העשור הבעייתי של הקולנוע האמריקאי

זה לא היה עשור טוב לא לאמריקה ולא לקולנוע שלה: תעתועי שלטון בוש יצרו מציאות שהקולנוע התקשה להתמודד עמה, ורוב הבמאים הגדולים לא הבריקו. אבל אז בא "אווטאר"

מה היה העשור האחרון בתולדות הקולנוע האמריקאי לולא, רגע לפני שהוא מסתיים, יצא לאקרנים לפני שבוע וחצי "אווטאר", סרטו הראשון של ג'יימס קמרון מאז "טיטאניק", שהצפייה בו החישה ודאי מבקרי קולנוע רבים בחזרה אל המחשבים שלהם כדי לתקן את סיכומי העשור?

עד להופעתו של "אווטאר", שמתהדר בתואר הסרט היקר ביותר שהופק אי פעם, סברתי כי "האביר האפל" של כריסטופר נולאן מ-2008 היה הסרט שייצג את אמריקה והקולנוע שלה בעשור הזה בצורה המרוכזת ביותר, בשל האימה האורבנית שאפפה את הסרט והערעור המוחלט על טוב ורע שהתקיים בו. אך צפייה ב"אווטאר" שינתה זאת. אני עדיין סבור שסרטו של נולאן הוא אחד הסרטים המשמעותיים ביותר של העשור, יצירה בעלת אינטנסיביות קודרת ומהפנטת; אך קמרון, בסרטו, הלך צעדים רבים קדימה. מכלול הפרדוקסים האידיאולוגיים שמרכיבים את "אווטאר" והאופן שבו הוא מתבונן אל העתיד - העלילה מתרחשת באמצע המאה ה-22 - הופכים אותו לסיכום של העשור הנוכחי בתולדות אמריקה ושל ניסיונה להתמודד עם האירועים שהובילו אותה אל סופו.

וכפי שאירע כבר כמה פעמים בתולדות הקולנוע, כפי ש"אווטאר" מסכם את מה שקדם לו כך הוא גם פותח צוהר אל הקולנוע שייעשה בעקבותיו. את ביקורתי על סרטו של קמרון ("גלריה", 21.12) חתמתי במלים כי מדובר בסרט שמסיים את העשור הנוכחי בקולנוע האמריקאי בקרשצ'נדו קולנועי; הקולנוע האמריקאי היה זקוק לקרשצ'נדו שכזה גם כדי שלא נתייאש ממנו וגם כדי שנתמלא שוב בסקרנות ובהתלהבות בנוגע לעתידו, כי לא היה זה עשור מוצלח במיוחד בתולדותיו.

הקולנוע שתקע אותי

בעשור הראשון של המאה ה-21 מתה הקומדיה הרומנטית. ובמלים אחרות, מה אפשר לומר על עשור של קולנוע אמריקאי שהקומדיה הרומנטית המוצלחת ביותר שהופקה בו היתה "הדייט שתקע אותי" של ג'אד אפאטו?

אפילו בעשור האחרון של המאה הקודמת, שאף הוא לא היה משופע בקומדיות רומנטיות טובות, הופקו לפחות שתיים שעשו שימוש מעניין ואפילו שנון בז'אנר ובמורשתו: "נדודי שינה בסיאטל" של נורה אפרון ו"החתונה של החבר שלי" של פי-ג'יי הוגאן. אבל בעשור הזה? הופקו בו אמנם מספר ניכר של קומדיות רומנטיות, לפחות על פי הגדרתן הראשונית; אך לא אחת שיכולה להשתוות אפילו לשתיים האלה, ובוודאי לא לקומדיות הרומנטיות שהופקו בימי הקולנוע ההוליוודי הקלאסי.

"האביר האפל"

מדוע זה חשוב? כי מצבה של הקומדיה הרומנטית העיד תמיד על מצבו של הקולנוע האמריקאי כולו. מבין כל הז'אנרים המכוננים את העשייה הקולנועית האמריקאית, וכולם עדיין פעילים במידה זו או אחרת בתוך התעשייה הזאת, הקומדיה הרומנטית והמערבון היו מאז ומעולם שני הז'אנרים המגדירים את טווח הפעילות הרעיונית והרגשית של הקולנוע ההוליוודי. המערבון עסק בקשר המתקיים באמריקה בין היסטוריה למיתולוגיה ובין הציוויליזציה לכאוס; הוא הציג את ערכיה האידיאליים של אמריקה וגם חשף את נשמתה האפילה. הקומדיה הרומנטית, בניסיונה לתאר כיצד גבר ואשה המגיעים משני כיוונים מנוגדים נהפכים לזוג, תיארה את התהוותה של אותה חברה תרבותית, שוויונית ודמוקרטית שהמערבון שאף אליה.

המערבון אמנם דעך כבר בשנות ה-70 של המאה הקודמת כז'אנר פעיל ופורה, אך מפעם לפעם הגיח בעשור הזה בסרטים מעניינים דווקא, כגון "3:10 ליומה" של ג'יימס מנגולד ו"ההתנקשות בג'סי ג'יימס" של אנדרו דומיניק (אחד הסרטים הטובים ביותר של העשור). מרכיבים שלו אף ניכרו בעוד שניים מהסרטים הבולטים של העשור, "ארץ קשוחה" של ג'ואל ואיתן כהן ו"זה ייגמר בדם" של פול תומאס אנדרסון. לעומת זאת, הקומדיה הרומנטית הניבה בעשור החולף כמעט רק יצירות טריוויאליות, מכניות, חסרות חן ושנינות, ובעיקר, נטולות יכולת לעורר בנו את הרצון, את התשוקה אפילו, ששני הגיבורים שלהן, הגבר והאשה, ייהפכו לזוג.

העדרן של קומדיות רומנטיות טובות בקולנוע האמריקאי בעשור האחרון הפר את האיזון שלרוב התקיים בו בין חזון למציאות; ואולי בדרך זו ייצג באופן מהימן דווקא את חוסר האיזון, הבלבול, המבוכה, האי-ודאות והחרדה שאיפיינו את סיפורה של אמריקה בעשור הזה.

"בתול בן 40"

לא רק הקומדיה הרומנטית, אלא הקומדיה בכלל שהופקה בארצות הברית מאז ראשיתה של המאה הנוכחית פיצלה את ההוויה המגדרית לנשים נוירוטיות ולגברים אינפנטילים. הפיצול הזה אמנם הניב כמה קומדיות בעלות ייחוד מסוים, כגון "בתול בן 40", "סופרבאד" ו"פיינאפל אקספרס" (שבשלושתם היה מעורב ג'אד אפאטו); אך בכללותה, התופעה העידה על חולשתו של הקולנוע האמריקאי בעשור החולף - שלאורך מרביתו שלט באמריקה אחד הנשיאים הגרועים בתולדותיה.

מפרנויה למלחמה

שלושה אירועים מרכזיים כוננו את דמותה של אמריקה בעשור האחרון: בחירתו המפוקפקת לנשיאות של ג'ורג' ו' בוש ב-2000, המתקפה על מגדלי התאומים והפנטגון ב-11 בספטמבר 2001, והמלחמות שפרצו בעקבות אותם אירועים, ועדיין נמשכות, באפגניסטאן ובעיראק. שלושת האירועים האלה עירערו את יסודותיה של אמריקה בעשור הזה. יהיה זה פשוט מדי לומר שהערעור הזה עירער גם את יסודותיו של הקולנוע האמריקאי, והוא הסיבה לתחושת הבלבול והמבוכה שאיפיינה אותו וגרמה לכך שרק סרטים טובים מועטים הופקו בו מאז ראשית המאה; אך קשה גם להימנע ממחשבות בכיוון הזה.

בשניים מהאירועים המכוננים האלה, בחירת בוש לכהונתו הראשונה והסיבות ליציאתה של אמריקה למלחמה באפגניסטאן ועיראק, התקיים מרכיב של הונאה, שיותר מאי פעם טישטש את הגבולות שמתקיימים באמריקה בין בדיון לאמת. הטשטוש הזה התקיים מאז ומעולם בהיסטוריה, בחברה ובתרבות האמריקאיות; אך בעשור הזה נדמה שהוא רשם שיא בוטה, שהקולנוע האמריקאי התקשה להתמודד עמו.

"שודדי הקאריביים"

הקולנוע האמריקאי פעל תמיד בתפר שבין בדיה למציאות; אחד הפרדוקסים שאיפיינו אותו לכל אורך תולדותיו הוא שאף כי יצא לו השם של התעשייה "הבידורית" ו"הממוסחרת" ביותר מבין כל תעשיות הקולנוע - הרי הקשר שלו לרגע ההיסטורי שבו הופק היה תמיד ההדוק ביותר. אחת הסיבות לכך שהקולנוע האמריקאי היה ועודנו מרתק כל כך נובעת מהאופן שבו הוא התמודד בשפתו הייחודית, ודרך הנרטיבים והז'אנרים האופייניים לו, עם אותם רגעים היסטוריים.

בעשור החולף הופקו סרטים רבים שעסקו במלחמה באפגניסטאן או בעיראק, או במלחמת המפרץ הראשונה, בהם "ג'ארהד" של סם מנדס, "חקירה מעבר לקווים" של גאווין הוד, "כאריות לכבשים" של רוברט רדפורד, "בעמק האלה" של פול האגיס, "בחזרה לחזית" של קימברלי פירס ו"Redacted" של בריאן דה פלמה. כל הסרטים האלה נכשלו כלכלית, אולי מכיוון שכולם, למרות ההבדלים שביניהם, ביקשו להתמודד עם המציאות שאמריקה נתונה בה באופן ריאליסטי חזיתי, ולא בדרך האלגורית שאיפיינה לרוב את דרכי התמודדותו של הקולנוע האמריקאי עם ההיסטוריה של הארץ שבה הופק.

לעומת זאת, תחושת הפרנויה והאימה שעוררו מתקפת 11 בספטמבר וההרגשה שאמריקה מונהגת על ידי ממשל כוזב באה לידי ביטוי בכמה סרטים, מרביתם סרטי פעולה, פנטסיות עתידניות או סרטי אימה, שהבולט שבהם - עד ל"אווטאר", כאמור - היה "האביר האפל" של כריסטופר נולאן.

"המדריך לחיים בכפר"

מאיסטווד עד ראיין ג'ונסון: הבמאים

מה אירע במשך העשור החולף לבמאיה הטובים ביותר של אמריקה, אלה שיצירתם נולדה עוד לפני שהפציעה המאה החדשה? אתחיל בבמאים החשובים ביותר, שהיו חלק מהמהפך הקצר ששינה את פני הקולנוע האמריקאי החל בסוף שנות ה-60.

מרטין סקורסזי זכה ב-2007 באוסקר לאחר שש מועמדויות, והיתה הרגשה שכל העולם מחזיק לו אצבעות שיזכה סוף סוף. אבל הוא זכה בפרס בעבור סרט - "השתולים" - שאמנם היו לו איכויות ניכרות, אך ודאי שאינו משתווה לכמה מיצירותיו המוקדמות יותר של סקורסזי, כגון "נהג מונית", "השור הזועם" ו"עידן התמימות". במשך העשור ביים סקורסזי שני סרטים עלילתיים ארוכים נוספים, "כנופיות ניו יורק" ו"הטייס", שניהם יצירות בעלות יומרה ונפח, אך גם הם אינם משתווים לעבודתו המוקדמת.

"בעמק האלה"

פרנסיס פורד קופולה המשיך לפסוע בדרכו המתעתעת. במשך העשור הוא היה מעורב בהפקתם של סרטים כגון "אבודים בטוקיו" ו"מארי אנטואנט", שביימה בתו, סופיה קופולה, "שומר המדינה" שביים רוברט דה נירו ו"קינסי" של ביל קונדון; אך רק לקראת סוף העשור ביים שוב שני סרטים עלילתיים ארוכים (ששניהם לא הופצו בישראל): "נעורים ללא נעורים" המשונה ואף המביך ו"טטרו", מלודרמה אקסצנטרית אך יפה מאוד, שהוקרנה השנה בפסטיבל קאן.

בריאן דה פלמה אף הוא לא חווה עשור מוצלח; ארבעת הסרטים שביים לא עוררו התפעלות. מאכזבים במיוחד היו "המשימה מאדים" - גיחתו הראשונה של דה פלמה לתחום המדע הבדיוני - ו"הדליה השחורה", שעלילתו התבססה על מקרה רצח אמיתי שאירע בהוליווד בשנות ה-40.

וזה היה העשור שבו מת רוברט אלטמן, ב-2006, בן 81. לפני מותו הוא ביים ארבעה סרטים: "ד"ר טי והנשים", שחנו גובר עם כל צפייה נוספת; "פארק גוספורד", אחת מיצירותיו המאוחרות השנונות והעשירות ביותר; "הרקדנים", סרט מינורי שהיו בו כמה סצינות ריקוד יפות מאוד; ולבסוף, "המדריך לחיים בכפר", יצירה רבת חן ואנרגיה, שהיתה מעין פרידה חייכנית אך גם מהולה במלנכוליה, מהחיים ומהקולנוע.

"3:10 ליומה"

הבמאי הוותיק היחיד שחווה עשור מוצלח במיוחד הוא קלינט איסטווד. הוא ביים בו שמונה סרטים (והשלים עוד אחד, שעדיין לא יצא לאקרנים, ועובד על סרט נוסף); שישה מהם העצימו את מעמדו כבכיר במאי הקולנוע באמריקה כיום. "מיסטיק ריבר", "מיליון דולר בייבי" ו"גראן טורינו" הם מן הסרטים האמריקאיים הטובים ביותר שהופקו בעשור החולף. וצמד הסרטים "גיבורי הדגל" ו"מכתבים מאיוו ג'ימה", שעסקו באחד הקרבות המכריעים בזמן מלחמת העולם השנייה, היה הפרויקט הקולנועי הייחודי והנועז ביותר שהופק בארצות הברית בתקופה הזאת.

ומה בנוגע לשני הבמאים ששינו את פני הקולנוע האמריקאי בסוף שנות ה-70? ג'ורג' לוקאס בילה את העשור האחרון בהתרפקות על "מלחמת הכוכבים", שהולכת ונעשית מביכה ודקדנטית יותר ויותר. סטיבן ספילברג ביים בעשור האחרון שבעה סרטים, ואף שמעולם לא הייתי מחסידיו המושבעים, עדיין חבל שאף אחד מהם - לא "אינטליגנציה מלאכותית" ולא "דו"ח מיוחד", לא "טרמינל" ולא "תפוס אותי אם תוכל", לא "מלחמת העולמות", בוודאי לא "מינכן" ועל אחת כמה וכמה לא הפרק הרביעי והמיותר בסדרת אינדיאנה ג'ונס - אינו משתווה לכמה מהסרטים שביים ספילברג בעשור הקודם, בהם "פארק היורה", "רשימת שינדלר" ו"להציל את טוראי ראיין".

אשר לוודי אלן האהוד והמוערך כל כך, העשור הזה סימן נקודת מפנה ביצירתו: באמצעו יצא אלן לראשונה מגבולות ארצות הברית וביים באנגליה את אחד מסרטיו המאוחרים הטובים ביותר, "נקודת מפגש". שאר יצירתו במשך העשור נעה בין הטריוויאלי ("קללת אבן העקרב הירוקה", "סוף הוליוודי", "כל דבר אחר", "סקופ" ועוד) למעניין עד גבול מסוים ("החלום של קסנדרה", "ויקי כריסטינה ברצלונה" ו"מה שעובד").

"טטרו"

מבין הבמאים הצעירים יותר, כמה עשו עבודה מעניינת בעשור הזה: האחים ג'ואל ואיתן כהן סבלו במחציתו הראשונה ממשבר יצירתי מדאיג, שבא לידי ביטוי בסרטים כגון "אכזריות בלתי נסבלת" ו"להרוג את הליידי"; אך הם חזרו בעוצמה ב-2007 עם "ארץ קשוחה", אחד הסרטים הבולטים של העשור, שזיכה אותם בפרס האוסקר.

גאס ואן סאנט המשיך לזגזג בין סרטים ניסיוניים ("גרי", "אלפנט", "הימים האחרונים" ו"פראנואיד פארק") לסרטים מיינסטרימיים יותר ("מילק"); וס אנדרסון, אחד הקולות הייחודיים בקולנוע האמריקאי העכשווי, הנפיק את "משפחת טננבאום", "עמוק במים" ו"רכבת לדארג'ילינג"; פול תומאס אנדרסון, יוצרם של שניים מהסרטים החשובים ביותר של שנות ה-90, "לילות בוגי" ו"מגנוליה", ביים בעשור הזה את "Punch-Drunk Love", קומדיה אקסצנטרית צנועה, ואת "זה ייגמר בדם", אחד הסרטים הטובים והיומרניים של העשור.

דייוויד פינצ'ר, שלא התלהבתי מסרטיו המוקדמים, ביים את "החדר" השגרתי למדי, אך אחריו את "זודיאק", אף הוא מהסרטים הבולטים של העשור. בעקבותיו הידרדר פינצ'ר לקשקוש היומרני, אך המוערך בחוגים מסוימים, "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן".

"כאריות לכבשים"

אנג לי ביים בעשור הזה בארצות הברית שלושה סרטים: "הענק", ניסיון מעניין להעתיק את שפת הקומיקס לקולנוע, "הר ברוקבק", עוד אחד מסרטי העשור הטובים והנועזים ביותר (סצינות הסיום של הסרט הן היפות ביותר שנראו על בד הקולנוע האמריקאי בעשור החולף) ו"לקחת את וודסטוק" החביב אך הלא מעניין במיוחד.

טוד היינס, עוד אחד מהבמאים האמריקאים המעניינים שפועלים כיום, ביים את "הרחק מגן עדן", שהוא הניסיון המורכב ביותר שנעשה בשנים האחרונות להתכתב ביצירה עכשווית עם מורשתו של הקולנוע ההוליוודי הקלאסי; ואת "אני לא שם", הביוגרפיה לכאורה של בוב דילן, שהיומרה האקסצנטרית שהנחתה אותה היתה מעניינת יותר מהתוצאה עצמה.

קמרון קרואו, שביים את "ג'רי מגווייר", אחד הסרטים היציגים של שנות ה-90, ביים בעשור הזה שני סרטים סימפטיים ואינטליגנטיים, "כמעט מפורסמים" ו"אליזבתטאון"; האחרון לא זכה להצלחה או להערכה שהיה ראוי להן מכיוון שהוא מן הסרטים שמסרבים להיצמד למתכונת ז'אנרית אחת, נטייה שהממסד ההוליוודי העכשווי מתקשה לקבל. אך קרואו גם ביים את "ונילה סקיי", יצירה יומרנית וכושלת.

"מיליון דולר בייבי"

ואוסיף לרשימה עוד שם אחד, קוונטין טרנטינו, כמובן. "להרוג את ביל" על שני חלקיו ו"ממזרים חסרי כבוד" הם שניים מהסרטים המייצגים את העשור הנוכחי בקולנוע האמריקאי באופן המרתק ביותר (על "חסין מוות" אפשר לפסוח). יותר מסרטיהם של במאים אחרים, מייצגים סרטיו של טרנטינו את העובדה שהקולנוע האמריקאי מורכב כיום מאוסף של קולות ייחודיים, שבניגוד לקולנוע האמריקאי בעידן הקלאסי ובכמה מהתקופות שהתהוו בעקבותיו, אינם מצטברים ליחידה מלוכדת של יצירה עקבית וקוהרנטית מבחינה אידיאולוגית ויצירתית.

הרשימה הזאת חלקית בלבד. שוחרי קולנוע נלהבים עשוים לשאול: ומה עם מייקל מאן, ומה עם טים ברטון, ודארן ארונופסקי, וג'יימס גריי, ומה עם שון פן (כבמאי) ומה אפילו עם מל גיבסון (שביים את אחד מלהיטי העשור, "הפאסיון של ישו"). והם עשויים וזכאים גם לשאול: האם קמו לקולנוע האמריקאי בעשור האחרון במאים מבטיחים חדשים? (כן, ודאי, בחירתי הראשונה היא ראיין ג'ונסון, יוצרם של "בריק" ו"הנוכלים בלום"; מעניין לאן דרכו הקולנועית תוביל אותו). אך היריעה קצרה מכדי לסקור את כולם.

רנסנס קצרצר

והיה זה גם העשור שבו כמעט שלא נותרו עוד כוכבות קולנוע. העשור שבו משהו השתבש מאוד בקריירה של טום קרוז. העשור שבו ג'וני דפ ביסס את מעמדו כאחד השחקנים ההרפתקנים והאינטליגנטים ביותר שעובדים כיום. וגם העשור שבו מריל סטריפ הוכיחה שניתן להישאר בצמרת גם בגיל 60, שברה את שיאה של קתרין הפבורן במספר המועמדויות לאוסקר, התגלתה כקומיקאית מבריקה ב"השטן לובשת פראדה" והצליחה להפוך גם רבים ממתנגדיה בעבר - לאוהדיה.

"השטן לובשת פראדה"

מבין כל שנות העשור, 2007 היתה השנה הטובה ביותר. זו היתה השנה של "ארץ קשוחה", "זה ייגמר בדם", "זודיאק", "ההתנקשות בג'סי ג'יימס", "בעמק האלה" וסרטים נוספים, שנדמה היה שכל אחד מהם לחוד וכולם יחד חשפו את האפילה בלב נשמתה של אמריקה כפי שרק מעט סרטים עשו זאת בעשור הזה. לרגע נדמה היה שהקולנוע האמריקאי מתעורר לחיים חדשים, כאלה שמזכירים את העשייה שיצקה לתוכו תכנים חדשים בסוף שנות ה-60 ובשנות ה-70; אבל לרנסנס הקצר הזה לא היה המשך של ממש.

ומה בנוגע ל-2009, השנה המסיימת את העשור? בזמן כתיבת השורות האלה אנו בחלקה הראשון של העונה החשובה ביותר של השנה הקולנועית, זו שבה יוצאים לאקרנים הסרטים המקווים להתמודד על הפרסים המחולקים בכל סוף שנה. בינתיים נדמה שהיתה זו עוד שנה יגעה בתולדות הקולנוע האמריקאי בעשור הראשון של המאה ה-21, אך אולי עוד נופתע.

"ארץ קשוחה"

ובכלל, היעד כעת הוא לשאת עיניים אל העשור הבא. אל שלושת האירועים שכוננו את ההיסטוריה של אמריקה בעשור הזה הצטרף אשתקד אירוע מכונן רביעי - בחירתו של ברק אובמה לנשיאות ארצות הברית. כיצד תשפיע בחירתו של נשיא אפרו-אמריקאי ראשון על ההיסטוריה, החברה והתרבות האמריקאיות? כיצד יגיב הקולנוע האמריקאי לבחירה הזאת? גם אם הרעיון להפקתו של "אווטאר" נהגה כבר לפני כעשור וחצי וההפקה עצמה החלה לפני ארבע שנים, הרי בשל מסריו, שקוראים לדו-שיח במקום למלחמה, אפשר לראות בו את הסרט שפותח את עידן אובמה בקולנוע האמריקאי.

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>