1. מוזיקה
  2. כתבות

פסטיבל איסלנד איירוייבס: הכל בזכות ביורק

20 שנה אחרי שביורק פרצה לסצינה הבינלאומית, סצינת המוזיקה האיסלנדית פורחת. עד כמה? מספיק כדי שחברת התעופה הלאומית תסבסד פסטיבל מוזיקה. ניר גורלי חזר מהכפור

בראשית היתה ביורק. במובן מסוים המוזיקה האיסלנדית כפי שאנו מכירים אותה כיום נבראה בצלמה. כאחת ההצלחות האמנותיות והמסחריות הגדולות של שנות ה-90 הפנתה ביורק את עיני העולם למתרחש באי הקטן והמוזר ופתחה את השער לעשרות אמנים והרכבים שניצלו את הייחוס. אבל יותר משהם שאבו תשומת לב מהתקשורת, נדמה שהם שאבו ממנה השראה: המוזיקה האיסלנדית הפכה לשם נרדף למוזיקה מיוחדת, חדשנית ומאתגרת. נכון, תרמו כתף גם סיגור רוס, שלב חשוב נוסף באבולוציה, אבל הם, בניגוד לביורק, לא הופיעו השנה בפסטיבל "איסלנד איירוויבס" ברייקיוויק ולכן נאלץ לדלג עליהם בסקירה זו. במקביל להוצאת אלבומה האחרון "ביופיליה" העלתה ביורק סידרה מצומצמת של הופעות מיוחדות בליווי שלושה נגנים, 24 נערות מקהלה ומחולל ברקים אחד. בפסטיבל, שהתרחש החודש ב-12-16 באוקטובר, היא הגיעה לשתי הופעות שהכרטיסים אליהן אזלו במהרה (היו אלה שתיים משלוש הופעות בודדות שאליהן נמכרו כרטיסים בנפרד. השלישית הייתה של מוזרה אחרת – שינייד אוקונור).כוכבי הפסטיבל. תמונות: עדי מורעדיף מימון על פני יומרות אינדי הפסטיבל התקיים השנה זו השנה ה-13. למרות שהאסוציאציה הראשונה של המילה פסטיבל בשילוב עם העיר הצפונית מעורר רצון להתחפר בפוך, חשוב לציין שבניגוד לאירועי מוזיקה אירופאים אחרים המתהדרים בתואר, לא מדובר בפסטיבל מזן הבמות הפתוחות והאוהלים. הפסטיבל ברייקיוויק התקיים ב-13 במות ברחבי העיר, שנעו בין אולמי קונצרטים למועדוני הופעות, ברים ומועדוני ריקודים. בנוסף, לכבוד האירוע, הוקצו חללים מיוחדים כגון מוזיאון האמנות של העיר וגולת הכותרת – כנסיית פריקירקיין העתיקה והאינטימית שהוסיפה להופעות שבה מימד מיסטי נוסף לאווירה המיוחדת שאופפת את העיר.

אבל כן, למרות הבמות הסגורות עדיין מדובר באיסלנד ועדיין מדובר באוקטובר. אפילו בארץ שהקרח מוטבע בשמה ישנם תאריכים נוחים יותר, כמו עונת התיירות שמסתיימת באופן רשמי בספטמבר. אז למה לחכות לאוקטובר? בדיוק בגלל זה: חדי העין בודאי הבחינו שתחת ההברקה הקופירטיירית של השם Iceland Airwaves מסתתר משחק המילים האמיתי – Icelandair. מי שיזמו את הפסטיבל המצליח הם לא כמה סטודנטים צעירים שרצו להביא מוזיקה ותיירים למדינה שכוחת האל שלהם (אהלן אינדינגב) אלא חברת תעופה (מסחרית. לא אינדי) שרצתה לעשות בדיוק את זה. מי שמתעקש לשמור על הציניות יטען בפה מלא שהמוזיקה היא גורם משני כשהדבר החשוב באמת הוא להביא את התיירים בעונה שתיירים לא מרבים לבוא. וביורק, ההיא מלמעלה, הפכה את תעשיית המוזיקה המקומית לתעשייה שגם אנשי עסקים מגלים בה עניין.פתאום אמפי שוני לא נראה כזה מיוחד. כנסיית פריקירקיין (צילום: עדי מור) כך או כך, התוצאה דומה. הפסטיבל במתכונתו הנוכחית יכול להוות דוגמה מצוינת כיצד אפשר לייצר פסטיבל מסחרי עם חסויות מבלי לפגוע באופי של הדבר החשוב באמת – המוזיקה עצמה. המחיר שהקהל משלם הוא תזכורת תמידית לכך שחברת תעופה עומדת מאחורי האירוע (וגם אגב דואגת לקדם אותו בטיסות שלה - פינוק למי שטס ורגיל להתבאס מערוצי הרדיו במטוס), כמו גם חברת בירות (שדאגה שנשתה במחיר לא מופקע) וחברה סלולרית (שיצרה אפליקציה יעילה לבאי הפסטיבל עם ליינאפ מלא, מפות והמלצות). הרווחים הם שגם האמנים בפסטיבל, ומדובר במאות, מרוויחים את לחמם.

פגישת מחזור איסלנדית חוץ מביורק, ולמעט כאמור סיגר רוס שחסרונם הורגש, כמעט כל המי ומי של המוזיקה האיסלנדית השתתף בפסטיבל הנוכחי. הרכב האלקטרוניקה המהולל גוס גוס (Gus Gus) פתח את הפסטיבל בהופעה אינטימית בהוסטל Kex. יהיה מדויק יותר לומר שהוא לא פתח את הפסטיבל עצמו אלא את אירועי הפסטיבל, זאת מכוון שהמופעים הרשמיים, אלו שרוכשי הכרטיסים מורשים להיכנס אליהם, התקיימו רק בשעות הערב (במהלך היום התקיימו עשרות הופעות חינמיות בשלל לוקיישנים בעיר. כך שגם מי שלא רכש כרטיס, או לחילופין פספס את ההופעות הרשמיות, יכול היה ליהנות מהפסטיבל שהורגש בעיר גם בשעות היום).כנס של מוזרות. יוקו אונו וטוניארד באיסלנד איירוייבס:

נוסף לגוס גוס, ששמו ודאי מדגדג לחובבי מוזיקה רבים, הופיעו השנה לא מעט אמנים שהצליחו לפרוץ מעבר לים. אחד החשובים שבהם הוא מוגיסון שעלה במתכונת בלוזית במיוחד, מלווה בלהקת ברים כובשת, והראה להרבה אמנים צעירים מה שקצת ניסיון והרבה כריזמה יכולים לעשות לערב תמים בפסטיבל. כדאי לציין גם את בורקו המרגש, שעלה אף הוא עם הרכב מצוין וחשף שירים מאלבומו הבא, שאם יש צדק יביא לו את ההכרה שמגיעה לאמן האיסלנדי עם הלב הכי גדול, ואת קירה קירה שניצחה על הרכב ייחודי של מתופף, גיטריסט, חצוצרן ושני קונטרה-בסים בהופעה קצרה אך מהפנטת בכנסייה הקסומה.

והיו כמובן אולפור ארנלדס ויוהאן יוהנסון, אולי השמות המשמעותיים ביותר בגל החדש של המוזיקה האיסלנדית. שניהם יוצרים אינסטרומנטליים שהכניסו ביטים אלקטרוניים וגישה רעננה למוזיקה קלאסית וכך ייצרו את הסאונד המזוהה של המוזיקה המקומית. מעין גרסה קיצונית יותר לסאונד שסיגר רוס ייחדו לפני קצת יותר מעשור. בהופעות אלו, הרחוקות שנות אור מהופעות רוק המקובלות בפסטיבלים מסוג זה, מתבהר הגוון המיוחד של איירוויבס לעומת פסטיבלי מוזיקה אחרים. פרצוף של ג'ורג' קוסטנזה אבל לב של זהב. בורקו (צילום: עדי מור) 

קהל הפסטיבלים של היום מתוחכם בהרבה ממה שהיה לפני עשר שנים ומשתעמם יותר בקלות מהרכבי גיטרות "פשוטים". ריבוי האמנים האיסלנדים שמשלבים מוזיקה קלאסית, ג'אז, ואקספירמנטליות מביא לכך שמי שמגיע לפסטיבל גם מבלי להכיר את הלהקות, סביר שייפול על הופעה מפתיעה. אולי בכל מדינה קיים פלורליזם כזה של מוזיקה אבל לאיסלנדים אנחנו פשוט קשובים יותר. איך שלא נסתכל על זה הם מרוויחים תעשיית מוזיקה פעילה ומוערכת, בודאי ביחס לכמות התושבים (בערך אותה כמות כמו תל אביב), ואנחנו מרוויחים פסטיבל מוזיקה קריר ומרענן והזדמנות גם לחובבי המוזיקה להכיר את המדינה המקסימה והיפהפיה הזו. והכל בזכות ביורק.

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>