קוקו שאנל: שמלה קטנה אשה גדולה

הצללית, התיק, החליפה והתספורת הקצרה - כל המצאותיה החדשניות של קוקו שאנל נועדו להוציא מהאופנה את מה שלא מצא חן בעיני המעצבת

לצד דיור, בלנסיאגה, פראדה ולואי ויטון, השם "שאנל" מזוהה עם יוקרה וסגנון, ויש שיאמרו שגם עם מידה לא מבוטלת של שמרנות. לכן אולי מפתיע לגלות כי האשה שייסדה את בית האופנה בתחילת המאה ה-20 והעניקה לו את שמו, קוקו גבריאל שאנל, נודעה כחדשנית מובהקת, מעצבת שחוללה מהפכה בחזיתות רבות של האופנה. רבים מחידושיה נראים כיום כמובנים מאליהם, אבל אלה ציוני דרך משמעותיים בתולדות האופנה המודרנית.

את הישגיה הגדולים ביותר רשמה קוקו שאנל דווקא על דרך השלילה. האשה שהנחילה לעולם את השמלה השחורה הקטנה, את מכנסי הנשים, את התיק הנתלה על הכתף ואת החצאית המגיעה עד הברך, באורך "שאנל", פעלה למען ביטולן של אופנות ישנות, יותר מששאפה לברוא חדשות. כפי שהעידה בעצמה: "אני תוהה מדוע בחרתי במקצוע הזה ומדוע מילאתי תפקיד של מהפכנית. זה לא היה כדי ליצור את מה שאהבתי; מה שרציתי מעל לכל היה להוציא מהאופנה כל מה שלא מצא חן בעיני... הייתי כלי ביד הגורל במבצע ניקיון הכרחי".

חדשנותה הגדולה ביותר של שאנל התגלמה בראש ובראשונה בדמותה. היא היתה אחת הנשים העצמאיות הראשונות שעמדו ברשות עצמן וניהלו עסק משגשג. כמעצבת, היתה לראשונה שהפכה את עצמה למותג, והכירה בחשיבות של טיפוח האגדה סביב דמותה ועבודתה זמן רב לפני שזה נעשה מקובל בקרב מעצבי האופנה בני זמננו. חייה הסוערים, שנמזגו יותר מאחת לתוך עבודתה (לאורך קריירה מפוארת, רבת תהפוכות והישגים שניהלה), טוו סביב דמותה מיתולוגיות שזכו למקום של כבוד, לצד עיצוביה המפורסמים.

הנחשול הנוכחי של סרטים על אודותיה - שכולל את "קוקו לפני שאנל" בבימויה של אן פונטיין, שיוקרן ממחר בבתי הקולנוע בישראל; את "קוקו שאנל ואיגור סטרווינסקי", בבימוי יאן קונן, שיעלה לאקרנים בספטמבר; מיני-סדרה שהופקה על חייה ושודרה באחרונה בארצות הברית ובצרפת, ושני סרטי קולנוע שמופקים כעת - הוא סיבה טובה לסקירה כרונולוגית של תחנות מרכזיות במפעלה המהפכני של אחת הדמויות המרכזיות של המאה ה-20.

סריג הג'רזי

פריצתה של מלחמת העולם הראשונה סייעה להגדיל את מחזור העסקים של שאנל, ששהתה באותה עת בדוביל ביחד עם בני האליטה הפאריסאית שנמלטו אליה מהעיר. "הייתי מוקפת בכובענים, שהסבתי באותה עת למעצבי שמלות", סיפרה שנים לאחר מכן. "היה מחסור בבדים, וחתכתי להם בדי ג'רזי מבגדיהם של נערי האורוות, ומאפודות שנהגתי ללבוש בעצמי". המחסור בטקסטיל בזמן המלחמה והתשוקה של נשים ללבוש פשוט ופרקטי יותר הובילו את שאנל לאמץ את סריג הג'רזי, והיא קנתה מלאי שלם ממנו מסוחר בדים מקומי. עד אז נעשה בו שימוש להלבשה תחתונה בלבד, והוא נתפש כלא הולם לתפירה עילית, בין השאר בגלל מראהו הדל והפרוזאי. אופיו הרך הכתיב קווים נקיים יותר בעיצוב הדגמים, ויצר מהפכה של ממש בתחום הלבוש. כפי שסיפרה בעצמה: "באמצעות הג'רזי עלה בידי לשחרר את הגוף, להעלים את קו המותן (שהחזרתי שוב רק ב-1930), וליצור צללית חדשה... למורת רוחם של מעצבי האופנה הגדולים באותה עת, קיצרתי את השמלות". הפריטים הראשונים שיצרה מהסריג היו מעילים ארוכים בגזרה גברית רפויה וחצאית ארוכה וישרה.

חולצת מלחים

ב-1913, לאחר שצברה מוניטין ככובענית, החלה שאנל לעצב גם בגדי חוף וספורט נוחים לנשים שנפשו בעיר הקיט דוביל שבצרפת. הפריטים שעיצבה היו לכל הפחות מהפכניים: חולצות מלחים, חצאיות רחבות, חולצות משי רפויות, חליפות פשתן ונעליים קלילות. מלתחת בגדי הפנאי החדשה שיצרה סיפקה לאותן נשים חופש תנועה גדול יותר, ואפשרות לנהל חיים פעילים ומשוחררים יותר. חולצת המלחים המפוספסת, בגוונים של כחול ולבן, נוצרה בגזרה רפויה בהשראת יורדי הים בדוביל (באותה עת לא היה מקובל למצוא מוקדי השראה "ברחוב", ובוודאי לא מקורות השראה גבריים ללבוש נשי). לאחר שהחדירה שאנל את החולצה למלתחתה האישית, היא אומצה בין השאר על ידי ידידה הקרוב, פבלו פיקאסו, ונטמעה כפריט נחשק במלתחה הנשית והגברית, שמופיע עד היום בקולקציות מעצבי על שונים, שהבולט בהם הוא ז'אן פול גוטייה.

צללית חדשה

אחד ההישגים המרשימים ביותר שמיוחסים לעבודתה של שאנל הוא שחרורן של הנשים מהמחוכים מוחצי הריאות ומהלבוש המסורבל שאיפיין את לבושן עד תחילת המאה ה-20 (הישג, שלמען הצדק ההיסטורי יש לציין שהיא חולקת עם יריבה הגדול בתחילת דרכה, פול פוארה). ב-1916, עשור לפני המצאתה של השמלה השחורה הקטנה, ניסחה שאנל צללית נשית חדשה. באותה שנה התפרסם לראשונה דגם בעיצובה במגזין "הארפרס בזאר": שמלה מתוך קולקציית ביאריץ (שיצרה בעיירת הנופש בדרום צרפת), חפה מכל הקישוטים שאפיינו את התקופה של לפני מלחמת העולם הראשונה - מחשוף עמוק בצורת וי, שעוטר בדשים שטוחים בסגנון גברי, החליף את הצווארון המוגבה והחלק העליון ההדוק והמפוסל; השרוולים, שאיבדו באופן מוחלט מנפחם, נותרו לנוח ברפיון על הזרועות; קו המותניים נעלם כמעט לגמרי, ורדיד שנכרך סביבן בחופשיות ריפרף מעל הגוף ונשמט בחלקו מטה לעבר הירכיים.

עורכי האופנה האמריקאים היללו את הדגם שכינו "שמלת התחתונית המקסימה של שאנל". לעיתונות הצרפתית, לעומת זאת, נדרשו כארבע שנים נוספות להכיר בגדולתה.

חליפת שאנל

עוד בטרם נהפכה לאופנאית, נהגה שאנל לשלב פריטי לבוש גבריים במלתחתה האישית. ניסיונה הראשון להפוך את המכנסיים ללבוש תקני עבור נשים נעשה כבר בשנות ה-30, כשעיצבה את הזוג הראשון. אף שבשלב זה היו המכנסיים פריווילגיה של נשים אמידות בלבד, שאנל נחשבת לממציאת אופנת היוניסקס (רבים מקשרים לכך את התפשטות מכנסי הג'ינס לשני המינים בהמשך). מאוחר יותר, ב-1954, כשהשיקה מחדש את בית האופנה שלה בפאריס, יצרה את חליפת שאנל הנצחית משילוב של טוויד וג'רזי, שמורכבת משניים או שלושה חלקים: ז'קט קליל בסגנון קרדיגן, חצאית בגזרה ישרה ופשוטה, שלרוב נלבשת עם חולצה מאריג התואם את בטנת הז'קט. הגוונים השולטים היו אפור, כחול נייבי ובז', לצד הבלחות של צבעים עזים יותר. חליפותיה היו מדויקות בגזרותיהן. הן שילבו מסורת של חייטות גברית, ועם זאת שמרו על רכות ונינוחות אלגנטית, בקוויהן הקולחים. בנובמבר 1963 ג'קי קנדי לבשה חליפת שאנל ורודה ביום שבו נרצח בעלה, ג'ון פ' קנדי. התצלום המפורסם של ג'קי הלומת הצער מאותו יום טרגי, שראה אור במהדורות העיתונים היומיות בעולם, העניק לה ממד מיתולוגי נוסף. כיום המושג "חליפת שאנל" מתייחס למראה מוכר, שמוצמד גם לחליפות שאינן של בית האופנה.

תספורת קצרה

השינויים שהנהיגה בקו המכפלת ניכרו גם בעיצוב שערה, וב-1917 שאנל גזרה את מחלפותיה הארוכות לתספורת קצרה. בעשותה כך היתה למעשה הראשונה לאמץ עיצוב שיער שנחשב לנועז באותה עת, שהלם מאוד את סוג היופי שלה. אף שהרעיון של שיער קצר לנשים נתפש אז כמטלטל, כמצב בלתי הפיך, התספורת נהפכה במהרה לפופולרית מאוד בקרב נשות החברה הגבוהה. במרוצת השנים נהפכה תספורת הקארה השחור הקצר לאחד ממאפייניו המובהקים של השיק הפאריסאי. שחקניות קולנוע ידועות שפעלו באירופה ובהן לואיז ברוקס ואנה קרינה אימצו אותה. כיום, די אולי להביט בעורכת "ווג" האמריקאי, אנה וינטור, כדי להבין את עוצמתו ותוקפו של הסגנון.

שאנל 5

הבושם הראשון שהופץ ברחבי העולם, שהופיע לראשונה ב-1921, נחשב עד היום לבושם הנמכר ביותר - הישג יוצא דופן במאה שבה קצב החידושים נחשב למהיר ביותר בהיסטוריה האנושית. אף שכיום כל בית אופנה שמכבד את עצמו מייצר גם בשמים, עד שאנל כמעט לא היה קשר בין אופנה לבישום (פול פוארה היה אמנם המעצב הראשון שהשיק בושם עצמאי, אבל זה של שאנל נחקק בתודעה הציבורית כחלוצי בשל הצלחתו האדירה). לשאנל היה חזון: בושם "שישקף את האישיות שלי, משהו מופשט וייחודי. בושם מלאכותי, כן, מלאכותי - כמו שמלה, משהו שהוכן במיוחד, בושם שהוא יצירה". היא כלל לא התכוונה ליצור ניחוח קלאסי. כשדיברה על ניחוח "מלאכותי", היא התכוונה לפרוץ דרך. בנוסחה של "שאנל 5" נעשה לראשונה שימוש באלדהיד, מרכיב סינתטי, כדי למתן את התווים הפרחוניים העזים ולעדן את החושניות. למעשה, הבושם משלב ניחוחות רבים - ילאנג-ילאנג, נרולי, יסמין, ורדים, אלמוג, וניל וכן ריחות של יער. עיצובו המודרני של הבקבוקון המלבני, שהתאפיין בקווים נקיים וישרים, חרג מהסטנדרט העגלגל ורב העיטורים שרווח באותה עת בתחום הבישום.

תיק שאנל

ב-1955 עיצבה שאנל את תיק הקווילט השחור המשתלשל מן הכתף, מתוך רצון לשחרר את ידיהן של הנשים שנשאו אותו. סביב עיצובו של התיק, שהושק בפברואר באותה שנה (ומכאן שמו 2.55), צמחו מיתולוגיות רבות. בין השאר נטען כי הגוון החום של בטנתו המקורית לקוח ממדי המנזר שבו התחנכה בילדותה, וכי כיסו הפנימי שימש את שאנל לנשיאת המכתבים ממאהביה המפורסמים; השלשלת הזהובה, המשמשת לנשיאת התיק, נוצרה בהשראת שלשלאות דומות שראתה במנזר, שעליהן נהגו הנזירות לתלות את צרור המפתחות. ב-2005 לרגל חגיגות היובל של הדגם האיקוני, השיק קרל לגרפלד, העומד בראש בית האופנה מאז 1983, גרסה מחודשת של התיק המפורסם, זהה לחלוטין לזו שיצרה שאנל 50 שנה קודם לכן, שהצליח גם לשחזר את ההצלחה של הדגם המקורי.

שמלה שחורה קטנה

ב-1926 עיצבה שאנל את הפריט המפורסם ביותר שלה, שנהפך למזוהה מכל עם עבודתה ועם המלתחה הנשית המודרנית - השמלה השחורה הקטנה. עד אז השימוש בצבע השחור היה מזוהה באופן בלעדי עם מנהגי אבלות. ואילו אצל שאנל, השחור והלבן ביקשו להחליף את הצבעים האקזוטיים שפול פוארה ניסה להחיות לאחר ביקורו במרוקו. "נשים," אמרה פעם, "יכולות להעלות על דעתן כל צבע, מלבד העדר צבע. נשים! אינכן שוקלות את האפשרות של השחור כי הוא צבע של אבדון, אבל זכרו מה אני אומרת; שחור הוא הצבע!"

השמלה התקבלה בתגובות חלוקות: הגברים התלוננו על היעלמותם של קימורי הגוף הנשי שהשמלה השחורה טישטשה, ואילו הנשים אימצו בחום את הפשטות האלגנטית שהוצעה להן. באותה שנה חזה "ווג" האמריקאי כי השמלה של שאנל, שנוצרה מבד שחור מסוג קרפ דה שין עם שרוולים ארוכים, חפה מקישוטים מיותרים, תיהפך למעין מדים לנשים בעלות טעם טוב. אבל האם כל כך הרבה של נשים יכולות ללבוש את אותה שמלה, תהה המגזין, ומיהר לפסוק שדווקא חוסר ייחודה של השמלה הוא שיביא להצלחתה. "האם מישהו יהסס לקנות דגם מסוים של מכונית רק משום שלרבים אחרים יש מכונית זהה? להיפך, האחידות במקרה כזה היא ערובה לאיכות. הרי לכם פורד חתום בידי שאנל", סיכם הירחון את דברו. ההיסטוריה מוכיחה שצדק. כיום, השמלה היא דגם בסיסי גם במלתחתן של נשים שאינן יכולות להרשות לעצמן דגם של שאנל.

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>