יו לה טנגו בהופעה: צריכים זמן להתחמם

רק אחרי שלהקת “יו לה טנגו” נתנה לגיטרות לצווח, לחשמל ולטלטל ההופעה שלה המריאה לגבהים

זוג חברים רצו מאוד ללכת להופעה של “יו לה טנגו”, התמהמהו יותר מדי זמן עם קניית הכרטיסים, ובסוף התבשרו שההופעה סולד־אאוט. האכזבה היתה גדולה, וכדי לפצות על עוגמת הנפש הם הלכו למסעדה של שף טלוויזיוני כדי לשרוף את 438 השקלים שהם היו אמורים להוציא על ההופעה. הם חיכו שם לאס־אם־אס מזירת האירוע שיבהיר להם עד כמה הטעות שלהם היתה גדולה. ב–23:30, אחרי כמעט שעה של הופעה פושרת, הם קיבלו את המסרון הבא: “אם האוכל מעולה לא יצאתם מופסדים”. מה שבוודאי שיפר את טעמו של הקינוח.

אבל עשר דקות מאוחר יותר, המסרון היה לגמרי לא רלוונטי. איזה אידיוט חורץ את דעתו על הופעה כשהיא רק בנקודת האמצע שלה? ועוד במקרה של “יו לה טנגו”, שהיא מסוג הלהקות שצריכות זמן כדי להתחמם. אם האס־אם־אס היה נשלח חצי שעה מאוחר יותר, הוא היה צריך לכלול מלה אחת בלבד: “טמבלים”.

המחצית הראשונה של ההופעה היתה כאמור פושרת. אפילו פושרת מאוד. הפתיחה היתה אמנם טובה ‏(השילוב בין “יותר כוכבים מאשר בגן עדן” הרועש והרפטטיבי לבין “דמעות בעינייך” החרישי לכד את כל המהות של “יו לה טנגו” ברבע שעה נהדרת‏), אבל כל מה שקרה ב–40 הדקות הבאות היה מאכזב. “יו לה טנגו” ניגנו בעיקר שירים מאלבומם האחרון, והיה משהו נרפה ומרושל בביצועים שלהם. באלבום זה נשמע יותר טוב. הרבה יותר טוב. הרבה הרבה יותר טוב.

השירים שבהם הסולן איירה קפלן הוריד את הגיטרה שלו ועבר לקלידים היו ממש קלושים. ההומור המצוין של קפלן היה נחמה די קטנה ‏(“אין לנו מושג אם מכירים אותנו בישראל. אני רואה כאן מישהו עם טי־שירט שלנו, הוא מן הסתם מכיר אותנו. אני רואה עוד מישהו עם גופייה של הלייקרס, הוא ממש לא מכיר אותנו”‏). מתברר ש”יו לה טנגו” היא להקת אולפן מובהקת, חשבתי לעצמי, כזאת שכל הקסם שלה מתפוגג כשהיא נמצאת על הבמה.

“יו לה טנגו”. היה שווה לחכות להדרן

וכמה שטעיתי. איך אפשר להסביר את השיפור הדרמטי, המשמח כל כך, שהתרחש אחרי כשעה של הופעה? אולי “יו לה טנגו” באמת היתה צריכה זמן כדי להתחמם, ואולי קפלן, המתופפת־זמרת ג’ורג’יה האבלי ‏(עם חולצה של חוטבי עצים, חזות כללית של דמות מהסדרה “חשיפה לצפון”, והגשה ווקאלית שהיא שילוב בין ניקו לבין מו טאקר, המתופפת/ זמרת לעת מצוא של ה”ולווט אנדרגראונד”‏) והבסיסט ג’יימס מקניו הבינו שכדי שההופעה תעבוד הם צריכים להרפות משירי הסול־מוטאון המקסימים שלהם ‏(לפחות בגרסת האולפן‏) ומהביצועים מבוססי הקלידים - ולתת לגיטרות לדבר.

לדבר, לצווח, לחרוק, ליילל, לצלצל, לערבל, לנחשל, לחשמל, לטלטל. ב”Pass the hatchet”, קטע השיא של ההופעה, קפלן עשה את כל הדברים האלה והרבה יותר, דוהר על מצע קצבי מכונתי ומושלם שהכינו בשבילו מקניו והאבלי. זאת היתה רבע שעה אקסטטית של פואטיקת הפידבק, שאחריה לא היה אפשר לכאורה להוסיף דבר. אבל “יו לה טנגו” חזרו לשני הדרנים ‏(שלושה שירים בכל הדרן‏), והפעם, בניגוד לתחילת ההופעה, הזיגזג שלהם בין עולמות מוסיקליים שונים בתכלית ‏(מקאוור דוקרני לשיר של ריצ’ארד הל הפאנקיסט לבין ביצוע אקוסטי נינוח לשיר דיסקו‏) נשמע אורגני, לכיד, מלהיב, מענג.

הריזוטו קוקי סאן ז’אק, אגב, היה מעולה, כך נמסר. אבל אין סיכוי שהוא היה מעולה כמו המחצית השנייה של ההופעה של “יו לה טנגו”.

יו לה טנגו”. בארבי תל אביב, 22.3

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>