1. סרטים
  2. ביקורות סרטים

מהתנ"ך עד הפלמ"ח

בזכות משחק משובח, אסתטיקה מרהיבה ואודי אלוני, הסרט "מחילות" נוסק לגבהים מרשימים ומצליח להפתיע ולהפנט את הצופה

בחיי, אסור לסמוך על טריילרים. קחו לדוגמה את המקרה של "מחילות", העיבוד של אודי אלוני לספרו "גלגול מחילות". הקדימון המקושקש של הדרמה הטרייה הזו עורר בי פאניקה - אוי לא, אמרתי לעצמי, הנה סרט נוסף שמטפל בסכסוך הישראלי-פלסטיני בצדקנות, ועוד מבכר לעשות זאת בסגנון מיופייף. לא עלינו. אבל החרדות הללו היו לשווא - במהרה התחוור לי כי אלוני הצליח לחמוק מהבור הענק שכרה לעצמו וליצור סרט שהוא מהפנט באותה מידה שהוא יומרני.ההצלחה המפתיעה של "מחילות" נובעת בעיקר מהקצב המסחרר שלו. אלוני לא מבזבז ולו שנייה אחת, ומעלה את הגיבורים ואת הצופים שלו על אוטוסטרדה יעילה ומהירה, שעוצרת בכל התחנות הדרושות ומסתיימת בדיוק היכן שצריך.נקודת המוצא של הכביש המהיר הזה היא מוסד פסיכיאטרי שהוקם על חורבות דיר יאסין. במקום הכל כך טעון הזה נפגשים רוחות הרפאים של הערבים שנטבחו בכפר; ניצול שואה מת מהלך (מוני מושונוב), שמאושפז במקום זה שנים; ודיוויד (איתי טיראן, בתפקידו הקולנועי המשמעותי הראשון), עולה חדש מאמריקה שהרג בשוגג ילדה פלסטינית במהלך שירותו הצבאי ולקה בהלם קרב. בקיצור, כפי שהבנתם, אלוני מערבב בין הטראומות הלאומיות של שני העמים - השואה, מלחמת השחרור, האינתיפאדה השנייה - בניסיון להשכיב לישון את השדים הקולקטיביים שלהם. לא מספיק אטרקטיבי בשבילכם? תשמחו לשמוע שהוא שופך לתקרובת הזו גם ציטוטים מהקבלה ומהמיתולוגיה היוונית, שלל קטעי מחול (עם כוריאוגרפיה של אוהד נהרין), קצת מוזיקה ערבית, קומץ ריטואלים מיסטיים וגם רומן שנרקם בין דיוויד וליילה (קלרה חורי), פלסטינית החיה בניו יורק.כמו ב"מלהולנד דרייב", מקור ההשראה הראשי והרשמי של אלוני, גם כאן אנחנו צופים בכל הבלגן הזה דרך תודעתו של הגיבור. התודעה הזו כה מעורערת, עד שהסרט מתנדנד ללא הרף על הגבול שבין מציאות והזיה. הגבול הזה כל כך דקיק, עד שאלוני יכול להתפרע כאוות נפשו ולהוכיח איזה ביצים גדולות יש לו. הביצים הללו כל כך גדולות, עד שברגעים שבהם צולל אלוני למעמקי נפשו של דיוויד, הסרט נוסק לגבהים מרשימים. קחו, לדוגמה, רק כדי לגרות את התיאבון, את הרגע שבו משתלטת מנקה ערבייה של מועדון לילה תל אביבי על מערכת הסאונד במקום ופוצחת בשירה ערבית קלאסית; או את הנקודה שבה כל הדמויות - כולל חיילי צה"ל הקשוחים - פוצחות בריקוד לחלילו של אוהד נהרין; או את הקטעים שבהם מושונוב מטיח בצופים מונולוגים פיוטיים. השילוב בין המשחק המשובח, האסתטיקה המרהיבה של אלוני (עדות לעברו כאמן וכמעצב) והצורה שבה הוא מלהטט בין דרכי הביטוי השונות ישכנע גם את הצופה הספקן ביותר שסיור בתת המודע הקולקטיבי של העם היהודי הוא חוויה מעניינת ביותר.הצרה היא שהעוצמה של הרגעים הרבים הללו מדגישה את שתי החולשות העיקריות של הסרט. ראשית, בכל פעם שאלוני נוחת על הקרקע ומסתכן בריאליזם, הפגמים של "מחילות" מבצבצים על פני השטח - פתאום שמים לב להפקה הדלה, לדיאלוגים המעט מופרכים, לדמויות השבלוניות. שנית, דומני שאלוני מושיב את היהודים ואת שכניהם על ספת הפסיכואנליטיקן רק כדי להגיע למסקנות חלולות למדי. הטוקבקיסטים בטח יוציאו חוזה על חייו של אלוני, אבל האמת היא ש"מחילות" הוא יצירה הרבה פחות רדיקלית מכפי שניתן להאמין במבט ראשון. מהרגע שבו דיוויד מגיע לשטחים ופוגש שם חייל רע (עמר ברנע) שמציק לערבים וחייל טוב (אלי אלטוניו) שעוזר להם, עד הרגע שבו ניתנת לדיוויד ההזדמנות לזכות במחילה על חטאיו, הסרט עסוק בעיקר במירוק המצפון המקומי, ומאפשר לקהל לסטור לעצמו ולטפוח על שכמו בעת ובעונה אחת. ומה התפקיד של הפלסטינים בכל המשחק הזה? הם סתם שדים שרודפים אותנו בחלומות.

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>