1. סרטים
  2. כתבות

אם זה לא היה עצוב: למה לא עושים בארץ סרטים מצחיקים?

הקהל הישראלי צמא לסרטים קומיים, אך בשנים האחרונות מקבל בקושי אחד בשנה. מה קרה לתעשיית הסרטים המצחיקים בישראל, ולמה מצבו של ההומור בקולנוע עצוב כל כך? לרגל עלייתו של "זוהי סדום" אורון שמיר מנסה לברר

בסוף השבוע הקרוב יגיע אל המסכים הסרט "זוהי סדום". הפרוייקט הקולנועי המדובר והמפומפם של צוות "ארץ נהדרת", יהיה הקומדיה השנתית בבציר 2010 של הקולנוע הישראלי, והיחידה מבין 18 הסרטים המתמודדים על פרס אופיר. בשנה החולפת היה זה "סיפור גדול" אשר סיפק את המבקשים למצוא בבתי הקולנוע גם קצת צחוקים בגובה העיניים. לא רק סרטי פסטיבלים או דרמות על משפחות בלתי מתפקדות, כבודם במקומם. מאות אלפי הכרטיסים אשר נרכשו על ידי עם ישראל ל"סיפור גדול", מהווים אינדיקציה לביקוש ולפוטנציאל המסחרי של קומדיות עבריות.זוהי סדום - כל הכתבות

 

נדמה כי בעבר, המצב היה שונה. שורשיה של הקומדיה הישראלית מתחילים עמוק ורחוק, עוד בגלות למעשה. כבר מימי ראשית הקולנוע בארץ כנען ניכר הצורך של הקהל בקומדיות, אשר בא על סיפוקו. די להיזכר בסרטי הבורקס שהיו פופלאריים בישראל בשנות השישים והשבעים, במקביל לקולנוע האמנותי יותר שזכה לכינוי "תקופת הרגישות החדשה”. צפו בטריילר של "זוהי סדום":

ההיסטוריה של ההומור בקולנוע הישראלי ענפה למדי ומצריכה מאמר בפני עצמו, אך כדי לסבר את העין הנה קצת ניימדרופינג. בעבר פעלו כאן יוצרים שהקפידו להוציא סרט חדש כמעט מדי שנה, מכל סקאלת ההומור. אך במהלך השנים הם נעלמו, איש איש מסיבותיו: הסאטירקן אפרים קישון (“ארבינקא", “תעלת בלאומילך”) פרש מקולנוע ; יהודה ברקן, מלך סרטי המתיחות והמצלמה הנסתרת (“גברת תפתחי זה אני”) ואורי זוהר החתרני-תל-אביבי ("חור בלבנה”, "מציצים”), שניהם התחרדו ; אסי דיין הבלתי נלאה (“גבעת חלפון אינה עונה”, “הבשורה על פי אלוהים”) הוא צל של עצמו; ו-בועז דוידזון, שנע בין המערכוני (“לול/שבלול”) לבורקסי (סדרת "אסקימו לימון”), ניסה את מזלו באמריקה. רק זאב רווח, עימו הרבה דוידזון לשתף פעולה (“חגיגה בסנוקר”, “צ'רלי וחצי”)ֿ יקבל השנה את פרס אופיר על מפעל חיים, אחרי שכבר זכה למחווה בפסטיבל קולנוע דרום. עם זאת, הוקרות מסוג זה ניתנות בעיקר לאדם שתהילתו מאחוריו. הרשימה הנ"ל מהווה את קצה הקרחון, בטעם לימון, אשר נמס והותיר שלולית דביקה ותפלה, בה מתבוססת הקומדיה הישראלית כיום. בעשור החולף, מצב ההומור הישראלי נדמה כיותר עצוב ממצחיק. שנות ה-2000 עלולות להיזכר כתקופה די שחונה, שלא לומר שכונה. מלבד אותה משבצת של קומדיה שנתית, בולטות הבלחות של יוצרים צעירים כמו רשף לוי, שסרטיו "אהבה קולומביאנית" ו"איים אבודים" אינם קומדיות טהורות אלא יותר דרמות קומיות. מאידך ישנן יציאות מוצלחות למחצה של קולנוענים ותיקים, כמו ינקול גולדווסר אשר הוכיח את חוסר הרלוונטיות שלו עם "אין לה אלוהים" בשנת 2007. השוליים של התקופה הזו, הניבו בעיקר נסיונות לא בשלים כמו "נימפות בערפל" של יורם זקס או "חומר למחשבה" של עמנואל נקש וסטפן בלאיש. אלה התאדו מן המסכים מהר לפחות כפי שפרחו מן התודעה הציבורית, אם בכלל שהו בה מלכתחילה. ולא, הסרטים האחרונים של מנחם גולן (“ים של אהבה”, “ריקוד מסוכן”) אינם נחשבים קומדיות, למרות שהם אכן גורמים לפרצי צחוק במהלך הצפייה בהם. המצב נראה קשה עד כדי כך, שהשנה נדרשה הוצאה חגיגית של "כבלים", סרט הטלוויזיה של צבי שיסל משנת 1992, תוך העלאתו למעמד פולחני שאין לו אחיזה במציאות. משבר יש, השאלה היא מהם הגורמים לו.צפו בקטע המפורסם מ"מציצים":

ייתכן שמדובר במצוקת חומרים? לא יכול להיות. לא במדינת ישראל של עשר השנים האחרונות, על אף היכחדותו של ההומור העדתי כפי שכולנו מכירים אותו. הרי תוכניות טלוויזיה שמתיימרות להצחיק יש כמו זבל בהר חיריה. כמו זיעה באוגוסט. כמו בתי קפה במרכז תל-אביב. ברם, ממש כמו אותם בתי קפה, גם רוב התוכניות מתקשות לשרוד לאורך זמן.

האם זה מחסור בקומיקאים? לא בעידן הטאלנטים וכוכבי האינסטנט. לא בעולם שבו שלום אסייג, עם הומור שלא יצחיק אפילו דינוזאורים גזענים, מנחה תוכנית בערוץ מרכזי. לא ביקום שבו הסיבה לסגירתו של ערוץ הצחוק "ביפ" שופע הכשרונות, היא מלחמת אגו בין בעלי ההון והשררה.

בעיות תקציב אם כך? הרי הטלוויזיה והקולנוע בישראל קשורים זה בזו בקשר בלתי מחייב. טענות חוזרות ונשמעות כנגד קרנות הקולנוע, על כך שאינן משקיעות בקומדיות כמו בדרמות. הקרנות מצידן, טוענות כי כמות התסריטים הקומיים שמוגשות אליהם זעומה יחסית, ושיש לשפוט אותה באותה חומרה ששופטים כל ז'אנר. כלומר, עד שלא תינתן עדיפות תקציבית למספר קומדיות מינימלי בשנה, אין סיבה שהמצב ישתנה. הכל יישאר שרירותי.

אולי זו בכלל בצורת קיומית? יגיד לכם כל תסריטאי מתחיל שקשה ומסובך יותר לכתוב קומדיה מבריקה מאשר כל ז'אנר אחר. לא לחינם כמות הבדיחות והמצבים המצחיקים לא הספיקו לסרט באורך מלא, במקרה של שתי מעצמות הקאלט של העשור הקודם - "מבצע סבתא" ו-"המוסד הסגור". שני הסרטים המצוטטים והמצחיקים ביותר בשנות ה-2000 לא מגרדים אפילו את האורך המינימלי לפיצ'ר. סרטיהם של דרור שאול (“אדמה משוגעת”) ואלון גור אריה (מנהיג חבורת “היפופוטם הפקות יוקרה”), מוכיחים כי אפילו מיטב התוצרת ההומוריסטית של ישראל לא יכולה להנפיק יותר משלושת רבעי שעה של פאנצ'ים.

צפו בקטע מ"מבצע סבתא":

 

לעניות דעתי, הדבר הכי מצחיק שקרה להומור הישראלי בשנים האחרונות, הוא שאותם אנשים שירדו עליי עקב חיבתי לתוכנית “הרצועה”, צוחקים מאותן הבדיחות בדיוק כאשר הן מוגשות על-ידי אותם השחקנים ב”ארץ נהדרת”, מעוז ההומור המקומי בעשור החולף. בסוף השבוע נדע כולנו מה יהיה גורלו של "זוהי סדום". האם יגאל את השנה הנוכחית ובעקבותיה את אלה שעוד יבואו, או שמא יונח ליד "כלבים לא נובחים בירוק" של חברי "החמישיה הקאמרית", על המדף השמור למערכון ארוך מדי ומצחיק פחות מדי של תוכנית האם. מה שבטוח, מאות אלפי כרטיסים הוא ודאי ימכור – הביקוש קיים וכל קומדיה תהנה ממנו.זוהי סדום - כל הכתבות

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>