ארוחת טעימות מעולה במחיר הוגן

יקימונו היא מסעדה שמומלץ לבקר בה, הן לתפריט הטעימות המיוחד, והן לארוחות א-לה-קארט

מאז נפתחה "יקימונו" ברחוב רוטשילד בתל אביב, היא קנתה לה שם כמסעדה המגישה מאכלים יפאניים מסורתיים ומודרניים כאחד, שנשארים נאמנים לשורשיהם במזרח הרחוק ועם זאת אינם מהססים להיעזר בשיטות בישול ומרכיבים מהמטבח הצרפתי והאיטלקי. המסעדה שוכנת בחלל גדול, שמואר באור עמום, ודפוסי הצבע הכמעט מונוכרומטיים באפור, שחור ואוף-וייט מודגשים רק במשטח הסגול בהיר של בר הסושי ובשלושה גופי תאורה תלויים בצבע כתום, המעלים חיוך על השפתיים משום שהם מזכירים תיאור מופשט של בודהה בתנוחת כריעה.

מאחר שהזמנה מהתפריט עשויה להיות עניין יקר ב"יקימונו", כפי שקורה ברוב המסעדות היפאניות הטובות, יצאתי בביקורי האחרון שם לדגום את תפריט הטעימות במחיר קבוע, המוצע בשעות הערב. פתחנו את ארוחתנו בסלט קושיאקי, שהכיל כרוב, פלפלים וגזרים, כולם מוחמצים קלות. הכרוב היה קרוע לפיסות גסות ושאר הירקות פרוסים לפרוסות דקות. הירקות היו טריים ופריכים, ורוטב הכבישה, המבוסס על חומץ מיין אורז, הוסיף נגיעה נחמדה של מתיקות. המנה הבאה היתה סלט סשימי, שבה פרוסות דקות של דג נא - טונה, סלמון, ילו טייל - הוגשו על מצע של תרד ואטריות אורז ברוטב וינגרט קליל. המנה הוגשה צוננת, כראוי, והמרקמים והטעמים של הדגים, האטריות והרוטב השתלבו להפליא.

המשכנו בקורומה אבי, מנה שבה הוסר הפנים של שני ג'מבו שרימפס, עורבב בקרם וסאבי, ואז הוחזר לקליפה. המנה הוגשה על אטריות דקות ופריכות, והיא מהחביבות שבמנות המוגשות ב"יקימונו" מאז נפתח המקום. המשכנו בגומה סושי מורי, כדורי אורז מצופים בפיסות של ילו טייל. גם זו מנה ותיקה וחביבה של המסעדה, אבל מה שייחד אותה הוא שהיא הוגשה עם רוטב טחינה וכמון, רוטב שמייצג פיוז'ן בין המטבח היפאני למטבח הים-תיכוני, והתגלה כשילוב מרתק של טעמים ומרקמים. המנה הבאה שדגמנו היתה אף היא בינלאומית באופיה - ספייסי ניגירי, שבו האורז עורבב בילו טייל קצוץ דק ואחר כך נעטף בפרוסות דקות של אותו דג. הניגירי עצמו היה יפאני לגמרי, אבל רוטב האיולי, עם צ'ילי ושום, בצבע כתום עמוק, היה בעל טעם צרפתי-איטלקי מובהק. המשכנו במנה של ניגירי סלמון, שבו הסושי קושט בשבבי טמפורה שרימפס, והוגש עם קרם ואסבי. הטעמים העשירים של המנה נתמכו יפה במרקמה המורכב, שילוב של רך ופריך.

המנה שמצאה חן בעיני ביותר בארוחה היתה אונאגי - צלופח ממים מתוקים. יש הנמנעים מאכילת צלופחים, משום שהם מקשרים אותם בטעות לנחשים ומשום שכשמוציאים אותם מהמים, הם פולטים נוזל מעורר סלידה. אך האמת היא שצלופחי מים מתוקים אינם אלא דגים מוארכים, וכשמחמיצים, מעשנים או מבשלים אותם, יש להם טעם מעודן במיוחד. במקרה הזה נחתך בשר הצלופח לרצועות ארוכות ונעטף באורז, והאורז, בתורו, נעטף ברצועות דקיקות של מלפפון. טבלנו את הרצועות ברוטב סויה שעירבבנו בו מעט ואסבי, וקיבלנו מעדן.

אף שהמנות כולן היו מפתות מאוד, שמחנו על כך שאינן גדולות, וכך, לאחר הפסקה של כמה דקות היינו מוכנים להמשיך. שתי מנות הגיעו לשולחן בה בעת. הראשונה היתה מאגורו, שבה טונה אדומה צרובה נפרסה לפרוסות והוגשה עם פרוסות לימון ברוטב וינגריט מצוין עשיר בפלפל שחור. המנה השנייה, אבי מארו מושי, כופתאות נייר אורז ממולאות בשרימפס וירקות קצוצים, היתה היחידה בארוחה שלא היתה מוצלחת: טעמן של הכופתאות היה תפל משהו, ובנוסף לכך הן לא היו מוצקות די הצורך והתפרקו בתוך רוטב הסובה שהוגש לצדן.

תצלומים: דניאל צ'צ'יק

אבל כאן לא הסתיימה הארוחה. בשלב זה הופיעה על שולחננו מנה של מיקס טמפורה שכללה שרימפס, ברוקולי וחצילים שצופו בבלילה וטוגנו בשמן עמוק. ציפוי הטמפורה היה קליל, פריך וטעים מאוד, והמנה היתה מענגת ביותר. אני דבק בעמדתי שאין בישראל מסעדה יפאנית שעושה ציפוי טמפורה טוב יותר מזה של "יקימונו".

לסיום הוגשו לנו שמונה שיפודים, שניים של סלמון שצופה במלח גס; שניים של עוף, ושניים של שרימפס, ברוטב טריאקי עשוי היטב; ושניים של בשר בקר שצופה ברוטב פלפל לפני הצלייה. פרט לבקר, שבושל מעט יתר על המידה והיה קצת קשה מדי, השיפודים היו מוצלחים. לצד השיפודים הוגשה פנכה של אורז מתובל בשום, שהיה גם הוא טעים וטוב.

לאורך הארוחה השירות היה קשוב וידידותי. למרות גודלה של המסעדה, עיצובה החכם מקנה לה תחושה של אינטימיות. תפריט הטעימות שאכלנו עולה 160 שקלים לאדם ויכול לשמש כמסע היכרות בנבכי תענוגות המסעדה. ליווינו את הארוחה בקנקן קטן של סאקה, שהוסיף לחשבוננו 28 שקלים, ובבירות אסאהי במחיר 24 שקלים לבקבוק. זו מסעדה שמומלץ לבקר בה, הן לתפריט הטעימות המיוחד, והן לארוחות א-לה-קארט.

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>