רינגו סטאר חוגג 70: המתופף הנכון במקום הנכון?

האם רינגו סטאר היה רק האיש הנכון במקום הנכון, או שהוא אחד המתופפים החשובים בהיסטוריה של הרוק? יום הולדתו ה-70, שחל החודש, הוא הזדמנות מצוינת לענות על כך

ב-11 בספטמבר 1962 ארבעת חברי הביטלס באו לאולפני אי-אם-איי בלונדון כדי להקליט את הסינגל הראשון שלהם, "Love me do". לרינגו סטאר, המתופף החדש של הלהקה (הוא החליף את פיט בסט כמה חודשים קודם לכן), חיכתה הפתעה מרה באולפן. המפיק של הביטלס, ג'ורג' מרטין, לא היה מרוצה מהנגינה של רינגו בסשן הקודם באולפן. רינגו לא הצליח לשמור על קצב קבוע, טען מרטין. המפיק, שחשש מבזבוז של זמן אולפן יקר, שכר מתופף אחר, אנדי וייט, כדי שינגן ב"Love me do". "כשרינגו הבין שהוא לא עומד לנגן, הוא שקע בכורסה בחדר הבקרה ונראה כאילו הוא עומד לקפוץ מהגשר הקרוב", כתב ג'ף אמריק, הטכנאי של הביטלס, בספרו הנפלא "Here, there and everywhere".

תשע שנים לאחר מכן, באחת ההקלטות האחרונות של הביטלס, פול מקרטני ביקש מרינגו לנגן סולו תופים בסוף המחרוזת שסגרה את הצד השני של "אבי רוד". רינגו היסס. הוא שנא סולואים. "יכולתי לראות שהוא לא בטוח שהוא מסוגל לעמוד במשימה", כתב אמריק. זה לא היה מקרה חד פעמי. "בכל פעם שהוא היה צריך לנגן מעבר תופים הוא היה נכנס כמעט לפאניקה", הוסיף אמריק. "יכולת לשמוע אותו קופא, מנסה להחליט מה הוא עומד לעשות בשנייה הבאה. בסופו של דבר חוסר הביטחון נהפך לחלק מהסגנון שלו".

רינגו עצמו, כתב אמריק, השווה את מעברי התופים שלו לצליל של אדם שנופל במדרגות. ייתכן ששני הסיפורים האלה, וסיפורים נוספים על היסוסים ותפקוד לקוי, הם שגרמו לכך שחובבי מוסיקה רבים, שלא מקשיבים בתשומת לב לתפקידי התופים, אינם בטוחים אם רינגו, שחגג החודש את יום הולדתו ה-70 היה מתופף ממוצע של להקה גדולה או מתופף גדול של להקה גדולה. הסיפורים על היחס המזלזל שהמתופף ספג מפול מקרטני ובעיקר מג'ון לנון, וגם האישיות הפשוטה והשקטה שלו, הוסיפו והעמיקו את התהייה: רינגו סטאר - האיש הנכון במקום הנכון ותו לא, או שמא אחד המתופפים הטובים והחשובים בהיסטוריה של הרוק?

יום ההולדת של רינגו - המבוגר מבין חברי הביטלס, מתים וחיים כאחד - הוא הזדמנות מצוינת לענות על השאלה הזאת, ושיחות עם כמה מתופפים ישראלים (מאיר ישראל, רע מוכיח ורוני הולן) ועם מוסיקאי שאינו מתופף אבל מכיר לעומק את הנגינה של רינגו (נדב לזר, ביטלמניאק והבסיסט של הלהקה הצעירה "Raw man empire") מבהירות בצורה חד משמעית: מתופף ענק. חשוב. משפיע. ומעל הכל: מתופף שבלעדיו השירים של הביטלס לא היו מה שהם.

רוני הולן מאשר שיש מתופפים, בעיקר צעירים, שמזלזלים ברינגו על הטכניקה המוגבלת שלו, ורע מוכיח מוסיף: "אנשים שאומרים שרינגו היה מתופף לא טוב, בדרך כלל יש להם עוד כמה רכילויות. הם גם לא בדיוק חושבים שהוא היה מתופף לא טוב. מישהו אמר להם את זה. כן, מה עוד סיפרו לך שאתה רוצה להגיד לי?" - מוכיח מתפקע מצחוק כשהוא מדמיין מה היה אומר לאדם כזה - "מה עוד אתה רוצה להוסיף בנושא שאתה לא מבין בו שום דבר?"

יותר מסתם מכונת קצב

"כשרינגו גויס לביטלס כדי להחליף את פיט בסט הוא היה ידוע בתור המתופף עם חוש הקצב הכי טוב בליברפול. אבל מהר מאוד הוא הוכיח שהוא יותר מסתם מכונת קצב משומנת", אומר לזר. "כבר בימים הראשונים הוא נחשב למתופף מאוד חריג ורועש בגלל השימוש הבלתי פוסק שלו במצילת Hi Hat ובגלל המהלכים הרינגואיים הייחודיים שלו. תשמע, למשל, ב'She Loves You' את כניסת התופים המוזרה בהתחלה, את המעבר לפזמון, את שבירות הקצב הלא שגרתיות בפזמונים - אף מתופף בתקופה הזאת לא היה עושה כל כך הרבה דברים חריגים ומושכי תשומת לב בשיר אחד, שעוד אמור להיות ה-להיט.

                                            עם הביטלס ב-1964

"לאורך השנים רינגו עיצב סאונד מאוד ייחודי", ממשיך לזר. "למשל, הוא עשה מניפולציות שונות לסאונד של תוף הסנר - הניח עליו מפתחות, קופסאות סיגריות, מגבות, עיתונים ושאר חפצים שגרמו לו לרטוט באופן חריג וקשה יותר. "רינגו היה חריג גם בסאונד של תופי הטמטם. הוא נהג לכוון אותם כך שהעור שלהם היה מעט רפוי. הסאונד שנוצר בעקבות זה היה עמוק וכבד יותר".

"רינגו היה מתופף הרוק שהכי השפיע עלי, ולא רק עלי כמובן", אומר מוכיח. "הוא יצר את הסטנדרט, את הצורה שבה מתופף מנגן בשירים. הגרובים שלו, המעברים שלו, הדרך שבה הוא מלווה שיר, הצורה שבה הוא מוביל מהבית לפזמון. התופים לא היו אותו דבר אחריו. "אחד הדברים הנפלאים אצלו", הוא מוסיף, "זה שמצד אחד הוא אף פעם לא חשב על הנגינה שלו, שזאת מחלה ידועה של נגנים. הוא תמיד חשב על התמונה הכוללת של השיר. מצד שני, היתה לו חתימה אישית מאוד ברורה, שנהפכה לחלק מהלחן של השיר. ואני כבר לא מדבר על הרוחב המטורף של הנגינה שלו".

מה זאת אומרת, הרוחב של הנגינה?

"זאת אומרת שכשרינגו ניגן מעבר תופים, זה הרגיש כאילו הזמן נפתח. כאילו יש יותר זמן בזמן. אם היית נותן למישהו אחר לנגן את אותה תבנית בדיוק, לא היה כל כך הרבה זמן בזמן. רינגו כאילו ניפח את אותן חמש שניות, כך שהן נשמעו כמו עשר".

הנה דוגמה ל"רוחב המטורף" של הנגינה של רינגו. לדברי לזר, "רינגו סיפר שלקראת ההקלטות של ‘Strawberry Fields' ג'ון השמיע לו תקליט של להקה אחרת שיצא באותה תקופה וביקש ממנו לנגן באופן דומה. ‘אבל ג'ון, יש פה שני מתופפים!', אמר רינגו. ‘אל תיתן לזה להפריע לך', השיב ג'ון. ובאמת, נדמה שיש קונסנזוס שזה השיר הווירטואוזי ביותר של רינגו. הוא נשמע כמו עדר שוורים על רדבול".

"רק מתופף ברמה מאוד גבוהה, שמבין שהדברים הכי פשוטים הם הכי קשים לביצוע, יכול להעריך את הגאונות של רינגו", אומר רוני הולן (מוכיח אומר דבר דומה: "לא יכול להיות שמוסיקאי טוב שיקשיב לרינגו לא יקלוט את הגאונות שלו"). "הוא פעל בתקופה שבה המתופפים הנחשבים ניגנו די מתוחכם, עם סאונד מאוד מתוח. והוא, ניגן כבד, Laid back, עם טאץ' של אחד שלא יודע לתופף. תקשיב ל'Come together', את התפקיד של הטמטם הוא מנגן על ההיי-האט, את התפקיד של ההיי-האט הוא מנגן על הטמטם. יש לו סאונד לא מלומד. כמעט פרימיטיבי. אבל התחושה הזאת נתנה לשירים של הביטלס אופי מיוחד וסאונד מאוד עמוק.

"הוא גם שינה את הצורה שבה מתופפים מחזיקים את המקלות", מוסיף הולן, "ולאו דווקא לטובה. עד לביטלס היתה אחיזה שונה ליד שמאל וליד ימין. זה מה שנקרא אחיזה מסורתית. רינגו החזיק את שני המקלות באותה צורה, כמו שמחזיקים פטיש. זה מה שנקרא אחיזה תואמת. וברגע שהוא החזיק בצורה הזאת, כולם התחילו לחקות אותו. בשביל אנשים כמוני, שיודעים להעריך את היתרונות של האחיזה המסורתית, הוא עשה נזק. הוא החזיק לא יפה את המקלות, ובגללו כולם מחזיקים לא יפה. אבל בשביל מה שהוא רצה לעשות על התופים, זאת היתה האחיזה הנכונה".

מלך הנונסנס

לזר ומוכיח מזכירים גם התרומה של רינגו להווי של הביטלס. "הוא היה הכי מצחיק, הכי שנון. הוא היה מלך הנונסנס", אומר מוכיח. ולזר מדבר על "היציאות המילוליות" של רינגו, "מה שג'ון לנון כינה Ringoism. משפטים או רעיונות שנתנו השראה להרבה דברים. למשל שמות השירים ‘Tomorrow Never Knows", "Eight Days A Week" ו"A Hard Day's Night", כולם הגיעו מיציאות מתחכמות ומלאות ברק של רינגו. היציאות האלה השפיעו גם מוסיקלית: כשאי-אם-איי לא אישרו לביטלס תקציב להקליט תזמורת שלמה בשיר "A Day In The Life" רינגו אמר, ספק בצחוק ספק ברצינות, "מה הבעיה, קחו חצי תזמורת ותקליטו אותה פעמיים". וזה אכן מה שמופיע בהקלטה. רינגו גם היה זה שהציע לצלם את עטיפת האלבום "אבי רוד" באותו מעבר חצייה מפורסם מחוץ לאולפן של הביטלס. עד אז התוכנית היתה לצלם את הלהקה על הר בנפאל.

כשמאיר ישראל נשאל על התיפוף של רינגו, הוא אומר: "קודם כל אני חייב לספר את הסיפור האישי שלי. זה היה ב-1964. הייתי בן 12 וחצי, והדודים שלי שלחו מאמריקה תקליט של הביטלס. אני זוכר שהייתי אצל אחותי כשפתחתי את הקרטון שבתוכו היה התקליט והסתכלתי על העטיפה. בצד ימין עמד ג'ורג', בצד שמאל עמדו ג'ון ופול, ובאמצע, על הפודיום, היו התופים של רינגו. הסתכלתי עליהם וקרה דבר לא ברור. כאילו נשאבתי לתוך הבייס-דראם של רינגו. באותו רגע צעקתי לאחותי: ‘ג'ויה, אני רוצה תופים'. עד אז רציתי רק גיטרה, גיטרה, גיטרה. זה היה רגע שאני לא יכול להסביר".

"רינגו לא היה וירטואוז ענק כמו בילי קובהם, לני וייט או באדי ריץ'", אומר ישראל. "הוא היה מתופף של להקה. הוא המציא את התפקיד הזה. הדברים שהוא הביא לתוך השירים - אף אחד לא עשה את זה. הוא לא תופף, הוא ניגן. הוא לא רק נתן קצב מאחורה, הנגינה שלו היתה משמעותית בתוך השיר. אי אפשר לדמיין את ‘Come Together' בלי התופים האלה. אי אפשר לדמיין את ‘Get Back' בלי התופים האלה. אפשר להמשיך ככה עד מחר. רינגו הביא שירה לתוך התופים".

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>