אמני כל הבלוק, התאחדו

יותר ויותר אמנים ומעצבים מעדיפים לשכור מקום יחד, בדרך כלל בחללים תעשייתיים. פרט לחיסכון בדמי השכירות, הם יוצרים כך סביבת עבודה משלהם ונהנים משיתופי פעולה והפריה הדדית

בחלל המרכזי של סטודיו ‘Begins, חלל משותף לגרפיקאים, אנימטורים, מעצבים, צלמים ומעצבת אופנה אחת, נשלמות ההכנות ליום צילום של "החמישייה האמיצה", סדרת מערכונים שבה הדמויות הראשיות מגולמות על ידי אצבעות. "החמישייה" משודרת כל יום שישי במסגרת "שינויים בלוח המשדרים", תוכניתם של שרון טייכר וערן זרחוביץ' בערוץ 10. מי שמנצחת על הסדרה היא אחת ממייסדות הסטודיו, היוצרת והבמאית מאיה קסלר.

על השולחן במרכז החלל התעשייתי הנרחב, המעוצב לעילא, רוכנים שניים, מדביקים וחותכים ביד עדינה ובזהירות מרבית תפאורות נייר וקרטון. את הנגיעות האחרונות, הדבקת פאות ועיניים זעירות לאצבעות, תשלים קסלר למחרת.

את ‘Begins הקימו קסלר ומעצבת האופנה קארין אביעז (בעלת המותג "קארין A") לפני כשנה וחצי. השתיים למדו באקדמיה לאמנות ועיצוב ע"ש ריטפלד שבאמסטרדם וכשחזרו לארץ חיפשו מקום לעבוד בו יחד. במיקום המבוקש, בדרך בגין בתל אביב, שכנו בעבר המשרדים הראשונים של חברת יבמ בארץ ולאחר מכן בית תפילה קולומביאני. לנוכח דמי השכירות הגבוהים יחסית, גייסו קסלר ואביעז עוד זוג אנימטורים ויצאו לדרך.

כיום המקום משמש שבעה יוצרים מתחומים שונים. בין השאר, מכאן יוצא לאור כתב העת לספרות "מסמרים" וכן נעשים הפרופס (עזרים ויזואליים) לסדרות טלוויזיה, בהן "היפה והחנון" ו"הישרדות".

בפינת הישיבה, שבה שולחן סלוני שהיה פעם דלת והונח על רגליים מעוצבות, ספות רטרו מפה ומשם ומגזינים עכשוויים, יושבים קסלר והמעצבים הגרפיים עודד בן-יהודה ורוני לוית. "זה חלל עבודה משותף לפרילנסרים שמעדיפים לקום בבוקר ולבוא למקום שיש בו עוד אנשים. זה יוצר אווירה מדהימה ומובן שזה גם חסכוני יותר כי אנחנו מתחלקים בהוצאות", מסבירה קסלר. "אבל מעל הכל, יש לך עם מי לדבר, גם מבחינה אישית וגם מבחינת עבודה. חלק מהרעיון של שילוב תחומים שונים הוא שאם יש מעצב גרפי ומעצב אתרי אינטרנט אז הם משלימים, ואם יש מעצבת אופנה וצלם הם משלימים. שיתוף הפעולה מתרחש פה באופן טבעי".

סטודיו 'Begins בדרך בגין בתל אביב

בן-יהודה מוסיף, ש"מבחינה כלכלית זאת פריווילגיה. במיוחד בתקופות קשות. בתור מעצב גרפי, מה אני צריך יותר משולחן מחשב? יש לי בבית פינת עבודה מסודרת שעומדת נטושה כי אני מעדיף לעבוד כאן. היתרון של המקום הזה הוא שיתופי פעולה. לדוגמה, הצלם מתן שליטא קישר אותי ללקוח שלו, שהיום אני עושה לו את המיתוג".

"אני הצטרפתי לכאן ממיליון סיבות", מצטרפת לשיחה לוית. "עבדתי בבית ולא יכולתי להסתכל על עצמי יותר, זה להיות בבית ולארח בבית ולעבוד בבית ולאכול בבית ולישון בבית, זה יכול לשגע. חוץ מזה, אנחנו מתייעצים המון. קוראים לכולם, פורשים דפים על השולחן וכל אחד מביע דעה. אנחנו גם נעזרים בהצעות מחיר ומעבירים זה לזה עבודות".

ידע הוא כוח, בוודאי במקרה של פרילנסרים שלא פעם נותרים מאחור בכל הקשור לתנאי עבודה ולשכר. כל אחד מהם משלם דמי שכירות של 1,000 עד 1,500 שקלים בחודש, והביקוש גדול. על קנאה ותחרותיות לא מדברים כאן. "הוויכוחים הגדולים הם סביב הכלים בכיור", אומרת לוית.

בסטודיו גם מתקיימים אירועים, כמו תערוכות, מכירות אופנה ומסיבות. "כל פעם שנכנסים לפה זה עולם אחר", אומרת קסלר, "כמות הפעמים שהזזתי את הרהיטים היא מטורפת".

פטיש מהשכן

הסטודיו של קסלר וחבריה אינו יחיד במינו. גם מבחינה זו תל אביב מאמצת מגמה עולמית, והפעם של שיתוף פעולה בין-תחומי של יוצרים. חללים משותפים שכאלה, בגדלים שונים ובמתכונות מגוונות, פועלים בערים רבות בעולם, מטוקיו דרך שטוקהולם ולונדון ועד ניו יורק. רובם אתרים תעשייתיים לשעבר, שמאפשרים שכירת מקום גדול במחיר נמוך, ובהם דיירים צעירים המחפשים חלל אלטרנטיווי ליצירה. מגזין העיצוב הבינלאומי "וולפייפר", שהקדיש הקיץ כתבה גדולה לתופעה בגיליון "העבודה" השנתי שלו, הכתיר אותה בכותרת "לנצח את הבדידות".

החלוצה התל-אביבית בתחום זה היתה "החללית", שהקימו האמנית קרן פז, הפעילה החברתית רנן מוסינזון והאדריכל כרם הלברכט לפני כשנתיים בקומה הרביעית של בניין ברחוב הירקון 70. במקום שכן בעבר משרדו של האדריכל אריה שרון וכיום יש בו חדרי סטודיו, גלריה משותפת ודירות מגורים. כמעט בכל ערב מתקיימים שם אירועים תרבותיים, ולאחרונה גם פוליטיים, כגון מסיבת בחירות של חד"ש או הרצאה של דניאל כהן-בנדיט ("דני האדום"), מנהיג מרד הסטודנטים בצרפת ב-1968.

לעומת סדר היום התרבותי-אקטיוויסטי של "החללית", יש גם חללים משותפים שאנשיהם אינם מקיימים פעילות יזומה ביחד. ברחוב שוקן 6 בדרום תל אביב קם קומפלקס ובו הסטודיות של זוג האמנים ערן נוה ופומי סקוראי, בשכנות לשלושה מעצבים תעשייתיים, אמנית שמפעילה גם סדנאות של יוגה וחלל המשמש ארבעה מוסיקאים. גלריה החללית מפתיעה ומשעשעת

המקום נבנה על חורבותיו של מפעל לייצור רכיבים אלקטרוניים. החלל הפנימי שלו חולק לכמה חדרים, כל אחד בגודל של 45 מ"ר בממוצע, והמרפסת הפנימית הפתוחה היתה לפינה מועדפת למפגשים. "השיקול העיקרי שלנו היה כלכלי", מעיד נוה. "בעל המקום התגמש לקראתנו מבחינת המחיר מכיוון שאנחנו אמנים".

בדרך כלל כל אחד מדיירי המקום עובד לבדו והפעילות אינה פתוחה לקהל הרחב, ובכל זאת יש שיתוף מסוים, שמתבטא בדברים קטנים: "אנחנו מבקרים זה את זה כל היום ומגיבים לעבודות", מספר נוה. "כשאני עובד על פרויקט אמנותי אני ניגש להתייעץ עם המעצבים התעשייתיים בנוגע לפתרונות טכניים או לוקח ממישהו מסור או פטיש. אנחנו לא רואים בעצמנו קבוצה יוצרת, אבל מובן שנוצרות אינטראקציות".

כאילו מחתרתיות

בינתיים בפינה אחרת של העיר, בסמטת בן-דוסא סמוך לשוק הפשפשים ביפו, מתחיל יום העבודה של מעצב הפנים דן טרוים (שעיצב את מסעדת "חדר האוכל" במשכן האופרה בתל אביב) והאדריכלים יעל זוארץ ובני הזוג יואב מולכו ושלי גוגנהיים. בחלל הגבוה ששוכרים הארבעה - שהם גם חברים - נבנתה גלריה רחבה המשמשת את טרוים וזוארץ ואילו בקומה הראשונה הוקמו, בנוסף לעמדות העבודה של כולם, חדר ישיבות, ספרייה קטנה, פינת קפה ושירותים. העבודה האדריכלית היום-יומית, בדומה לעיצוב גרפי, אינה מצריכה אלא מחשב, כך שלמרות גודלו של החלל, 80 מ"ר, יש לכולם די מקום.

טרוים וזוארץ למדו יחד באוניברסיטת ניו יורק טק. כששבו לארץ עבדו כשכירים וכשיצאו לעצמאות חברו יחד. אחר כך הצטרפו אליהם מולכו וגוגנהיים, שהקימו שלוחות תל-אביביות למשרדים של הוריהם בירושלים ("מולכו אדריכלים" ו"גוגנהיים-בלוך אדריכלים") ועובדים גם על פרויקטים משותפים.

"העבודה בחלל משותף, מעבר לזה שהיא מולידה שיתוף פעולה בפרויקטים, חשובה מאוד לאינטראקציה", אומר מולכו. "ישנה גם הסביבה היפואית המקסימה ליד כל המסגרים והרפדים, זה חלק מהכאילו-מחתרתיות של המקום שלנו. לי העבודה פה מזכירה סטודיו בבית ספר לעיצוב".

דוגמה לשיתוף פעולה שנוצר הוא פרויקט שמתכנן זוארץ, עיצוב מלון בוטיק חדש בטחנת רוח עתיקה במרכז ירושלים, בשיתוף "מולכו אדריכלים". "אני חושב שזאת דוגמה מצוינת לרשת שיצרנו", אומר מולכו. "ליעל היה הניסיון הנדרש וזה היה הכי זמין". זוארץ מוסיף, ש"זה נותן לך אפשרות לעקוב אחרי מה שקורה מקרוב. זה לא שאתה שולח עבודה לפרילאנסר בחוץ ושוכח מזה".

מעבר לכך, הארבעה מסכימים שהעבודה בסטודיו המשותף מתבססת קודם כל על החברות. "יש פה הרבה יותר מאלמנט עסקי. אנחנו כל היום שומעים מה כולם מדברים בטלפון ויודעים במה כל אחד מעורב. צריך להיזהר כמובן מחיכוכים", אומר טרוים. וזוארץ מוסיף: "אני לא חושב שזה יכול לעבוד בכל מצב. ההערכה ההדדית חשובה מאוד, אחרת זה נהפך לסתם חלל. כשחברים שלי שומעים על המודל הזה הם מתלהבים, אבל אם לא מצליחים להסתדר יחד זה יכול להיות קטסטרופה".

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>