הכוריאוגרפיה של המחאה

בספרה החדש "רגעי תיקון" יוצאת האדריכלית טלי חתוקה נגד קיפאון המחאה בישראל. "בעוד שבדרום אמריקה המחאות הן תהלוכות קולניות, העצרות בכיכר רבין אינן מאתגרות את הסדר הקיים", היא אומרת

"ספטמבר 2007, שעת ערב. פליטים שהגיעו לא מכבר מאריתריאה יושבים על הברזלים במגרש האספלט החשוף. אני מונה כ-20 גברים יושבים בצפיפות ובשקט ומתבוננים בעוברים ושבים. בעוד כמה שעות יפרשו את המזרנים על המדרכה כדי להימלט מהחום והצפיפות בתוך המרתף. אני מהרהרת אם הם שואלים את עצמם מהו המקום הזה ולמה דווקא כאן בשכונה נמצא להם מקלט. אירועים אלימים המתרחשים בארץ אחרת, רחוקה, מגיעים אל מעבר לדלת ביתי, מתערבבים במציאות האלימה שלנו, מחדדים שאלות על הטבע האנושי, על המקום הזה, עלינו".

תמונת הפליטים ותמונות דרום תל-אביביות אחרות הן חלק משגרת החיים של האדריכלית טלי חתוקה במקום מגוריה בשכונת נוה שאנן בעיר, והן עיצבו במידה רבה את השקפת עולמה. על השאלה שהפליטים לא שאלו היא עונה בשיחה עם צאת ספרה החדש, "רגעי תיקון: אלימות פוליטית, ארכיטקטורה והמרחב העירוני בתל אביב" (הוצאת רסלינג), ואומרת: "הפליטים הגיעו לשכונה קודם כל כי זוהי החצר האחורית של תל אביב. אבל הם מגיעים לכאן גם משום שהמקום מאפשר להם להיות כאן. הסדר העירוני כאן רופף והסובלנות יותר גדולה, יחסית, ומקבלת".

חתוקה עצמה הגיעה לנוה שאנן, מהשכונות הקשות בתל אביב, "בעקבות האידיאולוגיה של בן זוגי (האדריכל יואב מאירי, שעובד בדרום תל אביב ותיכנן את הבניין שבו הם מתגוררים, א"ז). אבל טוב לי לגור בסביבה מורכבת כזאת. המקום הזה מתפקד כשכונה למרות הריבוי של קבוצות האוכלוסייה והתחלופה הגדולה. החיים כאן הם משא מתמיד עם הסביבה והאנשים. עוזרים להם, מתעצבנים עליהם, שמחים אתם, עצובים. נכון שהמפגשים הם אקראיים ומתקיימים ברחוב. הם לא מתארחים אצלנו ולהם אין בית. אבל לא חיים כאן בוואקום, אלא במפגש אכזרי עם המציאות הישראלית".

מעבר לרומנטיקה הרב-תרבותית, כיצד מתמודדים עם המפגש בחיי היום-יום?

"יש ימים שהמפגש קשה ומתסכל. אבל יש ימים שאני שמחה עם מה שנוצר כאן ורואה באמצעותו את הרב-גוניות של תל אביב והקוסמופוליטיות שלה, וגם את הכוח העצום של הפרט לשרוד. גן הקווקזים בשכונה, ששופץ לאחרונה, הוא המקום הכי שמח שאני מכירה בתל אביב. זהו מקום של אופטימיות. יש משהו מעודד בכך שאנשים רואים בזהות הלאומית שלהם רק אחת מהזהויות, לא הזהות הבלעדית. קטגורית, לא הייתי רוצה לגור בצפון העיר".

כיכר רבין וכיכר מאי ‏(למטה) בתצלומים של טלי חתוקה, מתוך התערוכה באצירתה, "עיצוב עירוני ומחאה אזרחית", במוזיאון של MIT בבוסטון

ספרה של חתוקה, המבוסס על עבודתה לתואר דוקטור בפקולטה לארכיקטורה בטכניון בחיפה, בוחן את הקשר בין אלימות פוליטית לבין הזירות שבהן היא מתרחשת, ואת השפעתה על המרחב העירוני ועל חיי היום-יום. לא בארץ רחוקה, אלא בתל אביב. הנחת היסוד של חתוקה היא ש"אלימות פוליטית משמעה כאב, הרס ומוות אך היא גם משאב של יצירה ובנייה". בעקבות האלימות באים "רגעי התיקון" שמחוללים שינוי, ובהם לאדריכלות יש תפקיד מרכזי.

אדריכלות היא מקצוע מגויס. איך היא יכולה לחולל שינוי?

"טענתי היא שתפקידם של אנשי מקצוע הוא לסייע כמתווכים ברגעי התיקון ולאתגר את האי-שוויון של הסדר הקיים. במצב העניינים כפי שהוא כיום, האדריכלות מגיבה בעיקר לכוחות ההון והשלטון, ורגעי התיקון משיבים את הסדר הקיים על כנו. אפשר לומר שישנם שני סוגי אדריכלים, מסורתיים ואורגניים: האדריכל המסורתי מקבע באמצעות התכנון מצב אידיאולוגי שליט ללא פקפוק; האדריכל האורגני, לעומתו, משתתף במאבק החברתי-הפוליטי מתוך הפרקטיקה האדריכלית עצמה".

הקתדרלה הממלכתית הישראלית

שלוש זירות מרכזיות בתל אביב נדונות בספר - שכונת נוה שאנן ולצדה חוף הים וכיכר רבין - ובשלושתן התרחשו אירועים אלימים הקשורים בסכסוך הישראלי-פלשתיני: הפיגועים בתחנה מרכזית הישנה ובדיסקוטק בדולפינריום ורצח ראש הממשלה יצחק רבין. בנוגע לכיכר רבין, מתעכבת חתוקה על האבולוציה שלה כזירת התכנסויות. גם לפני רצח רבין ב-1995, היא מזכירה, שימשה הכיכר (אז כיכר מלכי ישראל) לטקסים ואסיפות עם. ממדיה ומיקומה למרגלות בניין העירייה הפכו אותה ל"קתדרלה העירונית והממלכתית הישראלית". מאז הרצח הכיכר היא גם אתר הנצחה, והממד המחאתי שלה קפא והתאבן.

הכיכר אינה המרחב הדמוקרטי האזרחי המובהק כפי שאולי נדמה, מציינת חתוקה. לדבריה, "לנמצאים בכיכר עצמה בעצרות ואירועים אחרים ישנה תנועה חופשית ונוצרת אשליה של מרחב ציבורי דמוקרטי, אבל למעשה זהו מרחב ממודר שהכניסה אליו מפוקחת על ידי רשויות החוק ולא כל קבוצות האוכלוסייה יכולות לחדור אליו ולהיות מיוצגות בו. בכיכר נוצרה סינרגיה בין הסדר האדריכלי הקשוח של המקום לסדר המקובע של המחאה. כך שהשאלה שלי היא אם במקרה שמישהו באמת רוצה למחות נגד הריבון, הוא יבחר בכיכר רבין. ואני לא משוכנעת שהתשובה היא חיובית".

מה יהפוך אותה לכיכר לכל אזרחיה?

"הכיכר היא מקום חשוב בזיכרון המשותף, והארכיטקטורה שלה מאפשרת הרבה דברים. אבל אם קבוצות באוכלוסייה יחשבו בצורה אחרת על השתתפות אזרחית, הן יכולות לשנות את המערך הפיסי הקיים בכיכר - והכוונה היא לא לשינויים קבועים אלא ארעיים - כדי לחלץ את המחאה מקיפאון. בעיני, התוכנית להקים חניון מתחת לכיכר שעלתה אחרי רצח רבין היא החלטה טובה. היא עוררה התנגדות מחשש שפרימת הלכידות האדריכלית תגרום לפירוק הלכידות הלאומית, אבל הרצח הוכיח שאין לכידות כזאת. כך שחניון הוא 'רגע תיקון' נכון שיכול לפרק חלק מהריטואל האוטומטי הקבוע וליצור תובנות חדשות וסוגי מחאה אחרים".

ככלל, מחאות בישראל הן מאוד סטטיות, אומרת חתוקה. עומדים במקום אחד, שומעים נאומים או מוסיקה ומתפזרים. בדרום אמריקה, לעומת זאת, "המחאות הן תהלוכות קולניות שמנכסות לעצמן את כל העיר ונחשפות לקבוצות גדולות של בני אדם, בניגוד לעצרות בכיכר רבין שמאשררות את כוחו של הריבון ואינן מאתגרות את הסדר הקיים".

על אופני המחאה השונים בקשר לזירות שבהן התרחשו למדה חתוקה במחקר שערכה במימון האיחוד האירופי באתרי מחאה בולטים ברחבי העולם, במטרה "להרחיב את ההבנה כיצד קבוצות אחרות מנהלות את הדיאלוג שלהן מול הריבון". במחקר עקבה חתוקה אחרי תשעה אתרי מחאה, ובהם כיכר טיאננמן בבייג'ין, שבה התקיימו מחאות דמים נגד המשטר הקומוניסטי הסיני ב-1989; כיכר מאי בבואנוס איירס, שבה צועדות זה כ-30 שנה בכל יום חמישי ה"אמהות של כיכר מאי"; המסלול שעברו המפגינים מהייד פארק לכיכר טרפלגר בלונדון ב-2006 בעצרת המחאה בעד נסיגה מעיראק ונגד נשק גרעיני. חתוקה גם אצרה תערוכה בנושא זה, ששמה "עיצוב עירוני ומחאה אזרחית", ובה היא בחנה את ה"כוריאוגרפיה של המחאה". התערוכה הוצגה עד יוני במוזיאון של המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) בבוסטון והתקבלה בהערכה רבה.

מחאות פוליטיות השתנו בעשורים האחרונים, אומרת חתוקה, והן רחוקות מלהיות אירועים ספונטניים. מחאות מתוכננות ומעוצבות עד הפרט האחרון, ובכלל זה המיקום, התלבושות, השירים, הנואמים, הסיסמאות והתיאום של מועד הפרסום במדיה. המרחב האדריכלי נהפך להיות כלי מרכזי בעיצוב המחאה ובמיתוגה והוא נבחר ומותאם בקפידה לאופי האירוע. חתוקה מביאה כדוגמה את העצרות וההפגנות בכיכר רבין, שאי אפשר להפריד אותן מתצלום האוויר של הכיכר, שמתפרסם פעם אחרי פעם בתקשורת וכבר נהפך לאיקונה בזכות עצמה. או מהצד השני: פעילות ארגון "נשים בשחור" לעולם לא יבחרו במקום כמו כיכר רבין להפגנותיהן ומעדיפות על פניה צמתים ומקומות פחות בולטים, בהתאמה לאופי המחאה שלהן.

דיוקן מצולק ודינמי

חתוקה, בת 38, חוקרת בכירה בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון בחיפה, היא אחת החוקרות הצעירות הבולטות בתחום התכנון בישראל, ופרצה גם לזירה הבינלאומית. היא ילידת רמת גן, שגדלה "בסביבה פלורליסטית, שבה באותו בית משותף גרו משפחות מבוססות ובעלי הכנסה ממוצעת, חילונים וגם חרדים עם 11 ילדים". בתיכון למדה בבית ספר לאמנויות תלמה ילין בגבעתיים. "הייתי חריגה שם בגלל המראה והצבע הכהה שלי, אבל לא היתה לי תחושת זרות. חייתי בעולם יפה וטוב. ההכרה באי-שוויון בעולם התחילה בלימודים בטכניון. בחיפה האי-שוויון הוא ברור וטופוגרפי: למעלה גרו העשירים ולמטה העניים".

בפברואר בשנה הבאה חתוקה תתחיל ללמד בחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב, במעבדה לתכנון עירוני שהיא מקימה. היא תנסה לגבש יחד עם אנשי מקצוע מתחומים שונים מודלים מורחבים לתכנון, שכוללים לא רק היבטים יזמיים ונדל"ניים בתכנון אלא גם היבטים חברתיים וצרכים קהילתיים, צדק ושוויון. כשחזרה לישראל מהשתלמות ארוכה בחו"ל התלבטה אם לחזור לאקדמיה או לפרקטיקה בשירות הציבורי, "ובחרתי בחוליה המתווכת בין השניים. מעבר לכובע של מבקרת, אני רוצה להתמודד עם דילמות בוערות אמיתיות בתכנון עירוני במיוחד בתחום הדיור, ולפתח כלים לאתגר את המצב הקיים".

בכתבה שפורסמה לאחרונה ב"ניו יורק טיימס", הוכתרה תל אביב כעיר נפלאה בקצה העולם וכ"בירה הקולית" של המזרח התיכון. מהו דיוקן העיר בעיניך?

"בחרתי לכתוב על תל אביב כמקרה מבחן במטרה להציף את המאבקים בין השחקנים בחיי היום-יום בארץ, חלקם סמויים ומורחקים. האלימות הפוליטית היתה האמצעי לבחון אותם. אבל אני לא פסימית. הדיוקן של תל אביב מצולק ומסוכסך, אבל דינמי ומלא חיים. המאבקים המתרחשים בה על טריטוריה מצביעים על החיוניות שלה; הם, ולאו דווקא הישיבה בבתי קפה ובברים בלילה. מאבקים הם מצב טוב לעיר. הם מעידים על שקיפות ומעורבות. אני חושבת שתל אביב היא באמת המטרופולין החשוב ביותר במזרח התיכון, ואני מאמינה שהביקורת האדריכלית היא הכלי החשוב לקידום העשייה והתיקון בעיר".

עמדתה המפויסת של חתוקה כלפי העשייה האדריכלית - מקצוע המחובר בדרך כלל להון ולשלטון וסובל מעיוורון פוליטי - מעוררת מחלוקת בחוגי השיח הביקורתי האדריכלי המקומי, הרואה בה חוקרת שחצתה את הקווים. "נגד השיח הביקורתי הפסיווי, 'הביקורסיווי' כפי שכתבתי במקום אחר", אומרת חתוקה, המתעקשת להגדיר עצמה אדריכלית ומעצבת עירונית ולא מבקרת תרבות או תיאורטיקאית ביקורתית, "עומדת הביקורת האקטיווית, המודעת לכשלים ומציפה אותם, אבל היא כלי לקידום העשייה ולא לשיתוק. אני לא קול יחיד כיום בביקורת הביקורת. גם המבקרים צריכים לקחת צעד אחד קדימה ולגעת בהארד קור של העשייה, ולא להישאר בממד העיוני והביקורתי. קל מאוד להיות ביקורתי".

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>