האם זה סופן של עטיפות התקליטים?

בעבר היו עטיפות התקליטים והדיסקים מעוצבות בידי טובי האמנים. האם העידן הדיגיטלי מבשר את קבורתם? לצד הרוב שכבר מכין הספדים, יש מי שמזכיר שגם עמוד במייספייס צריך לעצב

אחד ההספדים החביבים על הציבור הוא על פורמט הקומפקט דיסק. הרי ביחס לאחיו הבכור, תקליט הוויניל, המראה המתכתי שלו הדיסק אף פעם לא קנה מקום בלבנו. המעצב דוד טרטקובר, למשל, בוחר בעטיפת התקליט הראשון של מתי כספי (עם תצלום של ז'ראר אלון), כמוצלחת מבין האריזות שעיצב, והוא רואה בה הוכחה לכך שהעבר היה טוב יותר: "בתקופת הוויניל חווית ההאזנה למוסיקה היתה קבוצתית", מסביר טרטקובר. "לא היו אמצעי האזנה ואנשים היו יושבים ומאזינים יחד, מעבירים בינהם את העטיפה ומדברים עליה. היום ההאזנה אינדיווידואלית. הדמוקרטיזציה של אמצעי ההאזנה הביאה לכך שהחוויה הפכה אישית יותר". טרטקובר זוכר את העטיפה של כספי כפרויקט מהנה. "אהבתי לעבוד בגודל של אחד לאחד, כמו גם עם המאפרה ב'מחכים למשיח' של שלום חנוך. הפורמט שיחק תפקיד חשוב מאוד. הפורמט הקטן מגביל את האפשרויות לפתרון. אני כמעט ולא מעצב קומפקט דיסקים. אני פשוט לא אוהב את הפורמט".

שני שינויים קיצוניים עברו עטיפות האלבומים ב-50 השנים מאז שהפכו למוצר פופלרי: הראשון הוא המעבר מתקליט הוויניל, שהיה ארוז בקרטון ריבועי בגודל 31X31 ס"מ, לפורמט הקומפקט דיסק, שקטן ממנו כמעט בשליש. השני, שבעיצומו אנחנו נמצאים היום, הוא המהפכה הדיגיטלית: לוויניל אמנם עוד שמור מקום נוסטלגי, אבל לדיסק לא צפויה עדנה בעתיד. המכירות שלו יורדות, במקביל לעלייה תלולה בהורדות למחשב ולסלולרי.

ומה יהיה על העטיפה? את המעבר הראשון, כך מספרים, שרדה בקושי. כעת האריזה מצויה במאבק הישרדותי, שמציג אותה לרוב בעליבותה, אבל לעתים גם בגדולתה.

נורית וינד-קדרון היתה מעצבת הבית של אן-אם-סי כבר בשנה האחרונה ללימודיה ב"ויטל". העטיפה הראשונה שעיצבה היתה לאלבום של "רוקפור", "האיש שראה הכל", שיצא ב-1992. היא מתארת את עבודתה כייצור של שפה גרפית לאמנות המופשטת של המוסיקה. "עיצוב למוסיקה מתעסק בנקודת ההשקה שבין הצורני לאמורפי", היא מסבירה. היא חוותה על בשרה את המעבר מפורמט התקליט לפורמט הדיסק. באמצע היתה גם הקלטת, שאת חוברותיה הקטנטנות כולנו מעדיפים לשכוח. "זאת היתה תקופה יצירתית מאוד", נזכרת וינד-קדרון. "התמודדנו עם שלושה פורמטים במקביל. אני זוכרת את היום שבו הושבתו מכבשי הוויניל באן-אם-סי, זה היה יום עצוב. הדיסק הוא קטן יותר ובהתאמה, הכוח הגרפי הוחלש. במקרה הזה, הגודל כן קובע. גם ברמת המגע - מלגעת בקרטון זה הפך לפלסטיק עטוף בצלופן. הקשר עם הלקוח עבר מסננת והפך פחות ישיר".

חוויה רגשית

וינד-קדרון יכולה להצביע רק על יתרון אחד במעבר לפורמט הדיסק: החוברת. "בקניית דיסק ישנם שני מפגשים - האחד פומבי, בחנות התקליטים, והשני בבית. המפגש עם החוברת הוא מאוד אינטימי, זאת חוויה רגשית מאוד נעימה שמייצרת קשר בינך ובין האמן". היא מצרה על העובדה שצרכני מוסיקה צעירים לעתים לא נחשפים כלל למתווך הגרפי. "כשאנשים מורידים מוסיקה למחשב, הנלווה הגרפי הוא רק למי שמתעניין, למי שבודק. הוא לא תמיד הולך יד ביד עם המוסיקה, כמו שהיה פעם".

בתור הזהב של העטיפות בישראל, אי שם בשנות ה-70 ותחילת ה-80, היו מעצבים שעבדו באופן רציף עם מוסיקאים: מנחם רגב עיצב רבות מהעטיפות של אריק אינשטיין, יהודה דרי עבד בקביעות עם יעקב גלעד ויהודה פוליקר (ויצר את העטיפה האיקונית של "אפר ואבק"). דרי, אף שעיצב כמה מהעטיפות הזכורות ביותר במוסיקה הישראלית, בהן "גבירותי ורבותי", האוסף הראשון של "משינה" מ-89, "כרטיס ללונה פארק" ו"חום יולי אוגוסט" של שלמה ארצי, נטול סנטימנטים כמעט לחלוטין. "קשה לדבר על מהויות בנושא הזה. מה שאני יודע הוא שהדרך לא השתנתה, החיפוש הוא אותו החיפוש", הוא אומר. "יש לי הרבה וינילים בסטודיו וכשאני מסתכל עליהם זה כמו להסתכל על תנור ישן. אבל יש לי גם מיקרוגל. אני לא מבכה את המעבר".

נגה טל, שעבדה כמנהלת המחלקה העברית בהד ארצי וכמפיקה ראשית באן-אם-סי, היתה אמונה פעמים רבות על החיבורים האלה בין מעצב ואמן. "היו אמנים שידעו לבחור את המעצב הגרפי בדיוק כמו שבחרו את המפיק המוסיקלי", היא נזכרת. "זה היה חלק אינטגרלי מהעשייה האמנותית. נוצרה ככה שפה גרפית חדשה: כמו העטיפות שעופר כהן עיצב בזמנו לברי סחרוף ולפורטיס, או העטיפה של 'היי פייב' שעיצבה אינה קפטיץ' ויצרה שפה של פופ שלא היתה פה קודם".

טל חושבת שמעמדה של העטיפה בהחלט נשחק. "המחירים ברצפה וזאת המון עבודה", היא אומרת. "גרפיקאי שמעצב עטיפה לספר כמעט אף פעם לא פוגש את הסופר. מי שמעצב עטיפה של דיסק יושב שעות עם האמן על כל פיפס".

בין אמנות פלסטית למוסיקה

ויש גם מי שמביע אופטימיות: המעצב הגרפי דורון עדות, בעל סטודיו שמעצב גם היום למוסיקה (בין עבודות הסטודיו האחרונות - "נקודה טובה" של שולי רנד, "בסוף מתרגלים להכל" של דודו טסה, "על המשמרת" של פורטיסחרוף ועוד) טוען שחשיבות העטיפה לא פחתה. "כשהפורמט היה גדול יותר, אמת, אפשר היה לעשות עיצובים עשירים יותר ולאחוז אותם הרגיש יותר כיף, אבל היום יש בזה המון רגש נוסטלגי. מבחינת עיצוב, לא הרבה השתנה". עדות אומר שההתייחסות לעטיפה רק התפתחה עם השנים: תוספת החוברת נהפכה מאינפורמטיווית לחלוטין למקום להתבטאות ויזואלית. "הפגיעה הגדולה של העידן הדיגיטלי היא שרוב ההורדות הן של שיר ספציפי, כמו בסלולר. מבחינה ויזואלית, מי שקונה ככה שיר, נפגע ולא מקבל את התמורה המלאה. לכן זה גם זול יותר".

עדות מעצב עטיפות לסינגלים שלא מתוכננות אפילו לרדת לדפוס, אלא להציג שירים בפלטפורמות דיגיטליות כמו "פטיפון". "ההתייחסות אליהם היא בדיוק אותו הדבר", הוא אומר, "אני עדיין צריך לשגר באימג' אחד פרונטלי את האמן ואת השיר. המדיה לא משנה במקרה הזה. ככל שהדברים ייהפכו יותר דיגיטליים יהיה יותר צורך בעיצוב, והגימיקים ילכו וישתפרו טכנולוגית. העיצוב רק ייהפך יותר ויותר קריטי".

"האני מאמין שלי הוא שהעיצוב לא הולך להיעלם, להיפך", אומר עדות. "היום לכולם יש מייספייס ואתר, וכולם ורוצים להיות יותר יצירתיים וייחודיים, ויש יותר מקום להתבטא. עדיין צריך את הייצוג הוויזואלי. גם כשגולשים באינטרנט צריך לראות משהו, זה לא רדיו. אנחנו רואים להקות גדולות, כמו 'רדיוהד' ו'יו-2', שמפיצות את המוסיקה שלהן דיגיטלית, ובמקביל מוציאות מהדורות מודפסות לאספנים ומארזים מהודרים. אחת הדוגמאות הטובות הוא האלבום האחרון של פורטיס. זה לא קורה הרבה, כי עלויות הייצור של זה מטורפות, ולא כולם מעריכים את זה - לא בקצה שמייצר ולא בקצה שמקבל".

גם היום ישנן עטיפות יצירתיות ומושקעות, גם אם בשליש מהגודל. העטיפות של "שירים ליואל", אלבומה האחרון של רונה קינן, שאיירה שלומציון קינן, והפורטרט החצוי באלבומו של שלומי סרנגה "מונו" שצילם האמן דוד עדיקא, מעידות שגם היום מוסיקאים ישראלים מעוניינים לתת את דעתם על החיבור בין אמנות פלסטית למוסיקה, בדיוק כמו בשנת 1988, אז יצר אורי ליפשיץ את דיוקנו של שלום חנוך על עטיפת התקליט "רק בן אדם".

הטרילוגיה "פורטיס משולש" שיצאה השנה, כללה אריזת קרטון עם הטבעה שחורה מינימליסטית וחגיגית. אבל דווקא ההודעה על יציאת הדיסק מרמזות על מעמדה המעורער של העטיפה. ההשקעה היתה כל כך לא מובנית מאליה, שפורטיס נדרש לציין בהודעה מה שבעבר היה ברור כשמש: שהעטיפה היא חלק בלתי נפרד מהאמירה האמנותית.

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>