עמית ארז: יש משהו שעוד לא גיליתי

עמית ארז כבר לא רוצה להיות תואם אליוט סמית ישראלי ולא רוצה להישאר כל חייו עם גיטרה אקוסטית. לקראת העבודה על האלבום החדש הוא גילה את הקלידים, את פי-ג'יי הארווי וגם כמה הגיגים אקזיסטנציאליסטיים

הניצוץ בעיניו של עמית ארז ניצת כשהוא מדבר על "וייט שוק", האלבום האחרון של פי-ג'יי הארווי. אחרי כמעט חצי שנה שלא כתב דבר, והיה מוטרד ומפוחד מהתמהמהותה של ההשראה,יצא הדיסק החדש של הארווי וסימן לו את הדרך. "הייתי בניוטרל. נסעתי על כוח האינרציה. האלבום של פי-ג'יי העיף אותי לגמרי", מספר הזמר והיוצר, שיחגוג את יום הולדתו ה-29 בשבוע הבא. "הבנתי פתאום מה אני מחפש, לאן אני צריך ללכת. זה היה כמו התקפה. זה בעט".

חיוך גדול נפרש על פניו של ארז, והוא מפרט את הסטנדרט האסתטי שהציב לו "וייט שוק": את השימוש האינטנסיווי בקלידים, את הטקסטים ההזויים. בסטנדרט הזה הוא השתמש באלבום החדש שלו, "Last night when I tried to sleep I felt the ocean with my fingertips", שיוצא בלייבל "אנובה".

זה האלבום הרביעי של ארז, שהתחיל את הקריירה שלו כתואם אליוט סמית ישראלי - הבחור השבור עם הגיטרה האקוסטית, שמנגן שירים קטנים המתארים סיטואציות יום-יומיות. הבחירות המוסיקליות שלו באלבום החדש, המרובדות והמורכבות יותר, יכולות להיראות מפתיעות בעיני הקהל, אבל ארז אינו מופתע מעצמו. הוא מספר שהתחיל ללמוד גיטרה עם שירים של הביטלס, נדד למורה לג'ז ובבית ניגן מטאל. כיום הוא גם משמש גיטריסט בלהקת נוספת מ"אנובה", "אטליז", שמנגנת חומר כבד בהרבה מהחומרים שהוא מנגן עם הגיטרה האקוסטית. אור בהיר, גם הוא חבר "אטליז", הפיק מוסיקלית את האלבום יחד עם ארז.

"כל סוגי האישיות האלה נמצאים בי באופן הכי טבעי", מסביר ארז. "יש לי עוד פנטסיה לנגן בפרויקט מטאל. יש לי בבית גיטרת לס פול עם מגבר ודיסטורשן, ואני טוחן סולואים", הוא מתוודה.

לבדוק את הגבולות

ארז מספר שההזמנה לנגן עם "אטליז" היתה כבוד גדול בשבילו. "בהתחלה הייתי מהרהר בזה יותר, אבל החלטתי לא להסתבך עם זה ושאנשים יכירו גם את הצד הזה שלי. אני אוהב את 'אטליז' ואת סוניק יות ו'בלונד רדהד' ו'ג'יזוס אנד מרי צ'יין'. תמיד אהבתי גם וגם. אין דיסוננס".

מבחינה מוסיקלית, הוא רצה שינוי. "נמאס לי לשים את הגיטרה האקוסטית במרכז. מיציתי את זה. זה לא מעניין אותי וזו סיבה מספיק טובה להמשיך הלאה. אני רוצה לגלות דברים שעוד לא עשיתי, לבדוק את הגבולות שלי. ככה נפלתי בקסמם של הקלידים. די, כבר תשע שנים אני עובד עם גיטרות", הוא רוטן.

את תפקיד הקלידן המכובד הוא נתן לעומרי בר, שאותו הוא מכנה "ילד פלא", שהשתחרר לאחרונה מצה"ל. בר גם תיזמר את כלי המיתר באלבום. דודי ברקת, שותף ותיק של ארז, מנגן בס, וברק קראם (שניגן עם אונילי, "מטרופולין", עברי לידר ומאור כהן) מתופף. בהיר מצטרף גם בגיטרות, כמו ארז כמובן.

הנגנים באלבום הם גם אלה שעובדים עם ארז על העיבוד של החומרים למופע חי, שללא ספק יהיה שונה באופן מהותי מההופעות הראשונות שלו לפני כמעט עשור ב"בלקוני" בתל אביב, אז עלה לנגן עם גיטרה אקוסטית ותו לא. "אם הייתי מוציא אלבום גיטרה אקוסטית נוסף, הקהל היה מקבל מוצר מכובס", הוא קובע. הוא מתנגד להגדרה של השינוי כ"אמיץ": "אין לי מה להפסיד, אז למה שיפחיד אותי לעזוב את הפיקסציה הזאת? זה לא בריא לא לנסות דברים. לנסות זה חובה. זה הכרח יצירתי בשבילי. אני לא רוצה להישאר כל חיי זמר עם גיטרה".

אבל העניין העקרוני ביותר באלבום החדש בעבור ארז הוא הטקסטים. בניגוד לגישה האינטואיטיווית שהתוותה את דרכו בעבר, הפעם השירים עברו שכתובים רבים והוא היה רוצה להתייחס אליהם כשירה (אבל נמנע מלהגדיר את עצמו כמשורר). "המסתורין הזה מושך אותי", הוא מסביר. "אני נהנה לראות ניסוח יפה של טקסט שמתאר סוג של חלום. אני רוצה לתאר טבע, רגע דומם. לתאר עצים, מים, לוקיישנים. קצת כמו לכתוב ספר או להיות קולנוען. חשבתי יותר איך אני רוצה להישמע ובאיזה טון. אני יודע בדיוק מה כל משפט אומר לי, אף על פי שאין הרבה סיכוי שיבינו למה התכוונתי. סביר שיחשבו דברים אחרים, אבל אני לא רוצה להרוס את המסתורין. אני רוצה שכל אחד יבנה לעצמו את העולם שלו מהמלים".

עמית ארז: "עוד לא הגשמתי את עצמי עד הסוף. משהו מחכה לי בחיים והוא קרוב, במרחק נגיעה" (תצלום: עמית ישראלי)

בהתחלה הוא נמנע מלכנות את האלבום קונצפטואלי אבל לאט לאט מתגלים עוד ועוד רבדים שמאחדים את רצף השירים: מדימויי המים שנמשכים משיר לשיר, או סדר השירים שהוא משמעותי מבחינתו של ארז. הוא גם החליט לחלק את האלבום לשני חלקים - צד א' וצד ב'. את השיר הראשון, "Pretty Things" (שאליו הוא מתייחס כאל תפילה) והאחרון, "Paper Cuts", הוא הקליט כל אחד בלילה אחד באולפני קיצ'ה, עוד לפני שכתב את שאר שירי האלבום. כבר אז החליט על המיקום שלהם בסדר השירים.

את עשרת השירים שבין השיר הראשון לאחרון הוא הקליט באולפנים של אנובה, הלייבל שלו. גם את שם האלבום קבע מראש: "לא קרה לי שלפני שהקלטתי אלבום ידעתי איך יקראו לו ומה יהיה סדר השירים. יש שם דמות אחת שברור שזה אני, והמון אקזיסטנציאליות. אני כל הזמן מתעסק במעבר בין חיים ומוות, בדימויים של מים, אוקיינוס וצלילות".

להעביר את הלפיד

את דימוי האוקיינוס הוא חקר לעומק. הוא משמש בשבילו מטאפורה להגשמה עצמית. "יש את הרגע לפני שאני הולך לישון, שבו אני חושב על החיים שלי, על החלומות, על הדברים שאני והדברים שאולי אני אמור להיות. מה שהגשמתי ומה שהוא הייעוד שלי", מסביר ארז. "אני תמיד חי בתחושה שיש עוד משהו בחיים האלה שלא גיליתי, שעוד לא הגעתי אליו אבל אני חייב לגלות לפני שאני מת. אני חושב שעוד לא הגשמתי את עצמי עד הסוף. משהו מחכה לי בחיים והוא קרוב, במרחק נגיעה. המלה הכי טובה לזה היא הגשמה עצמית. להרגיש שלא רק חלמתי בחיים האלה, אלא גם הגשמתי את החלום".

לא הגשמת את החלום עדיין?

"זה כל הזמן קורה. אני מרגיש שאני רוצה להכיל את העולם בתוכי וכרגע אני מכיל את פלורנטין, רמת השרון (העיר שבה גדל, נ"כ), חדרי חזרות, לייבל מעולה, אזור תעשייה שוקן, הופעות ב'בארבי'. אני מאמין שהחיים שלי נועדו ליקום ענקי בהרבה מזה, ואני מרגיש שאני בדרך לשם. האוקיינוס מבטא את הגודל הזה, את ה'הכל' הזה".

ארז מתחיל להתכונן לקראת גיל 30. הוא הפסיק לעשן, התחיל לרוץ, למד לבשל וחזר בו מההחלטה לא ללמד גיטרה. הוא הציב לעצמו מטרות ומקיים אותן עד כה. ויש לו גם מטרה עליונה: "אני רוצה לייצר השראה", הוא אומר. "קיבלתי לפיד ממישהו ואני רוצה להעביר אותו הלאה. המשכיות, ממש התרבות. ההשראה נהפכת למוצר אמנותי חדש.

"אני מוסיקאי תל-אביבי שיוצר באנגלית, במדינה שהתרבות בה היא גם ככה משהו שנלחם על הקיום שלו בצורה כל כך עצובה וחסרת אונים", הוא מסכם. "אני שייך לנישה שפונה לקהל קטן ואני תמיד מרגיש שאני בכלל אמור להיות באוקיינוס ולא בישראל. כדי להמשיך לחיות בסטטוס הזה ולא למות, צריך להבין שהמטרה היא לא הגודל או המאסיוויות של הקהל, כי הקלפים שלי בתחום הזה בעייתיים. הדבר היחיד שיכול לגרום לי לזוז הוא להבין שאני רוצה לייצר עוד השראה, וזהו".

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>