פסטיבל הקולנוע ירושלים: נמצא טעם החיים

המפיק של הסרט המדובר בפסטיבל מגלה שורשים ישראלים, מישל וויליאמס כובשת בואלס אחרון ובגידה, נטע אלכסנדר נשבית בקסמי הדוקו ואורון שמיר מוצא טעם לחיים. הסרטים שהצטיינו בסוף השבוע הראשון של פסטיבל הקולנוע ירושלים

פסטיבל הקולנוע ירושלים נפתח בסוף השבוע האחרון בפעם ה-29, ושוב הוכיח שבישראל אין צורך להמציא סיפורים. לצד סרטים בינלאומיים סוחפי פסטיבלים שייצאו בשבועות הקרובים להקרנות מסחריות, עושה רושם שבזירה המקומית המציאות ססגונית ומורכבת מספיק כדי לספק אינספור שעות של עשייה תיעודית שעולה על כל דמיון. בהתאם, הסרטים הישראלים שבלטו ביומיים הראשונים הוצגו במסגרת התחרות התיעודית ("פרסי קרן ון ליר"). כך למשל, מי צריך לראות סרט בדיוני על אשה שמרגישה כלואה בתוך חיי המשפחה הבלתי מתפקדים שלה ("אליס"), כשאפשר להיזכר בסיפור חייה של יונה וולך: משוררת נדירה שטופלה באופן שערורייתי ורשלני בסמי אל-אס-די, אשה יפהפיה שהכריזה ש"עברית היא סקסמניאקית" ומי ששינתה את היחס לשירה העברית הנשית. בחן את עצמך: בשביל איזה סרטים תעלו לירושלים?» פסטיבל הקולנוע ירושלים 2012» המלצות: הסרטים שלא תמצאו לבד» ביכורים בדרך לאוסקר: התחרות הישראלית

דוקו בראש: "7 הסלילים של יונה וולך", "ספורים", "אל תוך האין" סרטו של יאיר קידר, "7 הסלילים של יונה וולך", עושה שימוש מקורי באנימציה, קטעי ארכיון וריאיונות עם אנשי רוח ומכרים של וולך כדי לברוא יצירה תיעודית מהודקת שמנסה לענות על השאלה "איך היה נראה סרט קולנוע לו וולך היתה מביימת אותו?". התשובה היא קולאז' אסוציאטיבי של ציורים, צילומים, שירים, טקסטים, ריאיונות וגם מוזיקה, המבוסס בין השאר על ריאיון שהילית ישורון קיימה עם וולך ב-1984, זמן קצר לפני מותה. העבודה יוצאת הדופן של Jewboy, שעיצב את הסגנון הויזואלי של הסרט ויצר את האנימציה, ושל אורי כינורות האחראי על המוזיקה ראויה לכל שבח. התוצאה אומנם נעדרת קונטקסט היסטורי ומתעלמת מצדדים רבים בחייה של המשוררת, אבל היא בהחלט מהווה תרומה חשובה לגוף המצומצם מדי של סרטי תעודה על אושיות תרבות ישראליות. (הקרנה נוספת: 8.7 ב- 15:00)

סרט תיעודי נוסף וראוי לצפייה הוא "ספורים", המגולל את סיפוריהם של ניצולי שואה שחיים עד היום עם קעקוע של מספר על היד. קבוצה של כעשרה מרואיינים מספרת כיצד הנאצים חרטו את המספרים בעורם באמצעות מחטים ויוד, ואחת מהן מתוודה שגם בגיל שמונים היא מרגישה אשמה על כך שיעצה לאמא להישאר בתור ולא לברוח מחשש שהנאצים יכו אותה, וכך האם מצאה את מותה בתאי הגזים. לצד העדויות – שבאופן מצער כבר התרגלנו להחשף אליהן בשורה ארוכה של סרטי תעודה על השואה - "ספורים" מצליח לצמרר בזכות טכניקת הצילום הבלתי שגרתית שנבחרה על ידי הבמאים דנה דורון ואוריאל סיני, האמון גם על מלאכת הצילום. השניים התמקדו בצילומי קלוז אפ של הניצולים, המבליטים כל קמט וכל נקודת חן על פניהם, ובצילומי סטילס מדויקים בשחור לבן. השילוב בין סטילס לוידיאו מצליח ליצור תחושה מבלבלת של עבר מתמשך, כאילו הניצולים הללו קפאו במידה מסוימת בזמן – בדיוק כמו המספר שקועקע על גופם – אבל גם המשיכו הלאה. דו-הזמניות הזו היא מרכז הכובד של הסרט כולו. (הקרנה נוספת: 8.7 ב- 16:30)

עונש מוות להמונים. אל תוך האין - טריילר:

עוד דוקומנטרי שהוכיח שהמציאות עולה על כל דימיון הוא "אל תוך האין", סרטו האחרון של הבמאי הפורה ורנר הרצוג ("גריזלי מן", "מערת החלומות הנשכחים" ועוד רבים וטובים). בסגנון המושפע מארול מרוס, הפעם, במקום לפצוח במונולוגים נרגשים על חלומותיו של האדם הקדמון ועל קרוקודילים לבנים, הרצוג בוחר לתת למרואייניו לדבר. הוא בוחר לעסוק בנושא הסבוך מוסרית של עונש המוות באמצעות פרשת רצח משולש שאירע בטקסס ב-2001. לאט לאט אנחנו מתוודעים לנפשות הפועלות (ובעיקר מייקל פרי, צעיר שהורשע במעשים ונידון למוות) ולבנאליות של הרוע. אבל הרצוג לא מסתפק רק ברוצחים ובקורבנות – הוא בוחר לדבר גם עם מי שהוציא להורג מאות אסירים לפני שפרש לפנסיה, ומציג את הביורוקרטיה המצמררת המובילה אנשים אל מותם בשם החוק. התוצאה היא סרט אינטיגנטלי ומלא טוויסטים, שמסתיים בטוויסט סופי מופרך עוד יותר. (הקרנות נוספות: 10.7 ב- 16:00, 14.7 ב-11:45). (נטע אלכסנדר)

בוקס לבטן: "חיות הדרום הפראי", "טעם החיים", "הואלס האחרון" כדי להתאושש קצת מהעוצמות הרגשיות והסיפורים הטרגיים של "ספורים" ו"אל תוך האין" אפשר היה ללכת להקרנה המלאה עד אפס מקום של חיות הדרום הפראי, שעומד ככל הנראה להפך לשובר קופות מקומי (הסרט יעלה להקרנות מסחריות ב-19 ביולי). זהו סרט הביכורים של בן זייטלין, והוא מגיע לירושלים אחרי שכבר הספיק לקטוף פרסים וביקורות משתפכות בסאנדנס ובפסטיבל קאן. הסיבה לאהדה היא שהסרט הזה הגיע משום מקום: זוהי הפקה דלת תקציב (כשני מיליון דולר, תקציב מגוחך במונחים הוליווידיים אם כי גבוה בעולם הקולנוע העצמאי), שמרכזה ילדה בת שש ללא ניסיון משחק ובעל מאפייה בניו אורלינס. למרות - ואולי בגלל – העדרם של שמות גדולים, "חיות הדרום הפראי" מתגלה כבר מהשוט הראשון כסרט של קולנוען ששולט  לחלוטין במדיום. זייטלין לקח מחזה על ילדה קטנה שאביה חולה, מיקם אותו בשמורה נטושה ומוצפת מים ויצר אגדה שלא דומה לשום דבר אחר. למרות ההישג הכביר, קשה להימלט מהתחושה ש"חיות הדרום הפראי"הוא סרט של קולנוען נטול ניסיון בגלל ההתעקשות שלו ללחוץ על דוושת הקיטש בכל הכוח, כולל שימוש מופרז במוזיקה ובקלוז אפים סוחטי דמעות של פרצופה האקספרסיבי של השחקנית הראשית קובנזנה וואליס (שאת שמה כדאי להתחיל לשנן). הסיפור עצמו חזק מספיק, כך שלא ברור מדוע זייטלין מנסה לגרום לנו לבכות כמעט בכל סצנה, ולקראת סוף הסרט יש משהו מרתיע ואפילו מקומם בניסיון שלו לא להותיר אף עין באולם יבשה. חיות הדרום הפראי - טריילר:

דן ג'נבי, מפיק "חיות הדרום הפראי", הגיע להקרנה כאורח הפסטיבל כשהוא מלווה בבני משפחתו הישראלית, שתפסו שורה שלמה באולם. "כדי ללהק את קובנזנה עשינו אודישנים ל-4,000 בנות. כיוונו לילדה כמה שיותר צעירה, אבל לא חשבנו שמישהי מתחת לגיל 10-11 תצליח לשאת את התפקיד הזה על כתפיה. קובנזנה הייתה בת חמש כשהיא נכנסה לאודישן בספרייה הלאומית בדרום לואיזיאנה, ובת שש בזמן הצילומים", סיפר לאחר ההקרנה. "גם הנרי דווייט, שמגלם את אביה של האשפפי, לא שיחק אף פעם. הנרי היה בעל המאפייה בה קנינו דונאטס במהלך האודישנים. במשך חודשים ניסינו לשכנע אותו לשחק. הוא אמר שהתשוקה שיש לנו לסרט, זו אותה התשוקה שיש לו לאפייה. בשביל לשכנע אותו התגנבנו למאפייה בלילה, בזמן שהוא אופה, עמדנו ליד התנורים והצקנו לו עד שבסוף הוא התייאש". (נטע אלכסנדר, ליאה לוין)

סרט שמאוד מומלץ לסמן ולהגיע להקרנות הבאות שלו (13.7 ב- 19:00, 14.7 ב – 09:45) הוא "טעם החיים", היצירה החדשה של הגאון הקולנועי אלכס דה לה איגלסיה. אחרי שהבריח את רוב שוכני הסינמטק דאשתקד עם "בלדה טריסטה" ומאידך קנה לעצמו מעריצים חדשים לכל החיים – הבמאי הספרדי חוזר השנה לפסטיבל עם סרט שהייתם מצפים למצוא בקולנוע "לב" (רמז רמז). קומדיה מאוד מצחיקה, מעט עצובה ולגמרי ביקורתית, המייצרת סחף בלתי רגיל של מתח ועניין לכל אורכה. במעין מחווה ל"הקרנבל הגדול" של בילי וויילדר, בורא דה לה איגלסיה סיפור מופרך על פרסומאי מפורסם-לשעבר, שאחרי יום זוועתי במיוחד מוצא את עצמו משופד על מוט ברזל באמצע אתר היסטורי. מלבד פרמדיקים ואמצעי תקשורת לרוב, אל זירת האירוע מגיעים גם אישתו (סלמה הייק), ילדיו וגורמים יח"צניים, המעוניינים להפוך את העניין למסחרה. באווירת הטירוף החגיגית והאופיינית לו ובסיועה של השפה הספרדית, נולד סרט שיש בו הרבה יותר מורכבות ועומק ממה שנראה בתחילה, מבלי לגרוע מהיותו בידור ברמה הגבוהה ביותר. (אורון שמיר)עוד סרט שבהקרנתו לא נותר כיסא פנוי לרפואה הוא הואלס האחרון (שייצא לבתי הקולנוע ב-23 באוגוסט), בבימויה של שרה פולי. הבמאית הקנדית בת ה-33, שהרזומה שלה כולל בעיקר תפקידי משחק, רתמה את מישל וויליאמס, סת' רוגן, לוק קירבי ושרה סילברמן לתפקידים שמתאימים להם כמו כפפה ליד. מרגוט (וויליאמס) ולו (רוגן) נשואים כבר חמש שנים. הם עוד לא בני 30, אבל השגרה כבר מכרסמת. הבעות החיבה ומעשי האהבה הופכים אט אט לרוטינה שוחקת ונדמה שהעולם הפרטי שהשניים בראו לעצמם צר מלהכיל את מרגוט, שעיניה וליבה נודדים ללא הרף אל השכן שגר בדירה ממול. מרגוט נקרעת בין מה שנראה כהתאהבות בלתי ניתנת לשליטה לבין בעלה שהוא גם הבית, בעוד רוגן מפתיע בתצוגת משחק מאופקת ומרגשת המשולבת ברובד קומי מבורך. במיומנות מרשימה פולי רוקמת דמויות מורכבות במידה, שמאפשרות לצופים להזדהות, להכבש, ובמקביל לכעוס על כל אחת ואחת מהן. "הואלס האחרון" אמנם לוקה במחלת קיץ 2012 של סרטים שנמתחים עוד ועוד מבלי הצדקות עלילתיות של ממש, אך פולי ממצבת את עצמה כאמנית של ניואנסים שבונה סיפור שלם מהרגעים הקטנים ביותר, ועל הדרך ממחישה עד כאב שגם החדש והמסעיר - סופו להתיישן ולהתכהות. (ליאה לוין)        הואלס האחרון - טריילר:

חומר קטלני: "תביא ת'חומר", "הדשוט" "תביא ת'חומר", זוכה פסטיבל SXSW - היורש של פסטיבל סאנדנס מבחינת אלטרנטיביות, ענה על כל הציפיות. סרט קטן, דל תקציב באופן שניבט מן המסך כמעט בכל פריים, שהדלק שלו היא תשוקה קולנועית אדירה ואווירה משוחררת אך לא חפיפניקית כלל. בסרט הביכורים שלו, אדם לאון מציג את עצמו כסוג של ספייק לי חדש. הוא מפגיש אותנו עם שני צעירים ניו יורקיים עם חלומות גדולים ומציאות מקרקעת, אשר חושבים עצמם לאמני גרפיטי ומלכי הרחוב. אך ככל שהעלילה מתקדמת, מסתבר לנו שהמצב לא יכול היה להיות רחוק מכך. המפגשים שלהם עם העולם יוצרים סיטואציות חצי משעשעות וחצי צובטות, כאשר הסרט כולו נשען על הקסם האישי הנשפך מצמד השחקנים הראשיים והאנונימיים עד כה - טשיאנה וושינגטון וטיי היקסון. אחלה דבר, שווה לתפוס בהקרנה החוזרת בשלישי (10.7) בבוקר.

מה עושים כאשר אחד הסרטים הראשונים שתפסת בפסטיבל הוא במקרה גם אחד הסרטים שהכי הדהימו אותך השנה? אם תשאלו אותי, ממשיכים לחפש לו מתחרים, למרות שבמקרה של "הדשוט", זה יהיה קשה עד מאוד. הבמאי התאילנדי פן-אק ראטאנארואנג, המשוטט בדרך כלל בטריטוריות חלומיות-הזויות-פיוטיות, רקח הפעם מעשיית ניאו-נואר מבוססת נראטיב. זהו סיפורו של שוטר לשעבר שהפך לרוצח שכיר, אשר אחת מן ההתנקשויות שלו משתבשת ומותירה בו מום משונה – פגיעת קליע בראשו שגורמת לו לראות את העולם הפוך. זוהי רק נקודת הפתיחה לסרט רווי תהפוכות ופיתולי עלילה בלתי אפשריים כמעט, המגובים בעשייה קולנועית מרהיבה עד כדי התרגשות אמיתית. איזה סרט מפעים, איזו יצירה מפוארת ואיזו הפתעה עצומה מבחינת כיוון חדש אליו שבר הבמאי שעשה את "חיים אחרונים ביקום" ו"גלים נסתרים". מה חבל שהסרט לא שובץ להקרנות נוספות בפסטיבל. (אורון שמיר)

הזדמנות אחרונה לאהבה: "אליס", "חיותה וברל"

התחרות הישראלית החלה אף היא ביום שישי, כאשר במסגרת העלילתית תפסתי כבר בערב הראשון את "אליס", פיצ'ר הבכורה של דנה גולדברג שהוא בעיניי המסקרן מבין הסרטים. מדובר ביוצרת עצמאית אשר ברזומה שלה כבר שישה סרטים קצרים אותם יצרה מאז 2003, ובעיניי הקדימה ואולי אף ניבאה את גל הקולנוע העצמאי ששוטף את ישראל בשנתיים האחרונות. בסרטה הארוך הראשון גולדברג נוברת בנושאים המעסיקים אותה תמיד: דינמיקה של מערכות כוח ושליטה, כמו גם נשיות ואהבת נשים. אליס, גיבורת הסרט, עובדת בלילות בהוסטל של נערות במצוקה, מביאה עימה הביתה את האנרגיה השלילית, מפחדת מבעלה הדואג ומתעלמת מבנה הקטן. אבל בהוסטל ישנו גם אהובה, מקור לכוח, כמו גם שתי נערות בעלות קשר מסובך ומסבך. גולדברג שוב מוכיחה את הבנתה העמוקה את נפש הגיבורות שלה, ויוצר עולם לוחץ וחונק בו נדמה לעיתים כי אין אפשרות לגאולה. משחק מעולה ורב-גוני של אילנית בן יעקב, כמו גם של שתי התגליות הצעירות דריה שיזף ונטע בר רפאל, מסייעות לה לנווט את הסיפור במבוכי ותהומות הרגש והמועקה אל מה שיכול להיות מתחרה על מספר פרסים בתחרות. (הקרנה נוספת: 9.7 ב- 11:00)

בשתי המערכות הראשונות של "חיותה וברל", סרטו הראשון באורך מלא של עמיר מנור, חשתי כי אני צופה באחת מיצירות המופת הגדולות של הקולנוע הישראלי החדש. אינני זוכר כזה דיוק בכל נדבך ונדבך, החל מאלמנטים טכניים כמו הצילום הפנומנלי של גיא רז וכלה בשתי תצוגות ענק של יוסף כרמון ורבקה גור בתפקידים הראשיים. השניים מגלמים צמד קשישים מקסים ואידיאליסטי, אשר מתקשה להתמודד עם מדינת ישראל כפי שהיא מתנהלת היום, ובוחר לעשות מעשה. מנור הוכיח שהוא קולנוען בנשמתו כבר בפרוייקטים הקודמים שלו, “אדומים” ו“חורבה”, אבל היה בהם משהו מאוד קשה לצפייה. לצערי הרב, מצאתי את אותו גורם מרתיע גם במערכה האחרונה של הסרט הנוכחי. משהו בגוון ובטון משתנה, שתי הדמויות שנבנו בקפדנות מתפוררות לפתע והופכות לצינור דרכו יורה הסרט מונולוגים המתאימים יותר לאולם הרצאות. עבורי, הסיום מוסס את כל הסרט, על אף שגם הוא כלל רגעים מופתיים ממש. (הקרנה נוספת: 9.7 ב- 13:00)  (אורון שמיר)

ממיטב שיחות הברזיה

אחד הדברים הנהדרים שקורים בהפסקות בין סרטים, הוא התרוצצות המונית של אנשים בחיפושם אחר קליטה סלולרית במתחם הסינמטק. זה אמנם לא יפה לצותת לשיחות של אחרים, אבל יצא ואשה מבוגרת וחביבה חלפה על פניי בעודה צועקת את המשפט: “אז בסדר, שבוע הבא נעשה פטריות". מוזר, היא הייתה נראית לי יותר טיפוס של קוק. למרות שעם מינון של ארבעה-חמישה סרטים ביום, הפסקות קפה וסיגריה אמורות להספיק בהחלט. פסטיבל הקולנוע ירושלים 2012 - הפרטים המלאים

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>