1. סרטים
  2. כתבות

מסכמים עשור: הקולנוע האמריקאי שאחרי ה-11 בספטמבר

אם בשנות התשעים שלטה בקולנוע שאננות סדיסטית ביחס לגוף וביחס לסמליה של אמריקה עצמה, בעשור האחרון הולידו הגוף ההרוס והעולם החרב רק צער וכאב. נבות ברנע על האפוקליפסה של שנות האלפיים

עכבר העיר אונליין, בשיתוף אורנג' טיים, הסינמטקים ו-88 FM, מסכם את העשור התרבותי החולף ומזמין אתכם לבחור את סרט העשור, סדרת העשור ושיר העשור ולזכות בכרטיס טיסה לאירופה (כולל כניסה להופעת מוזיקה), מסכי פלזמה, מערכות קולנוע ביתי, נטבוקים ופרסים נוספים.

עשרת הסרטים שיזכו למספר הקולות הגבוה ביותר יוקרנו במהלך חודש פברואר בסינמטקים ברחבי הארץ.

בואו לבחור את סרט העשור  בואו לבחור את סדרת העשור בואו לבחור את שיר העשור במקביל, עכבר העיר אונליין ילווה את הפרויקט בסדרת כתבות מקיפות על המגמות הבולטות בתחום הקולנוע בעשור האחרון. והפעם: כיצד עיצבו אירועי ה-11 בספטמבר את פני הקולנוע האמריקאי?

לכל הכתבות על סרטי העשור

העשור המבולבל שמסתיים עתה עמד בסימן חורבן הגוף האנושי האמריקאי ואפשרות ההתחדשות והריפוי מקריסה זו. פיגועי ספטמבר 2001 לא הולידו תגובה קולנועית מיידית (מלבד מאמר מרעיש מאת רוברט אלטמן, שבועות אחרי ה-11.9, שבו הציע להוליווד לפשפש במעשיה). למעשה, בקולנוע של ראשית העשור היה מימד מובהק של הדחקה ובריחה אל מחוזות הפנטזיה, ("הארי פוטר", "טרילוגית שר הטבעות", "שרק", "ספיידרמן" ואחרים הנראים עתה כמו תגובה למשבר הנרטיבי שפקד את הקולנוע בסוף שנות התשעים באמצעות נסיגה אל עולם האגדות והמיתוסים). גם הסרטים שהתמודדו בישירות עם פיגועי הטרור ("טיסה 93", "מגדלי התאומים") ניגשו לנושא בסוג של ריאליזם נעדר כל אג'נדה, שמבקש להפוך את האירועים לקופסא שחורה, המנותקת מכל עבר או עתיד. את אווירת המשבר אפשר היה לחוש בראש ובראשונה דווקא בטלוויזיה שבהדרגה הציפה את המסכים בשורה של סדרות המציגות מציאות מבלבלת הדורשת מגיבוריה וצופיה עצבי ברזל. "24" ו"אבודים" ייצרו תחושת חרדה ופרנויה ואילו סדרות כמו "עמוק באדמה", "האוס" ו-"זירת הרצח" התמודדו שוב עם הגוף, אבל הפעם לא כמקור של הנאה אלא כתעלומה הדורשת את מיטב המוחות. הגיבורים הראשיים של "האוס" ו"זירת הרצח",שניהם גברים בעלי נכות פיזית ורגשית, הציבו בפנינו משוואה שאמרה: כדי לפתור את חידת הגוף, כדי להשיב את הסדר על כנו (לרפא את החולה, לפתור את התיק הפלילי), עלינו הצופים לשלם מחיר בדמות גיבור אמריקאי נכה ומאד לא נחמד. אם רוצים, אפשר לראות בכך תרגום לשפת הטלוויזיה של מסר שמרני למדי ביחס למעשיה של אמריקה ה"מגינה על הדמוקרטיה" באמצעות טרור.

נכות פיזית ורגשית. האוסאמריקה המחוללת שלאחר ה-9.11, הקורבנות הרבים שהביאו הפיגועים והמלחמות שבאו בעקבותיהם, לא יכלו להשאר לעד תחת השתיקה המסוימת שבה, כך נדמה, קיבלה אותם התקשורת והתרבות. תחושת חוסר הנוחות ביחס לגוף - שהושחת, שהתאדה יחד עם מגדלי התאומים, הופיעה כגל לקראת 2005-2006 בשורה של סרטי שוליים. "לאכול בגדול", ו"הגשר" התיעודיים הציגו סמלים אמריקאים בולטים (רשת מקדונלד, גשר שער הזהב) כמונומנטים של מוות, מוות הנובע מאורח החיים האמריקאי. אימאג'ים מסוימים מתוך "הגשר" נראו כמו העתק מטריד של צילומי הלכודים במגדלי התאומים המזנקים אל מותם. כאן, כמו לכל אורך העשור, גופם הפרטי של הדמויות התמזג לדימוי אחד עם האומה האמריקאית כולה.בקולנוע העלילתי היו אלו סרטים כ"שורטבאס", "באג", "פאסט פוד", "בטי פייג' הידועה לשמצה", "היסטוריה של אלימות", "בתול בן 40" ואפילו "מלחמת העולמות" שהציבו את הגוף כסוג של בעיה בלתי פתורה - גוף שאינו מתפקד ואינו יכול להיות מקור לאושר אלא לחרדה ובלבול. כמה מן הסרטים האלו מוקמו בהקשר ישיר או מסומן עם המציאות הפוליטית והצבאית, שנתן להם מימד ברור של אלגוריה. אך בעיקר, עמדה בליבם של רבים מן הסרטים הללו סתירה בין הרצון לשאוב סיפוק ואושר מן הגוף לבין המחיר המוסרי והערכי שנובע מאותם מעשים מספקים.

הגוף הושחת יחד עם מגדלי התאומים. לאכול בגדולאם בשנות התשעים שלטה בקולנוע שאננות סדיסטית ביחס לגוף (החל מ"כלבי אשמורת" ועד ל"משתגעים על מארי") וביחס לסמליה של אמריקה עצמה (בהנאה מדימויי החורבן שטופחו בסרטי אסונות כמו "היום השלישי", "12 קופים" וכו'), הרי עתה הולידו הגוף ההרוס והעולם החרב (ושזכה לתשומת לב בטרנד אקולוגי) - רק צער וכאב. למעשה, הקולנוע האמריקאי סימן באמצעו של העשור המסתיים עתה את עומק המשבר שהולידו פיגועי ה-11.9 - מותו של הדימוי העצמי הבריא, בעל העוצמה. ההצלחה המפתיעה של קומדיות הגברברים של ג'אד אפאטו ועמיתיו, כשבמרכזן גברים-ילדים שאינם מסוגלים להתבגר רגשית ופיזית, העובדה שלא נולד ולו כוכב גברי אמיתי בכל העשור הנוכחי, החיוורון והרכות של גיבורי העל שהוצגו בעשור הזה ("ספיידרמן", "בטמן", "הנקוק", "איירון מן") - מעידות על אובדן הזהות שחוותה החברה האמריקאית בעשור הזה. ההתמודדות של הקולנוע האמריקאי עם דימוי הגוף שרטטה בצורה הטובה ביותר את קווי השבר של החברה שבתוכה הוא נוצר ובמובן מסוים אף הגדיר את השדה האפשרי לפתרון המשבר. הפתרון הגיע ב-2008  - לא בקולנוע כי אם במציאות - כאשר במרכז הבחירות לנשיאות ארה"ב עמדה ברירה בין שני מועמדים שייצגו דימויי גוף הפוכים: האחד, ג'ון  מקיין, הוא גיבור מלחמה לבן ונכה.  במידה רבה מייצג מקיין בצורה הטובה ביותר את אמריקה כפי שהיתה – לבנה, נכה, מוגבלת. מולו התייצב ברק אובמה. ההצעה של אובמה לאמריקאים כללה לא אידיאולוגיה שונה אלא דווקא המשך: המשכו של הדימוי הבריא, הנכון, הטוב. ע"י הרחבת גבולות הדימוי ואימוצו של השחור (על כל המשמעויות החברתיות וההיסטוריות), יכלו האמריקאים לחדש את האמון בגופם ובארצם.

החיוורון והרכות של גיבורי העל. ספיידרמן מה הלאה? גם אם רואים בתזה שהוצגה לעיל לא יותר מיומרה שרלטנית, מענין יהיה לעקוב אחר ההתמודדות של הקולנוע האמריקאי עם העובדה שבבית הלבן יושב אדם שחור (או חצי שחור, כפי שאוהבים האובססיבים לתקן). ובכל זאת, אם ניקח את נקודת המוצא הזו כאפשרות לפרשנות של המציאות, יהיה מענין להשתמש בה כדי להתבונן על זירה קרובה הרבה יותר: הקולנוע הישראלי. אורי קליין כתב לאחר פסטיבל חיפה האחרון ("הגיבורים הפגומים של פסטיבל חיפה") על הנכות המאפיינת את הגיבורים הנוכחיים של הקולנוע הישראלי, והתופעה הזו ניכרה עוד קודם בשורת סרטים תיעודיים ("Z32", "ואלס עם באשיר", "ילדי השמש", "התעלומה במכולה הירוקה") שבהם מאפייני זהות בולטים של הגיבורים הועלמו או טושטשו. אם תרצו, הקולנוע שלנו מעיד על משבר זהות העובר על החברה   הישראלית ואת האופן שבו היא רואה את עצמה. תשובה אפשרית לאן זה לוקח אותנו נקבל אולי בבחירות הבאות.  

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>