1. מוזיקה
  2. ביקורות הופעות

יהודה פוליקר בהופעה: פוליקר, גרסת הדיסטורשן

בין עיבודים חדשים לקלאסיקות מוכרות, שירים יווניים קורעי לב ורוק מימי בנזין, הצליח פוליקר לגעת בקהל ולהעביר אותו מסע בעקבות סיפור חייו האישי

ישנם שני יהודה פוליקר. האחד פורט על הבוזוקי ומצליח בכל תו, צליל וטון, להרטיט את הלב ולעורר געגועים לסלוניקי הרחוקה גם בקרב אלו שלא היו מעולם ביוון. השני חורך את הגיטרה ברוק בנזיני מלהיב, ויכול לגרום גם למכווץ הישבן שבאדם להתנועע בקרחנה פנימית. ההופעה "מוזיאון החלומות" שהתקיימה אתמול באמפי קיסריה, הצליחה להוציא את המיטב משני הפוליקרים והבליטה את היותו של פוליקר יוצר וורסטילי מוכשר. » יהודה פוליקר בהופעה - כל הפרטים הסיפור הבימתי-ווקאלי נבנה במהלך הערב בהדרגה באמצעות רפרטואר שנבחר בקפידה, והעביר את הקהל מסע בין תחנות חייו השונות של פוליקר. החל מימי בנזין, דרך המוזיקה היוונית ועד לשירים החדשים מהשנים האחרונות. ההופעה שהחלה בכמעט 40 דקות איחור, נפתחה בשני שירים מאלבומו האחרון "מוזיאון החלומות", כשעל הבמה שלושה מתופפים ופורקשנס, שני קלידנים, שני גיטריסטים שתי זמרות ליווי, נגן כלי נשיפה, כנרת, נגן גיטרה בס ויהודה פוליקר אחד. השירים החדשים שנמצאים באוויר העולם רק כמה חודשים, לא היו קלים לעיכול עבור הקהל שגדל על ברכי "זינגואלה", "דברים שרציתי לומר" ו"עיניים שלי", וגובו בכתוביות שהופיעו על גבי המסך וביארו את המילים. לצד פוליקר ניגן בגיטרה האחיין יוני פוליקר, ומאחוריו, לצד שאר הנגנים, המתופפים אלון הילל ואלי חדד, חברו ללהקת בנזין המיתולוגית. בשיר "שלושה ימים" הקהל הצטרף והחל לחמם מנועים לקראת מה שיהפוך לאחת ההופעות היותר נרקדות בקיסריה (עמך הסליחה, אייל גולן).ב"הצל שלי ואני" כבר הפשיר הקרח לחלוטין, הקהל הצטרף לשירה בקול גדול והיציע התמלא ברוקדים. כאן גם החלה לבוא לידי ביטוי בחירת זמרות הליווי והנגנים הרבים שליוו את האיש והגיטרה החשמלית. זמרות הליווי, מרב סימן טוב ואורית שלום, כל אחת וגוון הקול השונה שלה, חיממו והחמיאו לקולו הצרוד-מלטף של פוליקר, ויצרו הרכב ווקאלי מעניין שהשתנה בין שיר לשיר. יפה היה לראות איך פוליקר, נטול פוזה ונהנה מכל רגע על הבמה, מאחד בין מבוגרים, מבוגרים מאוד וצעירים שרוקדים את עצמם לדעת כאילו אין פערי דורות והעדפות מוזיקליות בעולם.

אתם, אני והמחאה הבאה בשונה מהאנרגייה הקצבית והווייב המעולה שהורגשו על הבמה, מסכי הוידאו ארט שליוו את פוליקר ולהקתו, כללו אימג'ים עזי צבע, שכמו נלקחו ישירות ממצגת פאוור פויינט שהוכנה אי שם בסוף שנות התשעים, כולל מסגרות לתמונות שמרקדות בחלל ולצידן מילים מהשירים שמופיעות ונעלמות באפקט בזק. בגזרה זו בהחלט רצוי היה להשקיע קצת יותר. מרגש את הקהל עד דמעות. יהודה פוליקר (צילום: שלומי פינטו)ואז הגיעה תורה של בנזין, עם עיבוד חדש ורגוע יותר מזה המקורי ל"משמרת לילה", שהדביק מהר מאוד את הקהל שהגיב בחום נוסטלגי, ורקד לפי הקצב. בדיוק כשנראה היה שהדרך מכאן למסיבת רוק קצבית וודאית וקצרה, עשה פוליקר תפנית חדשה למחוזות אחרים. כאן גם החל המסע האמיתי של הקהל, שנפתח בלחן חדש ויפה ל"שחמט" של חנוך לוין מתוך הקברט הסאטירי "את, אני והמלחמה הבאה", ששרה במקור חווה אלברשטיין. העיבוד של פוליקר, שבינתיים החליף את הגיטרה החשמלית בבוזוקי, היה נוגה ונעים, בניגוד מוחלט למילים הקשות העוסקות במוות ולמסר המחאתי אודות השליטים המשחקים באזרחים הפשוטים כבכלי  שחמט. את האווירה המחאתית המשיך השיר היפהפה והעצוב-עצוב "פרח". את השיר ביצעו בעדינות זמרות הליווי של פוליקר, כשהוא מצטרף אליהן ברקע, מלווה, מעצים את קולן ומרגש את הקהל עד דמעות. משם עבר פוליקר לשיר "קצר פה כל כך האביב", שכתב דויד גרוסמן על בנו אורי שנפל במלחמת לבנון השנייה. הלחן של פוליקר לקח את היצירה לכיוון יווני שמח וקצבי, והחשש מפני מחרוזת שירי יום זיכרון-שואה, המזוהים עם פוליקר, התעמעם.

הנשמה בבוזוקי

הרגע המרגש ביותר בהופעה היה הביצוע המדוייק  ל"עיניים שלי" שהתחיל בסולו בוזוקי ארוך ונעים. סלסולי הבוזוקי יחד עם קולו המיוחד של פוליקר, ליווי הזמרות ברקע, השמיים זרועי הכוכבים והרוח שהגיעה מהים, הפך את חמש הדקות האלו לכל כך משמעותיות, עד שלכל אורך השיר שרק הקהל בהתרגשות, מחא כפיים ושר בקול גדול שהתגבר עם "אלקו" השמח שלווה בסקסופון טנור, ומייד אחריו עם מחרוזת עברית-יוונית מתוך האלבום "חולם בהקיץ". בשיר "השיירה" המידבק, הוקרנו על מסכי הוידאו שמאחורי פוליקר והלהקה, סצנות מהסרט "רמבטיקו", משם לקוח הלחן המקורי. אחרי "זינגואלה" המתבקש, החל פוליקר להציג את הנגנים שלצידו. אז גם קיבל הקהל בונוס בדמות סולו עמוק ויפה שנתן המתופף אלי חדד, שסלסל בערבית מצרית ויצר חיבור יפה בין מוזיקה יוונית לשירה אום כולתומית מצרית עמוקה. "אחרי חלון לים התיכון" עם המילים היפות שכתב יעקב גלעד ב"אפר ואבק", חזר פוליקר לגיטרה החשמלית, ואותה אינטימיות שעבדה יפה גם עם אלפי אנשים בקהל, נמוגה ופינתה מקומה לקונצרט רוק מהוקצע אך לא אישי. "פנים אל מול פנים" איבד את קסמו בביצוע מהיר וחד בחסות גיטרות חשמליות. אחריו הגיע "רוקנרול" מתוך האלבום האחרון, המספר את סיפורו האישי של פוליקר, שבגיל 32 עבר לתל אביב במטרה להגשים את חלום הרוקנרול. הקהל שעמד עד עכשיו וזז בקצב, חזר להתיישב והעדיף את הקלאסיקות  על פני ניסיון להסתגל. פרק שירי המחווה כלל את "כמעט סתיו" שמבצע במקור גידי גוב, ושבמהלך ביצועו פיזז פוליקר הגמלוני-ילדותי עם נגניו, ואת "מאז שעזבת", שנכתב לזכרו של אריק אינשטיין.קיסריה קטנה עליו. יהודה פוליקר (צילום: שלומי פינטו)

שעתיים וחצי מתחילת המופע פתחו אנשי הביטחון את המחסומים לטובת הקהל, שנהר לקרבת הבמה וביקש לרקוד עם הזמר מקרוב. "רדיו רמאללה", "24 שעות ביממה" ועוד כמה להיטי בנזין שנמשכו כמעט חצי שעה ובקושי השאירו כיסאות מוסתרים על ידי ישבנים, נסתיימו בהדרן מרהיב שהחל ב"בכפיים בכפיים", נמשך עם "כשתגדל" בעיבוד מעניין שכלל גיטרה חשמלית וכינור, ו"שלל שרב", והסתיים בשיר "התחלה" ובביצוע המקורי המדוייק ל"דברים שרציתי לומר".יחסי פרפורמנס-קהל, לוקים לרוב בפלרטוט תמידי. האמן רוצה לספק את הקהל, ללכוד את תשומת ליבו ולתת לו להרגיש מיוחד. בהופעות קטנות יותר, משתף לא פעם פוליקר את הקהל בסיפורים שונים מחיים, חלקם קשורים לשירים, ואחרים משמשים קטעי מעבר משעשים. אמש בהופעה, היה זה פוליקר אחר. כזה שהגיע רק כדי לשיר, לשמוח ולרקוד. זה ניכר גם באנרגיה המצויינת והעירנית שעליה שמר לאורך כל ההופעה, גם באינטרקציה שלו עם הנגנים וגם ביחסים עם הקהל. הוא לא עשה זאת בצורה הבנאלית הנדושה, אלא הציג עיבודים חדשים ומעניינים מקצבית ווקאלית – כאלה שלא מתקבלים בקלות על אוטומט, אלא מצריכים מהאוזן להסתגל ולאמץ בהדרגה. בין מסע של עצב, זיכרון, אהבה ורוקנרול, האוזניים עשו זאת בשמחה.

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>