי הקטן ביותר ועד האירועים גדולים ומשמעותיים, נקבעת באמצעות הגרלה. הסשן מהווה פלטפורמה לכל אחד ואחד מן המשתתפים לבחון את עצמו ואת התנהגותו במצב שבו הוא מציית לכוחה העריץ של האקראיות. במשחק ההגרלה לא מוטלים עונשים בשל אי ציות, אך בכל זאת המשמעת הכרחית למען הסדר החברתי. השתתפות במשחק מגלמת מתח בלתי פוסק של בדיקת גבולות. לפרטים נוספים וקביעת ראיון: www.hagrala.org(שרון קוטקובסקי)

לסטלנים - dOODA משתתפים: שניים-חמישה איך זה עובד: בין אם עישנתם משהו ובין אם לא, אנו מאחלים לכם המון בהצלחה בהבנת המשחק הזה, שמשלב רמי, טאקי ורביעיות (סריות). מטרת המשחק היא להגיע לסטלה – סדרה של חמישה קלפים: קנאביס, נייר גלגול, ג'וינטים, מצית וסטלה. הראשון שמצליח להשלים את הסדרה הוא המנצח. בדומה לטאקי, קיים כרטיס אסלה, שמורה לדלג על תור ולהעביר אותו לשחקן הבא, ויש גם קלפי סטלן, סופר סטלן, באנגים ומשטרה, שהופכים את האסטרטגיה למורכבת כל כך עד שתצטערו שעישנתם. כדי להוסיף עניין וכאב ראש, יש גם שטרות שבאמצעותם אפשר לקנות כרטיסי קנאביס או לשחד את המשטרה.החבורה: מבולבלת מתמיד, לפחות בהתחלה. דן, שבשלושת החודשים האחרונים משחק בדודא עם זוג חברים, ומדי פעם מצרף לישיבות חברים אקראיים, טוען שהבלבול הזה הוא חלק מהעסק. "את המשחק לומדים להכיר כבר אחרי שני סבבים, אבל בגלל המצב התודעתי, מתבלבלים הרבה מאוד, וזה די משעשע". לדבריו, כשרק שני שחקנים משתתפים, לא ניתן לפתח אסטרטגיה מורכבת מספיק, והמשחק נגמר במהירות, ולכן רצוי לשתף לפחות שלושה. אחרי חמישה סבבים מעושנים שנמשכים כשעה, החבורה תגיע למיצוי ותבין שהיה מוטב להזמין את הפיצה הרבה קודם. "הגרידיות בין החברים גדולה", מתאר דן, "ממש כיף לגנוב לחבר שלך את הכרטיסים, לעצור אותו ולחסום אותו. כשאתה מצליח להכשיל שחקן אחר, זה סוג של תענוג, וכל אחד מקפיד לשחק בשביל עצמו ולשמור על התחת של עצמו". ההידרדרות המוסרית אינה מסתיימת שם, ולדברי דן, שחקן שמשחק "טוב מדי" ישלם מהר מאוד את המחיר: "מי שרואים שהוא חד מדי, מייד מכריחים אותו לעשן. גם כדי שייהנה וגם כדי לדפוק לו את יכולות המשחק". ועוד משהו: הוגה המשחק, עומר אגסי, מצא את עצמו מרכיב את המשחק דווקא בזמן ששיחק קלפים עם בנו, ולא הבין מדוע למבוגרים אין משחק קלפים הולם, שהוא לא טקסס הולדם. בינתיים הוא משווק את המשחק בהצלחה לא רעה ב־eBay, ורוב הלקוחות הם מישראל, ארצות הברית והולנד. נכון להיום ניתן למצוא את משחק הקלפים ברשתות ג'נטלמן ומסלול, באתר סטלן ובקיוסקים שונים בעיר. עלות החפיסה היא 50-60 שקל.

לקפיטליסטים חסרי רחמים - מונופול עם כרטיסי אשראי משתתפים: 2-6איך זה עובד: בדיוק כמו פעם, רק בלי הקאש. לא עוד גולדות או שטרות של שקל אחד שעליהם מוטבעת דמותו של הרמב"ם. בחבילת המונופול החדשה תקבלו שישה כרטיסים מגנטיים ומחשבון, שאיתם יתבצעו כל פעולות העברות הכספים למיניהן – בין שזה בין השחקנים, או בין שזה בין השחקן והבנק. וכן, תל אביב עדיין עולה יותר. החבורה: גרידית מתמיד. "אני חושבת שעצם העובדה שאנחנו משחקים במונופול כמבוגרים ולא כילדים, בהחלט מעוררת את תאוות הבצע שלנו לכמה שעות", מתארת רות סגל, שבן זוגה גיא קיבל את גרסת המונופול המחודשת כמתנה לחג ממקום עבודתו, שבו שימש, באופן אירוני, כבנקאי טלפוני. מאז הם מקפידים על משחקי מונופול חורפיים אחת לשבועיים. בהתחלה שיחקו באופן קבוע בדירה שלהם, וכעת הם משחקים בבתים של חברים שונים בעיר. "משחק באמצעות כרטיסי האשראי הוא אלגנטי וסקסי יותר", היא אומרת, ומתכוונת בוודאי לתחושת העליונות כאשר אתה רואה איך תקרת האשראי של החבר שלך מתרוקנת. בכל מקרה, כשמתעסקים בכסף, נראה שלא ממש רואים את החברים ממטר. "הרבה יותר קל להיחשף לצד המרושע והמלוכלך בכל אחד מאיתנו ברגע שאנחנו שוקלים את מי מחברינו נהפוך להומלס בפוטנציה", אומרת סגל, "במהלך המשחק האינפנטיליות חוגגת, ואנחנו לא מתביישים לקלל אחד את השני, בידיעה שכולנו בוגרים מספיק כדי לא לקחת את זה ללב". אפרופו בגרות, סגל לא מתביישת להצהיר שהמינוס העיקרי במונופול אשראי הוא שהרבה פחות כיפי להפסיד. "כשהייתי קטנה והייתי מפסידה, הייתי מטיחה בזעם על שאר השחקנים את הקלפים ואת השטרות. במשחק עם כרטיס אשראי הדבר היחיד שאפשר לעשות זה לקחת מספריים ולגזור אותו". ועוד משהו: הרבה יותר קל לרמות עם האשראי. בזמן שכולם מרוכזים במשחק, די פשוט לבצע העברות כספים לכרטיס הלא נכון, או אפילו להקיש "בטעות" 20,000 במקום 200 ברגע שעוברים שוב במשבצת ההתחלה.

האינפנטיליות חוגגת. משחק מונופול

לאנגלוסקסיות מתבגרות - Mah Jongg משתתפים: ארבעהאיך זה עובד: מה ג'ונג הוא לוח משחק קלפים סיני המזכיר באופן התנהלותו את המשחק המערבי רמיקוב, מאחר ששניהם כוללים בחירת אבנים וזריקתן על מנת להרכיב קבוצות שייתנו את הערך בעל הניקוד הגבוה ביותר. לצופי "סיינפלד" הוא מוכר כמשחק האהוב על אסטל קוסטנזה, אמא של ג'ורג', ועל חברותיה. אחת הגרסאות למקורו של המשחק היא שפיתוחו נעשה על ידי קציני צבא סינים, ואילו טענה אחרת גורסת שהוא נוצר על ידי אצילים באזור שנחאי. בשנות ה־20 של המאה הקודמת הגיע המשחק לארצות הברית ונעשה פופולרי, בייחוד בקרב הקהילה היהודית.אבני המשחק נחלקות לקבוצות: 108 אבנים רגילות, 28 אבני כבוד וסדרות נוספות של אבני פרחים ואבני עונות. השחקנים יושבים בארבעה מושבים שמייצגים את ארבעת כיווני השמים, והחשוב שבהם הוא המזרח, הקובע את כיוון הסיבוב. את האבנים מערבבים כשפניהן כלפי מטה, וכל שחקן אוסף לעצמו שתי שורות של 12 אבנים, ובמרכז מונחות קבוצת אבני פרחים חשופות, הוא החלק הגלוי של היד, מרכיב אסטרטגי המעניק רמז לשחקנים האחרים לגבי ערך האבנים שהשחקן מחזיק. שחקן שהשלים סדרה צריך לחשוף אותה, אחרת ייענש בדילוג עליו בתור הבא. החבורה: דיינה דרומי וחברותיה ניטה ריגר, פראן בונהרדי, סנדי אשרי, ליביה ברמן וטרי הופמייסטר, נשים בשנות ה־50 וה־60 לחייהן, שחצי מהן נשואות וחצי מהן גרושות. הן נפגשות מדי יום חמישי בבית של אחת מהן, מסורת שמחזיקה כבר 13 שנה. "זה משחק שגם הורינו שיחקו, והוא מזוהה באופן מסורתי עם נשים יהודיות אמריקאיות", מסבירה ריגר. "לאחר מלחמת העולם הראשונה, רוב הנשים עוד לא היו חלק משוק העבודה, והיה להן פנאי לשחק. אני מצאתי את הלוח בין חפצי אמי לאחר פטירתה, ולמדנו איך לשחק דרך האינטרנט. המפגשים בימי חמישי הם כיף גדול והמה ג'ונג הוא בעצם רק תירוץ להיפגש ולפטפט". הפטפוטים הללו מלווים תמיד גם בארוחת ערב. "אנחנו לא מכינות קפה ועוגיות אלא משקיעות בהכנת קישים, פסטות וסלטים. מישהי מביאה מגזינים, ותמיד אנחנו שותות וודקה", מספרת דרומי. "יש גם אירועים מיוחדים. למשל, נסענו לשחק בים המלח ובהאלווין אנחנו מחופשות". מכיוון שרק ארבע יכולות לשחק, השתיים האחרות בדרך כלל מעלעלות בינתיים במגזינים או מפטפטות. דיינה מצהירה על עצמה שהיא חלשה ביותר במשחק ובאה בעיקר בשביל החברה, בעוד שפראן "היא יותר בהארדקור של המשחק", מסבירה דרומי. כדי להוסיף עניין, הבנות משחקות על כסף. "שקלים ספורים", אומרת דרומי, "המקסימום שאת יכולה להפסיד במשחק הוא שמונה שקלים. זה רק בקטע סימבולי". ועוד משהו: המשחקים עצמם מתנהלים בניחותא, אך העניינים עלולים להסתבך כשיש מעורבות של שחקנים לא מוכרים. "נסענו פעם למשל לטורניר ברמת אביב", מספרת דרומי, "זה היה די מוזר כי הגענו לווילה מפוארת, אבל הורידו אותנו לשחק במרתף. היה שם חום אימים ודי סבלנו. בסוף כולנו הפסדנו את הכסף. שבוע לאחר מכן אחת מחברות הקבוצה עזבה את הארץ. אנחנו עדיין תוהות אם זו הסיבה".

לסחים - Fuck Off משתתפים: אין הגבלה איך זה עובד: Fuck Off הוא לא משחק שיש בו מנצח או מפסיד. כולם שותים, ולכן כולם מפסידים או מנצחים, תלוי איך מסתכלים על זה. כל המשתתפים יושבים סביב שולחן כשבאמצעו מונחת חבילת קלפים. כל אחד מהם לוקח בתורו קלף בעל ערך מסוים, והמפסיד בסיבוב צריך לשתות צ'ייסר, על פי הקריטריונים הבאים: 2 – שני צ'ייסרים; 3-6 – השחקן שהוציא את הקלף מחלק צ'ייסרים לפי ערך הקלף לכמה משתתפים או לאחד מהם (גם אם על שחקן אחד נגזר לשתות את כולם); 7 – משחקים שבע בום ומי שמתבלבל שותה צ'ייסר; 8 – משפחות מילים: המשתתף שהוציא את הקלף בוחר במשפחה, למשל וודקה, ומי שאחריו בתור צריך לנקוב בדוגמאות מתוך המשפחה (סמירנוף, אבסולוט, פינלנדיה וכו'). המשתתף שלא מוצא מילה מתאימה נדרש לשתות; 9 – צריך לגעת באף. האחרון שנוגע באף שותה; 10 – חרוזים. מי שלא מוצא חרוז מתאים למילה כלשהי שבחר המשתתף שהרים את הקלף – שותה; נסיך – מי שמוציא את הקלף נקרא Fuck Off מכאן והלאה. מי שבמהלך הערב קורא לו בשמו הרגיל יצטרך לשתות, עד שמשתתף אחר יוציא נסיך; מלכה – כל הבנות שותות; מלך – כל הבנים שותים; אס – ממציאים חוק חדש, שתקף לכל הערב או עד האס הבא. החבורה: ירדן הלפרין העומדת להתגייס וממילא שותה ומבלה רוב הזמן, מספרת שמדובר באלטרנטיבה די מוצלחת לבילוי בבר. "הכי כדאי לשחק את המשחק הזה עם יין", היא ממליצה, "כי בירה זה חלש מדי ו־וודקה זה חזק מדי. המטרה היא שהמשחק יימשך ולא יסתיים מהר בשכרות קשה". עוד משהו: למשחק יש שני חוקי ברזל, כפי שמסבירה הלפרין. "קודם כל, בפאק אוף אסור אף פעם להצביע. גם לא כשאני קובעת מי ישתה מה. עם התמשכות המשחק תמיד שוכחים, ויוצא שאת צריכה לשתות כמספר הפעמים שהצבעת". חוק שני וקשה יותר ליישום הוא שאסור להגיד אף פעם את המילה "אני". "זה תמיד קורה כי תוך כדי המשחק גם מדברים, צוחקים ומספרים סיפורים, כך שה'אני' הזה תמיד גורם לנו לשתות עוד".

לספורטאים מתוסכלים - Fantasy League משתתפים: שישה עד 12 איך זה עובד: הפנטזי ליג מבוססת על ליגות הפוטבול, ההוקי, הבייסבול והכדורסל האמריקאיות, ופועלת לצדם כבמעין יקום מקביל. כל שחקן מגבש קבוצה מתוך מלאי השחקנים הקיים שמועמדים לבחירה בשיטה של דראפט, ומאמן אותם תוך שימוש בנתונים ובסטטיסטיקות מ"העולם האמיתי". הניקוד של כל שחקן נקבע לפי הביצועים שלו – כמה יארדים, חבטות או סלים צבר לאורך העונה. שחקני הפנטזי ליג לא מחויבים להיפגש זה עם זה, והם יכולים גם לשחק מהבית מול המחשב, אבל המחויבות למשחק יוצרת קהילה חברתית של ממש. "אנחנו משחקים מדי יום ראשון, מתשע בערב עד שהמשחק נגמר, שזה לפעמים בחמש בבוקר", מסביר עופר פרוסנר, עיתונאי שמתחרה בליגת הפוטבול, "אבל המשחק לא מסתיים בזה. הפנטזי ליג משתלט לך על החיים, ואתה עסוק בו כל יום כל היום - במהלכים שמבצעים השחקנים בעולם האמיתי, בהתלבטויות את מי לבחור ואת מי להעיף. פעם בשבוע אפשר להחליף שחקנים. לקראת המשחק אנשים יוצאים מוקדם מהעבודה, מבטלים אירועים. קצת כמו עבודה. אנשים אחרים יכולים לחשוב שזה קצת דפוק, בעיקר הנשים של מי שמשחק". שחקני הפנטזי ליג מוצאים את עצמם לא פעם בדיסוננס רגשי. "הפנטזי שינה את כל החוקים", מסביר פרוסנר, "אם יש שחקן שמשחק נגד הקבוצה שאני אוהד במציאות, אבל הוא בקבוצה שלי בפנטזי, ומשחק טוב, יכול להיות שאני אמצא את עצמי מעודד אותו, מה שבמציאות הוא בלתי אפשרי ובל יעבור. בגלל זה אני משחק פוטבול אמריקאי. אני לא רוצה לחצות את הקווים ולעמוד מול דילמות כאלו בענפי ספורט שבהם אני יותר מעורב רגשית". החבורה: שי גולדן, עורך "מוסף הארץ" שמשחק בפנטזי יותר משמונה שנים בליגה סגורה של 12 חברים, מדגיש שאת חלקם לא פגש מעולם ויחד עם זאת הם פיתחו לאורך השנים מתחים, תככים, אינטריגות ויריבויות היסטוריות. "בשבילי הפנטזי זה קצת כמו סקס וירטואלי", הוא מסביר, "כמו להיות עם האישה שלעולם לא תהיה לך, כך אתה משחק משחק שבחיים לא היה יוצא לך לשחק בחיים האמיתיים. היכולת שמתאפשרת לנו - גברים אשכנזים לבנבנים וחנונים – לבחור ולהעיף שחקנים שחורים אמיתיים שמרוויחים מיליונים ונשואים לדוגמניות, ולשלוט בעולמם – יוצרת פער אירוני. אנחנו מפתחים שנאות, אהבות ויחסים מורכבים עם שחקנים שלא פגשנו ולא נפגוש. מבחינתי זו התמכרות אמיתית לכל דבר ועניין". לגבי הדילמות הבלתי נמנעות שנגרמות מההיקשרות לשחקן שבעולם האמיתי נמצא בקבוצה היריבה מסכים גולדן ש"זה עלול לשנות אותך גם כאוהד. שחקנים שאתה שונא כאוהד ספורט ורוצה להקיא רק מלשמוע את השם שלהם, אתה עלול ללמוד לגלות את הצד היפה אצלם כשהם משחקים טוב אצלך. שחקן כזה, אתה יכול לאט לאט ללמוד לאהוב, מה שאומר שבעולם שלנו הפנטזי ליג יכול להביא את השלום".

נלחמים בזומבים. Left 4 Dead 2

לגיקים אפלים - 2 Left 4 Dead משתתפים: שמונה בסך הכל - ארבעה שחקנים מול ארבעה זומבים. אפשר לשחק בשלל וריאציות עם מספר מועט יותר של משתתפים, כשהמחשב מתפקד על תקן זומבי או שחקן נוסף.איך זה עובד: לפני כשנה יצא Left 4 Dead המקורי, שבמסגרתו ארבעה שחקנים מנסים לשרוד אל מול מתקפת זומבים השואפים ללכוד אותם, להפיל אותם לרצפה או להקיא עליהם, כל זאת לאורך מסדרונותיו של בית חולים נטוש. לעומת הגרסה הזו, ששאבה השראה מסרטי אימה, Left 4 Dead 2 דומה יותר לסרט פעולה עתיר אדרנלין. המלחמה ניטשת לאורך מסילת רכבת הרים בלונה פארק ומתנהלת נגד מאות אלפי זומבים התוקפים ללא הפסקה, שגם משתדלים לעשות הכל כדי לערער את היחסים בין השחקנים לבין עצמם. לחיסול הזומבים משתמשים השחקנים במסור חשמלי, במזרקי אדרנלין לשם האצות פעולות, בגלולות פלא ובשאר אביזרים חיוניים להמתת המתים־חיים. החבורה: עידן זיירמן, בעל הבלוג Gamepad.co.il ומכור קשה, מסביר כי "ללא שיתוף פעולה ואינטראקציה חברתית המשחק לא יכול לעבוד. חלק מהזומבים בגרסה החדשה עברו מוטציות מיוחדות, והם יכולים לשפוך עליך חומצה ולעוור אותך או לשלוח לשון ארוכה וללכוד אותך, ולכן הסולידריות הקבוצתית היא החשובה מכל". ואכן, מתברר שמלחמה משותפת נגד זומבים יכולה להפוך ארבעה אנשים ליחידה מגובשת ומלוכדת. "אם למשל זומבי יורה עלי אני לא מת אוטומטית אלא רק נופל, וחבר שלי יכול לבוא ולהציל אותי בעוד אני מחפה עליו מלמטה עם רובה. לכן מלבד הלכידות הקבוצתית יש המון מקום לגבורה אישית. אם אנחנו רצים לאיזשהו חדר במרחק של ארבעה מטרים, ופתאום אחד מאיתנו נופל, אפשר לשמוע הרבה פעמים מישהו זועק משהו כמו 'עזבו אותי, תצילו את עצמכם!' ואנחנו בסך הכל יושבים זה ליד זה מול המחשב". במפגשים של שמונה אנשים, כאשר הזומבים הם חבריך שיושבים לידך ולא תוכנת מחשב ממוכנת, סף הריגוש כמובן עולה. "אם מישהו מהמחנה ההוא", נמנע זיירמן מלנקוב בשם המפורש, "עושה איזה מהלך מתוחכם, הוא דואג שתשים לב לכך. כך שבמהלך המשחק מבטי הניצחון, ההאשמה ותנועות הידיים הופכים יותר פרועים עם כל שלב". הקבוצה של זיירמן מארגנת מפגש מדי חודשיים, ולפעמים הסשן הופך לטורניר של 12 שעות. יש להם אפילו חולצות תואמות עם ההדפס Zombiefest 2: Once more, with chainsaws. "אנחנו מקפידים על המפגשים האלו כי זה מעלה את הרמה של הריגוש ומתעקשים עליהם, למרות שרובנו לומדים, עובדים ובעלי בנות זוג", אומר זיירמן, שאחראי לארגון הסשנים. ההיערכות כוללת הזמנה של טייק אווי ממוזס או פיצה כלשהי, והרבה קולה.ועוד משהו: "אנחנו די חנונים בסך הכל", מודה זיירמן, "כלומר, עונים על הפרופיל הקלאסי של המשתתף. אנחנו גברים, בני 18-30, רובנו באים מרקע של מדעים מדויקים וכו'. אבל עם השנים גם אחותי נכנסה למשחק, וכיום היא כוח לא מבוטל, כך שאולי ביום מן הימים גם בנות הזוג שלנו יחשבו להצטרף למשחק, או לפחות להשלים עם קיומו".

לגיקים מעודכנים - GLADIATOR BATTLE משתתפים: שנייםאיך זה עובד: עם צאת ה־WII וגלאי התנועה לסוגם – טכניקה שבה כל מחווה גופנית מיתרגמת למחווה זהה של דמות במשחק מחשב – שינוי גדול עבר על משחקי הקונסולה (פלייסטיישנים לסוגם), והתחום עוד ממשיך להתפתח. ה-PS MOVE הוא למעשה ממשק משודרג של ה-WII. ה-GLADIATOR BATTLE, שמאיים להפוך לדבר החם בנישה הזאת, כשמו כן הוא, מציג דמויות של שחקנים שהם גלדיאטורים בקרב האוחזים בחרבות. תנועותיהם מחוקות על ידי השחקנים במציאות באמצעות מצלמת ה-PS MOVE.החבורה: מינימליסטית. שחר גולדפינגר, בוגר העונה הראשונה של "היפה והחנון" וחובב משחקיFPS (FIRST PERSON SHOOTER) למיניהם, כגון CALL OF DUTY ו־RESIDENT EVIL צופה שהפופולריות של קרב הגלדיאטורים רק תלך ותגבר. "גלאי התנועה ב־PS MOVE פשוט טוב הרבה יותר, מספר גולדפינגר, "והוא מעולה בדיוק למשחקים מהסוג הזה. המשחק ממש כיפי אבל גם ממש מעייף. שיחקתי בו שעה רצוף ואחרי זה כאבה לי היד מכל התנועות. בפעם הראשונה גם נתפסו לי ממש השרירים". בשביל גולדפינגר מדובר בפעילות של הוצאת אגרסיות בלי באמת לפגוע בחבר שנגדו הוא נלחם. בדרך הזו הם גם מתקשרים זה עם זה. "במהלך המשחק זה הכי טראש טוק וקללות", מספר גולדפינגר, "הביטוי האהוב עלי הוא 'יא n00b'" ("יא צעיר" בשפת ה־leet הידועה גם כ־1337. אם אתם לא חנונים כבדים – אל תנסו אפילו להתחיל להבין אותה – מ"ג) ועוד שלל סופרלטיבים הומו־אירוטיים". ועוד משהו: גולדפינגר מצר על כך שלא ניתן לעשות טי־באגינג ליריב שמנצחים אותו בגלדיאטור. טי־באגינג הוא ביטוי שהושאל מהעולם הפורנוגרפי לעולם הגיימינג, ובפרט למשחקי FPS. משמעו להניח את שק האשכים על העיניים של הפרטנר, בדומה לטבילת תיון בכוס תה. במשחקי FPS מבצע את הטי־באגינג שחקן שזה עתה הרג שחקן אחר, תוך הירכנות על גופתו.

הוצאת אגרסיות. קרבות גלדיאטורים  

לגיקים נוסטלגיים - מבוכים ודרקונים (D&D) משתתפים: חמישה-שבעה, כולל המנחהאיך זה עובד: מדובר במשחק התפקידים השולחני הנפוץ בעולם. עלילת המשחק מתרחשת בעולם הפנטזיה, שנוצר על ידי מנחה הקרוי "שליט המבוך" (שה"ם), ובו השחקנים מגלמים דמויות בדיוניות כגון בני אנוש, זדים (בני אנוש שקשרו קשר עם השטן), אלפים, גמדים, בני פיות ובעלי מקצוע שונים כגון לוחמים, אבירי קודש, סיירים, נזירים, כוהנים, מכשפים ועוד. למבוכים ודרקונים קיימות בארץ ארבע גרסאות, וציוד החובה במשחק כולל קוביות משחק בעלות 4-20 פאות ממוספרות, שבאמצעותן לרוב אומדים את הצלחת הדמות בפעולותיה השונות במהלך המשחק. נוסף על כך, כל שחקן מחזיק בדף דמות שמתאר תכונות ואפיונים בסיסיים לגביה, בצד פרטים נוספים על אודות יכולת הישרדותה וכישרונותיה של הדמות. החבורה: כאמור, במשחקי ה־D&D קיים מנחה שמנווט את השחקנים, ואלו מניעים את המפלצות במשחק. ב־D&D הטקטיקה חשובה יותר מבמשחקי תפקידים אחרים, כך שהאינטראקציה בין המנחה לשחקנים באה יותר לידי ביטוי. "אתה נחשף לאופן המחשבה של שחקן במהלך המשחק, לאיך הוא היה רוצה להתמודד עם מהלכים ולאן שהדמיון שלו הולך", מתאר דותן דימט, מנחה בסשנים של מבוכים ודרקונים עם חבריו, שאיתם הוא משחק מדי שבוע זה 15 שנה באותה הדירה,"עם הזמן אתה מגלה קצת על הפנטזיות של השחקן ועל הדימוי העצמי שלו". דימט מתאר את הדמויות במשחק כסוג של אלטר־אגו של האדם שאותו נוח לו לשחק. "יש מי שאוהב להתמודד עם דברים באופן מאוד ישיר, יש מי שאוהב לנסות דברים מתוחכמים ויש מי שפשוט אוהב להעלים את הבעיות במינימום מאמץ. אפשר לומר שזה האופן שבו השחקן נוהג להתמודד עם הבעיות שלו ביומיום". מטבע הדברים, כאשר נפגשים על בסיס קבוע, קל יותר להכיר את הפרטנר שמולו אתה משחק ולצפות את מהלכיו, ומהדינמיקה הזו נוצרת לא מעט אינטימיות. "בתקופות שבהן הייתי בודד, היה מדובר בקשר המשמעותי היחיד שלי במהלך השבוע", מספר דימט, "העובדה שמשחקים אחת לשבוע באופן קבוע זה הדבק החזק ביותר לקשר ביני ובין החברים".ועוד משהו: אמנם היחסים של דימט וחבריו בסשנים מתוארים כאידיליה מושלמת, אבל זה בעיקר כי הם מכירים שנים רבות. אל תתפלאו אם יצוצו אינטריגות וקליקות שונות בקבוצה אם החלטתם להצטרף אל חבורת שחקנים שאנשיה לא מכירים היטב זה את זה.

למוזיקאים מאותגרים - גיטאר הירו/רוק בנד משתתפים: שניים-ארבעה (עם גיטרה, מערכת תופים ומיקרופון). איך זה עובד: האופנה הזו, שהגיעה אלינו בשיאה לפני כשנה, אמנם דעכה מעט, אבל היא ממשיכה לשמור על יציבות ועל גרעין קשה של מכורים. למי שלא מכיר, Guitar Hero היא סדרת משחקי וידאו מוזיקליים מז'אנר משחקי הקצב, שפותחה על בסיס משחק המחשב GuitarFreaks משנת 1999. בסיס המשחק הוא שימוש בשלט בצורת גיטרה או תופים, המדמה נגינת מוזיקת רוק, שמיוצגת על המסך בצורת תווים צבעוניים המתאימים לכפתורים באותם צבעים. על מנת להתקדם במשחק ולנגן בהצלחה את השיר, על השחקן לפרוט תוך לחיצה על הכפתור בעל הצבע המתאים לתו בתזמון מדויק. בסדרת המשחקים, שבה יצאו עד כה חמישה סך הכל, נעשה שימוש במגוון שירי רוק משנות ה־60 ועד היום, ביניהם של להקות כמוRolling Stones, Aerosmith, Metallica ועוד. אחד המארזים המבוקשים הוא של הביטלס. החבורה: בשישי האחרון התאספה בדירה באלכסנדר ינאי של יואב ברלינר, הייטקיסט, וגיא שפירא, רופא לקראת התמחות ברדיולוגיה, חבורה של כ־30 איש לסשן רוק באנד שמח. לדירה, שבימים אחרים משמשת מרבץ למשחקי פוקר מרובי משתתפים, החלו לזרום מאסות של אנשים לקראת השעה 23:00, אלא שאז התברר שחסר כבל חיוני, מה שעיכב את כל העסק. חלק מהנוכחים החמיצו פרצוף והעלו טענות כלפי יכולות הארגון של ברלינר, אבל הוא כבר היה שיכור מדי בשלב הזה. באיזשהו שלב נטו אחדים מהנוכחים להישבר ולהכריז על ערב קריוקי, אבל אחרים סירבו לאבד תקווה. העיתונאית חני יודל ("מעריב") הודיעה שברגע שהעניינים מסתדרים, היא הראשונה על התופים (הכלי הפופולארי במשחק, מסתבר), ולקראת אחת בלילה אולתרה הקומבינה שאיפשרה להפעיל את הקונסטרוקציה. השיר הפותח היה, איך לא, Eye of the Tiger. ועוד משהו: "המשחק הזה מתאים לחנונקולים", אומר ברלינר, "כלומר חנונים שחושבים שהם קולים. בתכלס הם באמת כאלה כי החנון הוא הקול החדש". הווייב אצל ברלינר הוא סטלני ושמח, ונראה שכך זה עובד הכי טוב. "כל אחד מביא איתו שתייה, יושבים ומקשקשים, חלק סתם שותים, אחרים מסתירים את המסך לאחרים. זאת מסיבה בסך הכול". מצד שני, תמיד יש את אלו שיודעים יותר טוב מאחרים, "אז אנחנו משתדלים לא להזמין אותם בפעם הבאה".

לחנונים שחושבים שהם קולים. גיטר הירו (צילום: AP)

לגברים גברים: NO LIMIT TEXAS HOLD'EM משתתפים: ארבעה-חמישהאיך זה עובד: העובדה שטקסס הולדם הוא משחק לוהט, בין אם בלילות עריריים מול המחשב ובין אם בבונדינג בין הגאייז, כבר ברורה מזמן. השיגעון הזה הוא בעל ותק של שלוש שנים לפחות, אבל עדיין שורד, ויותר ויותר גברים בוחרים להפקיר את נשותיהם בערב יום חמישי, ולפתוח את סוף השבוע במשחק קלפים שעושה נעים לאגו. את הכללים אתם כבר מכירים – כל שחקן מקבל שני קלפים, והשחקן הראשון יכול לבחור בשלוש טקטיקות בסבב ההימורים הראשון: לפרוש, להשוות להימור המינימלי או להעלות את ההימור. במשחקי ה-LIMIT הסכום שנקבע להימור מוגבל, ואילו במשחקי ה-NO LIMIT אפשר להמר על הכל, עד שנותרים עם התחתונים ביד. כך ממשיך סבב ההימורים.החבורה: "אני משחק פוקר קרוב לארבע שנים, עם החבורה הקבועה שלי", מספר כפיר בלוך, שחקן פוקר מושבע שמקפיד להיפגש עם חבריו לטורנירים מדי יום חמישי, בכל פעם בדירה של אחד מהם. "אנחנו מהמרים על 100 שקל לכל היותר, רק כדי להוסיף עניין לערב. חוץ מזה, פעם בשנה אנחנו יורדים לאילת לשחק בטורניר עם החברים הקרובים". לדבריו, כלל לא מדובר במשחק מזל, אלא בכזה שהוכיח עצמו כמבוסס על מתמטיקה וכולל שימוש בסטטיסטיקות וחישובים רבים. "ערב פוקר הוא ערב הפסקה מהאישה, ערב של צחוקים והרבה בירה. הפוקר הוא לא הדבר המרכזי - הוא רק משמש תירוץ להיפגש", מתאר בלוך. אמנם התחרותיות היא מה שמניע את העניין, אבל חשוב מאוד לא להפריז בויכוחים, בטראש טוק ובעלבונות. "כדאי לשמור על אווירה של שפה נקייה", אומר בלוך, "לא יורדים אחד על השני. כשאדם מפסיד יד בסיבוב, זה הרי לא רק עניין של כסף. אחרי הכל מדובר במשחק עם הרבה מאוד אגו וחשוב לשמור על רגישות". ועוד משהו: "בפורים שיחקנו בטורניר קרייזי פיינאפל, ובשונה מהפוקר הרגיל, כאן לכל שחקן יש שלושה קלפים במקום שניים, והמשחק אגרסיבי הרבה יותר", מספר בלוך. כדי לגוון, בלוך וחבורתו נוהגים לעתים לשחק בפוקר אינדיאני, שבו הקלפים מודבקים לראש וכולם רואים את הקלפים של האחר פרט לשחקן עצמו. ?

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>