אז מה אם אני נפש קלאסית

"הופעה לפני קהל טוב היא כמו רומן, כמו סיפור אהבה", אומר אמן כלי ההקשה חן צימבליסטה. "קלאסי זה לא אומר שאין אקשן וחוויה". הערב ובשבת יופיע כסולן עם התזמורת האורחת "נשמת אירופה"

השם שלו מכיל רק הברה אחת, כהקשה על קסילופון, ושם המשפחה - ארבע הברות ושישה עיצורים שנשמעים כמו קטע סולו קצר, מתגלגל, על מערכת תופים. חן צימבליסטה: מעולם לא היה שם של אדם מתאים כל כך לאמנותו ולאישיותו.

ולא רק בגלל האונומטופיאה, גם בגלל התוכן: האזנה לחן צימבליסטה בקונצרט או בשיחה מגלה את חנו ההולך ושופע בלי סוף, בדיבורו ובתנועותיו ובהומור הדק שלו ובמבטו המפוכח על החיים; ו"צימבליסטה" - הלוא זה עצם עיסוקו בחיים: "על פי גרסה אחת, שמוצאה ממזרח אירופה, השם בא מכלי המיתר צימבלום (cimbalom), שעל מיתריו מקישים במקלות: מי שמנגן עליו, בעיקר בקרב הצוענים, נקרא צימבליסטה", הוא אומר, ומוסיף: "ובאיות קצת אחר, צימבליסטה הוא המקיש במצילתיים (cymbals). גם לכליזמרים היהודים היו נגנים בשם זה".

בילדותו ניגן חן צימבליסטה בצ'לו ואחר כך בפסנתר, אבל נכנע לדטרמיניזם והיה לנגן סולן בכלי ההקשה; ועכשיו כל הכלים, גונגים וקסילופונים ותופים ומשולשים, סרים למרותו. הערב בירושלים (תיאטרון ימק"א, 20:00), בקונצרט למען ארגון רופאים לזכויות האדם במסגרת הפסטיבל "ירושלים המדהדת", ובשבת בהרצליה (היכל האמנויות, 21:00), בקונצרט למען מרכז שניידר לרפואת ילדים, אפשר יהיה לשמוע אותו כסולן עם התזמורת האורחת "נשמת אירופה". הוא ינגן ביצירה של הישראלי בנימין יוסופוב למרימבה - מין קסילופון גדול - ותזמורת מיתרים.

לפחות חמישה כובעים

היום של ציבליסטה מתחיל בארבע בבוקר בסטודיו שלו, שם בנה לו אביו חדר צף מבודד אקוסטית: הוא מתאמן עד שבע ואחר כך נוסע בדרך כלל להופעת בוקר לילדים, במסגרת סל תרבות ארצי. העונה שלו נראית כמו מסע ברכבת הרים: "אני עושה מופעים מוסיקליים בתיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער", הוא מספר, "אבל יש לי גם הופעות עם נגן העוד איהאב נימר: אנחנו מנגנים אום כלתום ואת הקונצ'רטו של באך לשני כינורות, צ'יק קוריאה ו'מוצרט במצרים'".

לכך נוסף עד לא מזמן הניהול המוסיקלי של התזמורת הקאמרית אשדוד: "למדתי ניצוח אצל יבגני צירלין, והיה נפלא ללמוד שוב, לקבל עוד פעם מכה על היד ממישהו שנוזף בך", הוא מספר; אבל אחרי שהבין שכל הניהול וההפקה של התזמורת מוטלים עליו, באין עוזר, פרש: "אני גם לא מסוגל לגעור, לאיים, לפטר - כי בשביל מה אנחנו באים לעשות מוסיקה אם לא בשביל היצירה והשמחה", הוא אומר, "וחוץ מזה, התגעגעתי למרימבה". ונוספות לכך, בכל עונה, 10 נסיעות לחו"ל להופעות עם אנסמבלים שונים, כסולן ובמוסיקה קאמרית, סדרת קונצרטים אחת בגבעתיים וסדרה שנייה ברעננה, הופעות בבתי הספר ובסדרות קונצרטים קאמריים של תזמורות ונגינה סולנית.

"היום, בשוק הקשה והמטורף של המוסיקה, הקהל מצפה לגישה אחרת", אומר צימבליסטה. "צריך להגיש לו את המוסיקה באופן שונה, לדבר אליו. אני מצליח למצוא עבודה כי יש לי לפחות חמישה כובעים שונים - גם באך וגם פיאצולה, גם סולן עם תזמורת וגם צ'יק קוריאה עם נגני ג'ז. בחו"ל יש די מקום להתמחות - כאן, אם אין לך גם מוצרט וגם מוסיקה ברזילאית, אין לך מה לחפש. כך נהפכתי ל'באד גאי' של המוסיקה הקלאסית.

חן צימבליסטה ‏(מימין‏): “יש פיתוי להתפרע, לתת בראש ולעשות להיטים, אבל לא הצלחתי להוציא את באך מהתוכניות שלי מעולם. חייב להיות עומק: אם הקהל יוצא מההופעה ולא מרגיש שום דבר, לא נרעש ממה שקרה שם, זה אומר שנכשלתי” | תצלום: דודו בכר

"הגבולות בין מוסיקה רצינית לקלה מטושטשים ומסוכנים, אבל במנעד בין באך לפיאצולה יש הרבה: מנחם ויזנברג, יוסופוב, סטיב רייך", ממשיך צימבליסטה. "יש פיתוי להתפרע ולתת בראש, ולעשות להיטים - זה נכון; אבל לא הצלחתי להוציא את באך מהתוכניות שלי, מעולם. חוץ מזה, חייב להיות עומק: אם הקהל יוצא מההופעה ולא מרגיש שום דבר, לא נרעש ממה שקרה שם, זה אומר שנכשלתי, שפשטתי את הרגל. זה עוול שאני עושה לקהל ולעצמי, וגם לתחום כולו - כי בסוף אנשים יפסיקו לבוא. אנחנו הפרפורמרים צריכים לדאוג לשמר את המוסיקה ‘לייב', לאפשר לקהל להריח את הזיעה של האמן, להרגיש את המאמץ שלו - כי אין לכך תחליף בדיסקים או בדי-וי-די. לא אוציא קהל אדיש מהקונצרטים שלי ויהי מה - ולכן אם אני לא מרגיש מרוקן לגמרי אחרי קונצרט, אני יודע שלא עשיתי את העבודה".

מסירות טוטאלית

צימבליסטה נולד בקריית אונו ב-1966 והתחיל ללמוד מוסיקה מוקדם. "אמא שלי (הפסלת עופרה צימבליסטה) היא שדחפה ובנתה אותי", הוא מספר, "היא שלחה אותי ללימודי חלילית שנורא לא אהבתי, אחר כך לפסנתר אצל מרים בוסקוביץ ולבסוף לכלי הקשה אצל אלון בור מהתזמורת הפילהרמונית הישראלית. מהר מאוד אלון אמר שצריך לקנות מרימבה, אז הם מכרו את האוטו וקנו את הכלי".

לבית הספר התיכון תלמה ילין הוא לא התקבל תחילה, בגלל ציונים נמוכים בחטיבת הביניים, אבל לבסוף הכירו בכישרונו העצום וויתרו לו. אלא שמהר מאוד התחילו הבעיות גם שם, בגלל עבודות שהתחיל לקבל: "בגיל 16 התחלתי ב'גיג' (עבודה חד פעמית) בפילהרמונית; ואחרי שיעור מצילתיים - עד שלא היה יורד לי דם מהידיים בגלל ההקשה במצילתיים הענקיות והכבדות אלון לא היה מפסיק - הוא אמר לי, לך הביתה עכשיו, לפני קונצרט צריכים לישון. עניתי לו, יש לי שיעור פסנתר; בטל אותו, הוא אמר. צחקתי, כי אצל מרים לא היתה חיה כזאת, לבטל שיעור; אז הוא טילפן אליה בעצמו, לבקש דחייה: אם הוא לא בא לשיעור - שלא יחזור אלי יותר, היתה התשובה; ואז הבנתי שסיפור הפסנתר נגמר".

בעקבות אלון בור, והמורה שלו מוריס לנג בניו יורק, הבין צימבליסטה שהוא לעולם לא יוכל להיות מורה: "המסירות שלהם היתה טוטאלית. לנג, שהיה נגן בפילהרמונית של ניו יורק וחבר קרוב של לאונרד ברנשטיין, סיפר לי אחרי קונצרט שתוך כדי נגינה בטימפאני הוא הבין איך ללמד אותי משהו. האיש חשב עלי באמצע קונצרט - למסירות כזאת לא אגיע אף פעם", הוא אומר. אבל הוא כן מלמד בכיתות אמן.

האם יש הבדל בכיתת אמן לכנרים ופסנתרנים, למשל, לבין נקשנים?

"לא - הרי מכל כלי צריך להפיק אנרגיה, וצריך השראה כדי לנגן בו, וצריך צליל יפה. גם בתופים הפקת הצליל היא לעולם לא מכה, אלא חתירה לצבע ולהבעה. וביצירות שאין בהן הדברים האלה צריך להמציא אותם לבד - זה מה שאני מלמד; ואני גם חוזר ואומר לתלמידים שהם חייבים זמן במה. לפני קהל מתרגשים, שוכחים, מתבלבלים: תתחילו להופיע היום, אני אומר להם, לפני אמא ואבא, לפני חברים. ובכיתה שלימדתי פעם בירושלים שיעורי הבית שנתתי היו להשיג ‘גיג'. תשיגו עבודה, אפילו בשכר של כמה שקלים - זה מה שאני רוצה לשיעור הבא, אמרתי לתלמידים. הם היו בשוק".

עצב הסולן

צימבליסטה הופיע כסולן עם כל התזמורות בישראל ובפסטיבלים בינלאומיים, זכה בפרסים על נגינתו והקליט שני אלבומים. מלחינים רבים כתבו לו יצירות, בהם שלמה גרוניך, לנה סוקולובסקי, מנחם ויזנברג ונועם שריף.

מעולם לא נשארת בתזמורת כנגן קבוע, גם לא באנסמבלים למוסיקה חדישה. למה?

"כי לא אוכל להיות תלוי באיש או במוסד, כך התחוור לי. ידעתי שלא אפחד לעולם ממישהו שיאמר ‘לא, אותו אני לא אוהב, נפטר אותו'. אין לי בעיה שלא יאהבו - אבל שתמיד תהיה לי אפשרות ללכת למקום אחר. כשהציעו לי עבודה בתזמורת בדיוק נולדה לי הבת הראשונה, וטבעי היה שאצטרף למקום עם הכנסה קבועה. אבל לא. מהיכן תבוא הפרנסה אם לא תצליח כסולן, שאל אותי המורה שלי. אמרתי לו שלאבא שלי יש מפעל מתכת, אעבוד שם כפועל ייצור, ואז הוא הבין שההחלטה סופית.

"כשהחלטתי להיות סולן הייתי מאוד עצוב כי הבנתי שמשמעות הדבר היא בדידות, וטוטאליות, שזה אומר להיות שעות לבד כדי לייצר את האנרגיה לקונצרט - ואחר כך להרים את הדגל וללכת קדימה, להתאבד; ושאצטרך למצוא דרך לפתח עור של פיל ובאותו זמן לא לאבד את הרגישות שלי.

"לא מעניין אותי לנגן עם עוד 10 או 20 או 90 איש על הבמה, אלא לנגן עם הקהל", מוסיף צימבליסטה. "הופעה לפני קהל טוב היא כמו רומן, כמו סיפור אהבה. אתה נותן מעצמך ומקבל פי 10, נותן פי 10 ומקבל פי 100. למדתי מיהודית רביץ איך לעמוד על במה, איך לסחוף את הקהל. ומג'יימס בראון שפעם הופיע כאן, מה זה ספקטאקל - עם הנגנים שהיו לו, והמתופפים, וזמרות הרקע, וצבעים וגלימות ואורות זוהרים. הם ידעו לשבור את המחיצה הלא נראית הזאת בין האולם לבמה. אז מה אם אני נפש קלאסית: החוויה חייבת לקרות גם בסגנון הזה. אני לא מסתפק בפחות - וגם לא מוכן להסתפק בשבע דקות מדליקות בקונצרט של שעתיים. כי קלאסי זה לא אומר שאין אקשן וחוויה, והלוא בשביל זה הקהל בא - לא בשביל שיעשו לו נעים באוזן".

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>