חייל צעצוע: כשילדים מתבקשים לסגוד לצבא

השבוע, לקראת יום העצמאות, ייתלו בגנים ובתי ספר רבים דגלי חילות צה"ל והילדים ישמעו סיפורי גבורה מלחמתיים. גם אם הצבא כבר אינו מקודש כבעבר, החברה הישראלית ממשיכה לגדל את בניה להיות לוחמים. מטרוסקסואליות זה נחמד - עד שזה מגיע לצבא

"אמא, אני לא רוצה להיות חייל. אני לא רוצה למות". כך אמר לי יום אחד במכונית, במפתיע וללא הכנה מוקדמת, בני, כשהיה בן חמש. באותה תקופה שמענו שוב ושוב שירים של אביב גפן בנסיעות בין ירושלים לתל אביב. אחת הנוסעות הקבועות ברכב, בראשית גיל ההתבגרות, בדיוק גילתה את הזמר, ששיריו (לפחות בתחילת דרכו) משופעים במסרים אנטי-מלחמתיים מפורשים למדי.

שבועות אחר כך עוד הידהדה ההצהרה הפציפיסטית ההיא בשיחות לפני השינה, בארוחות, בדרך לגן. אין ספק שהילד היה מודאג, ובצדק. הוא עמד לראשונה על הקשר בין להיות חייל ובין מוות. כיום, לעומת זאת, שלוש שנים אחרי, כשהוא נשאל בזהירות על הצבא, נראה שהוא כבר לא עומד לחלוטין מאחורי אותה דעה נוקבת שהביע בזמנו. הפעם הפתיע כששירבב בדבריו בטבעיות את המלים "חייל קרבי" ו"להתגייס", אף שאלה עדיין מושגים ערטילאיים בעבורו.

מה שהפתיע יותר היה שהתברר כי השאלה מה יעשו בצבא כבר צצה בשיחות בין החברים, בני שמונה בסך הכל. נראה כי הם כבר מושפעים ממכבש ההבניה החינוכית והחברתית הפועל בישראל בעניין הצבא והגיוס. אותו תהליך שתכליתו אחת: שבני 18 יתגייסו לצבא בהמוניהם ויראו בכך לא רק כורח, אלא משאת נפש, הגשמה של אידיאל.

בספרו המצמית "אשה בורחת מבשורה" דויד גרוסמן מתאר בדיוק רב את תהליך התגבשותו של ילד עדין נפש לחייל "מורעל", והסיפור שהוא מספר אופייני לצעירים רבים. הילד הוא עופר, אותו חייל שאמו בורחת בסיפור מהבשורה על מותו. בספר האם, אורה, מבכה את היעלמות הילד ש"אבד לה לעולמים מרגע שהולאם", ומחפשת בגבר שצמח להיות, המוחט את אפו ברעש צורמני, "הד קלוש של הבל הילדות שלו". היא נזכרת איך כילד עדין ומפוחד נכנס לאמוק כשגילה שבני אדם הורגים פרות כדי לאכול בשר - והוא בן ארבע בלבד. שוב ושוב היא שואלת את עצמה איך נהפך לחייל המתחנן לצבא שייקח אותו למבצע אחרי שהשתחרר.

הטרנספורמציה הזאת מילד לחייל, מעדינות לקשיחות, באה לידי ביטוי בחיות רבה בפסקה הבאה: "וזה הוא, כן, התריס עופר בלהט - התלקח פתאום מולה ומצחו האדים - זה הוא שלא היה מוכן לוותר, מה שלוש שנים אכל חרא ופודרה בשביל להגיע בדיוק למבצע כזה, שלוש שנים טחן מחסומים וסיורים, חטף אבנים מילדים בכפרים פלסטיניים ובהתנחלויות, שלא לדבר על זה שכבר חצי שנה לא הריח טנק, וסוף-סוף עכשיו עם המזל הדפוק שלו, כזה מבצע פיצוץ, שלוש חטיבות-שריון ביחד - דמעות היו בעיניו, לרגע היה אפשר לחשוב שהוא מתמקח אתה שתרשה לו לחזור מאוחר ממסיבת פורים של הכיתה - ואיך הוא יכול לשבת בבית או לטייל בגליל כשכל החברים שלו יהיו שם, ובקיצור, הסתבר לה שהוא, מיוזמתו, שיכנע אותם לגייס אותו בהתנדבות, לעוד עשרים ושמונה יום".

שי לחייל

אף שמסתמן כי החברה הישראלית נעשתה אינדיווידואליסטית יותר מבעבר, בעניין הצבא נראה כי נעשה מאמץ עליון לשמר את האידיאלים הישנים. ד"ר חגית גור, מרצה במרכז לפדגוגיה ביקורתית במכללת סמינר הקיבוצים ומחברת הספר "מיליטריזם בחינוך" (בבל, 2005), סבורה שהחברה בישראל מאז ומעולם מכוונת את אזרחיה מגיל צעיר להזדהות עם השירות הצבאי. "בגיל הרך ילדים חושבים באופן ענייני על עצמם", אומרת גור. "אם מספרים להם שעומדים ביום הזיכרון לכבוד החיילים המתים, המסקנה הלוגית המתבקשת היא שכשמתגייסים לצבא, אפשר למות". ואולם לדבריה, עם הזמן, וככל שההשפעה החברתית גוברת, ילדים לומדים שזה לא לגיטימי לפחד ולהירתע ממוות. "המסרים המקובלים המועברים בבית ספר הם שאנחנו במצור, בסכנה, נאבקים על חיינו והצבא שומר ומגן עלינו", היא אומרת.

עבודה של הילה נועם מהתערוכה "חיילים יצאו לדרך" שנפתחה אתמול ברעננה

החברה הישראלית, במודע ושלא במודע, מעודדת רגשות של הערצה לצבא, ממשיכה גור. במקביל לחיזוק הקונסנזוס סביב הצבא, מתקיימים לדבריה השתקה ודיכוי של דעות אחרות, של שאיפות שאינן עולות בקנה אחד עם הכיוון הכללי, הנכון, שבנים מיועדים אליו. ובעיקר, חוסר לגיטימציה להבעת פחד או פקפוק. באופן כללי, זה בעייתי לבן להיות רכרוכי ולהראות חולשה. החברה מתאנה לחלשים. בחברה הישראלית, לדעת גור, נראה שהדחף להתקשח ולגדל "עור עבה" חזק יותר מבמקומות אחרים.

ההשתלטות של השיח המיליטריסטי בחיי היום יום כה מאסיווית, אומרת גור, עד כי הניסיון להימלט מהשפעתו, ולפתח דעות לא אלימות או אישיות לא מאצ'ואיסטית, כמעט חסר סיכוי. זאת, כי כמו שאומרת סינתיה אנלו, פרופסור למדע המדינה ולימודי נשים באוניברסיטת קלארק בארצות הברית ומומחית להשפעה החברתית של המיליטריזם, "מיליטריזציה היא תהליך שמתפשט ומחלחל, ואינו נראה בעייתי".

את המנגנון הזה משרתים צעצועים המדמים כלי נשק, המיועדים לבנים. משחקי מחשב, סרטים, המדיה - כל אלה רוויים בכוחנות ובאלימות ותורמים להתקשחות של הבן, המיועד להיות חייל, אומרת גור. גם בית הספר ספוג בשיח מיליטריסטי, אם זה בדרך שבה מסופרים המיתוסים של החגים כמו פורים או חנוכה - ניצחון המעטים מול רבים, אור מול חושך - ואם בטקסי יום הזיכרון שבהם מאדירים את הגבורה ואת המתים שהקריבו את חייהם למען המולדת. לא מפתיע שביום העצמאות הצבא פותח את בסיסיו לציבור הרחב והילדים מסתערים על הטנקים. "הילדים מעריצים כוח", אומרת גור. בספרה היא כותבת כי "ביום העצמאות מועברים מסרים מיליטריסטיים גלויים, הוא עדיין נלמד במקרים רבים כיום מלחמת השחרור. המסר הסמוי ולעתים גלוי הוא ש'הערבים הרעים' רצו לזרוק אותנו לים וכל צבאות שבע מדינות ערב פלשו לישראל אבל ניצחנו, וקמה המדינה".

חג העצמאות עצמו נחגג בגנים כחג הצבא: מקובל לתלות בגן דגלי חילות צה"ל לקישוט ולספר לילדים סיפורי גבורה ממלחמת העצמאות. גור מציעה אלטרנטיווה: אפשר, היא אומרת, לדון ביום העצמאות בזכויות אדם ולהתבסס על החלק במגילת העצמאות שמדבר על שוויון ללא הבדל דת, גזע ומין. האלטרנטיווה הזאת כבר מיושמת בכמה מוסדות חינוכיים.

גם השי לחיילים ששולחים ביום העצמאות או בעתות מלחמה - אותה חבילה שילדים אורזים לבקשת המורה - הוא חלק מאותה הסוציאליזציה, טוענת גור. האם החיילים באמת צריכים את הגרביים או הממתקים? היא שואלת. לדבריה, בפעולה זו אומרים לילדים "היום אתה שולח מתנה לחיילים, מחר ישלחו לך".

פספורט לאזרחות

לעומת התיאור של גור, בבית ספר ירושלמי אחד לא היתה כלל היענות לשלוח משלוחים לחיילים בזמן מבצע "עופרת יצוקה", ונושא הגרביים אף עורר גיחוך בקרב מקצת ההורים. האם אפשר לראות בתגובה זו ניצן לחתרנות חדשה ביחס לצבא?

ד"ר גלעד פדבה, החוקר את הזהות הגברית בישראל ומרצה באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטה הפתוחה, אומר שבחברה הישראלית התפתח יחס דואלי כלפי צה"ל ואף חל פיחות במעמדו של הצבא. עם זאת, לדבריו, בקרב ציבור גדול "צה"ל עדיין קדוש ושמו מרומם בפי כל".

פדבה מאמין כי "ילד הוא תבנית נוף משפחתו" וסופג את הדעות ואת מודל ההזדהות הגברית שלו בבית ופחות בבית הספר. אזור המגורים קובע, הוא אומר: במרכז תל אביב ובצפונה היחס לצבא הרבה פחות מעריץ מאשר בפריפריה. התמונה איפוא מורכבת. "מצד אחד, יש יותר אנשים שמבקשים לבחון מחדש את המקום של צה"ל בתרבות, בחברה ובפוליטיקה הישראלית", אומר פדבה. "יש כיום ביקורת על פולחן הצבא והצבאיות, על הצנחה של קצינים לתפקידים מרכזיים בפוליטיקה ברשויות המקומיות ובחינוך, אבל לעומת זאת, יש אנשים שרואים בו נכס צאן ברזל תרבותי ולא רק הכרח ביטחוני וחושבים שיש לחזק את צה"ל".

במשך שנים רבות הצבא והצבאיות היו חלק חשוב ומוחשי מייצור הגבריות הישראלית, וילדים התחנכו באווירה פרו-צבאית, מוסיף פדבה. "אחרי הניצחון הצבאי ב-1967 ילדים היו מגיעים עם תחפושת של חיילים לגן ככה סתם, לא רק בפורים. האב נהג לספר לילדים על מעלליו בצבא. משפחות היו לוקחות את הילדים לטיולי מורשת בעקבות מבצעים צבאיים. ואילו כיום רוב הציבור מחנך את הילדים לרע במיעוטו: הצבא הוא חלק הכרחי מהשמירה על ביטחון המדינה. לא מושא להערצה. ילדים כבר כמעט שלא מתחפשים לחיילים ובמקביל גם הייצוג הגברי השתנה. יש יותר גברים שיכולים להתאים להגדרה של מטרוסקסואל. ועם זאת, הגבול מאוד ברור. סביב הגיוס יש קונסנזוס כמעט מלא. רוב ההורים בישראל, גם בשמאל, מקבלים בזעזוע את החלטת הילד לא להתגייס. גם בגלל האמונה שלהם שהשירות הוא חלק בלתי נפרד מההתבגרות של הילדים ומעין פספורט לאזרחות, והילדים בדרך כלל מתיישרים עם זה, כבר מילדות".

יוצא מכלל זה הוא א', ילד תל-אביבי. יום אחד, כשסיפרה לו אמו בדרך לגן בגאווה על הזימון של אחיו הבכור לקורס טיס, הוא עצר, נעץ בה מבט ואמר: "גם אותי תשלחי למות?" מאז, כמעט עשר שנים אחרי, הוא מנהל דיונים עם ההורים בקשר לגיוסו הצבאי. "הוא נרתע מהצבא, יש לו רגישות קיצונית לאלימות מכל סוג, גם בחצר בית הספר", אומרת האם. "את אבא שלו זה הורג, אבל אני השתכנעתי".

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>