אמנים במקום היצירה שלהם

ארבעה אמנים תל-אביביים פותחים את הסטודיו שלהם לקהל, כחלק מהאירוע "אוהבים אמנות"

אירועי פתיחת עונת התערוכות בתל אביב מתקיימים זו השנה השמינית תחת הכותרת "אוהבים אמנות-עושים אמנות". המארגנים החליטו כי הדגש הפעם יהיה באמנים עצמם ובחלל העבודה שלהם, משום שבעיר מתגוררים ועובדים אמנים רבים, ומשום שחלל העבודה של האמן הוא מקום שמעניין לצפות בו. יותר מ-200 אמנים הסכימו לפתוח את הסטודיות שלהם בימים שישי ושבת לקהל הרחב, להכניס מבקרים לחלל האינטימי ביותר, לחשוף את יצירתם כמו גם את תהליך העבודה. חלק מהמשתתפים הגדילו לעשות ואף יזמו בחלל העבודה שלהם תערוכות, הופעות מוסיקה, מיצגים, הקרנות סרטים ווידיאו.

לפרטים על: אוהבים אמנות - עושים אמנות - פתיחת עונת התערוכותARTLV: לפרטים המלאים

חללי העבודה של האמנים שונים זה מזה מבחינות רבות כמו: מיקום, גודל, מבנה ארכיטקטוני וחלוקת החלל, השימוש בחלל לפי המדיום השונה של האמן, הרגלי העבודה, והיחס בין היצירה לחלל העבודה. יש אמנים שמושפעים או מתכתבים עם הסביבה שהם עובדים בה ויש כאלה שמנתקים עצמם ממנה. יעידו על כך ארבעת האמנים הבאים.

בן רון. "מצאתי את עצמי חשוף"

בן בן רון קיבל את הסטודיו שלו במתנה. אלא שזו מתנה מוגבלת בזמן, ובסוף השנה יצטרך לשלם על המקום. משום שהעריך את ההזדמנות שנפלה בחלקו הוא החל לעבוד באינטנסיביות על דברים מגוונים, וברצונו אף להרחיב את מושג הסטודיו ולשתף פעולה עם אמנים נוספים. הסטודיו הקודם שלו היה בבצלאל יפה, שם גם התגורר. "נמאס לי קצת מכך שאני עובד וחי באותו החלל".

כשחיפש מקום באינטרנט נתקל במודעה בזו הלשון: "מחפשים אמן לאטליה ברחוב החשמל". "הגעתי לפה והמקום היה חורבה מלאה בזבל, הרצפה היתה שבורה, ישנו פה פועלים זרים ולפני כן היה פה מפעל".

את המתנה העניקה משפחת רובינשטיין, בעלי המגדל שמתנוסס בסמוך, אך היא הותנתה בכך שיהפוך את החורבה לאטליה וכך היה. בתוך חודשיים שיפץ בן רון את החלל והרגיל את עצמו לקום בבוקר וללכת לעבוד. "לפני כן הייתי עובד במשך היום, והעבודה בסטודיו התנהלה לצד החיים".

זהו אזור של תעשייה ומסחר. הסטודיו נמצא בקומה הראשונה ויש בו חלונות רבים, כך שבן רון אינו יכול להתעלם מהנעשה בחוץ וזה משפיע על עבודתו. "האנשים הרבים שהולכים למשרדים השפיעו אולי על אחת העבודות שבה ציירתי קבוצות אנשים קטנים וצפופים". יותר מכך, הוא מסביר, "מצאתי את עצמי חשוף, אנשים מסתכלים עלי עובד, אני לא ממש רואה את זה, אך אני יודע שיש שם הרבה עיניים וגם לזה אני מתרגל".

מצד שני מסביר בן רון כי "אם אני שוקע בציורים אז לא משפיע עלי מה שקורה בחוץ. גם כשבחיים האישיים שלי בלגן, אני מוצא שקט בציור. בציור אני יכול למחוק את מי שאני רוצה, ולהוסיף את מה שבא לי".

האם הקרבה לתחנה המרכזית הישנה, על ההומלסים, הנרקומנים והזונות שבה, חודרת לעבודתו? "אני יוצר סוג של אקס-טריטוריה ששואבת מעולם הפנטסיה, אך עדיין האיום חודר אליה. עבודה שמשלבת את האסון הקולקטיבי עם האסון הפרטי. אני שמח כשאני מצליח לאחד בין השניים".

תהליך העבודה אצל בן רון יכול להתחיל מחלום, מהבזק של רעיון, או מתוך משהו פנימי בתוך הציור. הוא כמעט ולא תולה ציורים בסטודיו. "אני צריך להתעלם מהנוכחות שלהם כי הם יכולים להפריע ולהשפיע. וגם יש את הסכנה שכשהם ניצבים מול העיניים אני תמיד ארצה לשנות אותם".

הוא מתרווח על הספה ומסתכל סביב בשביעות רצון, "אני רוצה שזה יהיה יותר מסטודיו. הייתי רוצה לתת במה לאמנים שיציגו פה במשך שבוע למשל. ולכן סטודיו פתוח הוא התחלה טובה. מוצא חן בעיני שיהיו פה אנשים ושתהיה תנועה, כי עד כה הסטודיו שלי היה מאוד סגור ואינטימי. חשוב לי לפתוח ולהיפתח לאנשים ולא להישאר אמן בתוך בועה שעושה את הדברים שלו בפנים ורק בסוף יוצא החוצה".

בן יעקב. "לעתים אני מציירת באפלה"

יש אמנים שיש להם סטודיו מחוץ לבית ויש כאלה שסטודיו שלהם נמצא מתחת לבית. רותי בן יעקב מתגוררת באחד הרחובות היפים של העיר, בסמטה קטנטנה ובה ארבעה מבנים המקיפים חצר עם ספסלים ועצים ענקיים ויוצרים תחושה של גן קסום. הסטודיו שלה נמצא בקומת הפרטר בחצר האחורית של אחד המבנים.

בן יעקב הפכה את הסטודיו למקום עבודה רשמי, אולם בשבילה העבודה בבית, בין המטבח לסלון, בין הבגדים לספרים, היא עדיין הדבר הנכון. זה מחייב אותה אמנם לעבוד על פורמטים קטנים יותר, אך לדבריה בבית יש לה יותר מוטיבציה לצייר מאשר בסטודיו. אולי זה כוחו של הרגל, משום שעד לפני שלוש שנים עבדה בן יעקב רק בדירתה. היא אכן היססה לפני שעברה לסטודיו משלה. "הייתי חייבת לבדוק אם החלל מתאים לי בכלל. התחלתי להעביר את הציורים, את הבדים, את חומרי הציור ואת שידת המגירות. לאחר מכן בן זוגי באותו הזמן מתח חשמל מהדירה, הרכיב כיור וצבענו יחד".

במשך שלושה חודשים גיששה בן יעקב בחלל ולפני שהספיקה להכריע אם הוא מוצא חן בעיניה או לא, כינסו דיירי הבניין אסיפה וטענו כי "זוהי עבירה פלילית". לאחר שקיבלו את הכסף שדרשו, התרצו כולם ורותי המשיכה לעבוד. "פתאום נוצר לי מרחב פרטי בבית, עכשיו כשחברים באים הם לא רואים מיד את הציור שציירתי".

עם זאת, היא עדיין ממשיכה לעבוד בבית. יש לה כן לציור ושולחן קטן לרישום. "לפעמים יש יותר השראה בבית. בבית גם יש אפשרות למשהו יותר אישי במובהק". מצד שני גם לסטודיו יש יתרונות. המרחב הגדול איפשר לה לעבוד בפורמטים גדולים, "שהם כמעט כגודל גופי. אני חשה בהתהוות, גם של גוף הציור וגם של הגוף שלי". ויותר מכך זה איפשר לה לראשונה להתבונן במכלול עבודתה ולא רק בעבודה אחת בכל פעם. "אני יכולה לתלות את העבודות ולבדוק את היחסים שמתקיימים ביניהן. כמו כן, בזמן העשייה, חשובה לי מאוד הראייה של המרחב, הסביבה, הטמפרטורה והחיבורים בין הדימויים. לעתים אני מציירת באפלה, ומקרינה דימויים במטול על הבד ואז מתגלה עוצמה חדשה, אחרת".

את הדימויים האלה שואבת בן יעקב ממלאי ספרי האמנות שיש ברשותה, החל בקלאסיקנים הגדולים כמו ורמיר, אל גרקו, קלמנטה ועוד, דרך דימויים שמעטרים את קלפי הטארוט וכלה בדימויים שבראה יש מאין.

בחלוף שלוש שנים החליטה בן יעקב כי היא רוצה שותף לסטודיו, גם כדי להקל על הנטל הכלכלי. האמן אסף רהט בדיוק חיפש חלל לעבודה והסכים לחלוק עמה את החלל. הקלה עליהם העובדה שהחלל מלכתחילה חולק לשני חלקים שביניהם פתח רחב, וכך לכל אחד מהם יש צד משלו לעבודה. "בהתחלה חששתי שזה יפריע לי", אומרת בן יעקב. "אבל אני נהנית לעבוד כשאסף נמצא כאן. ההרגשה שיש פה נוכחות של עוד בן אדם שמצייר טובה לי".

בן יעקב אף חלקה באופן חד פעמי את הסטודיו עם אמנים נוספים, כשיזמה תערוכה קבוצתית בהשתתפות נטעלי שלוסר, סמדר אליאסף ועלמה יצחקי. היא אמנם שמחה על האפשרות שהסטודיו יוכל לעתים להיהפך לחלל תצוגה או לעשייה משותפת, אבל אין בכוונתה לשכוח את ייעודו המקורי של המקום.

רוסנו. "אמנות זה טוטאלי"

כשנכנסים לחלל המשמש כבית וכסטודיו של ישי רוסנו נתקלים באווירה יוצאת דופן. על הדעת עולות אטליות קטנות ואפלוליות מראשית המאה שעברה, אלא שפה מדובר בארבעה חדרים ובשתי מרפסות. את פני המבקרים מקבלים שני כלבים גדולים ששיערם הארוך מגיע כמעט עד הרצפה. לאחר מכן צריכים החושים להיאבק ביניהם על הבכורה: ממכשיר הטייפ בחדר הימני נשמעת הקלטה ישנה של צלילי הגיטרה של דג'אנגו ריינדהארט, מהדירה כולה נודף ריח עז של חומרי ציור, שמן ומדללים שונים, אך אין ספק שהחוש שנדרש לעבוד במרץ הוא חוש הראייה - הדירה מוצפת בציורים תלויים, ממוסגרים, רפויים או מגולגלים מהרצפה ועד לתקרה. כך זה בכל החדרים, לרבות חדר השינה, המטבח והסלון. הכל מלא בציוריו של רוסנו. "אני מקיף את עצמי בזה, זה נותן לי השראה" הוא אומר.

"הבעיה עם ציור היא שצריך עוד ועוד מקום כי זה מצטבר מהר", הוא מסביר. אצלו זה באמת קורה מהר, אחרי הכל הוא התחיל לצייר לפני כשנתיים בלבד. אל הכניסה שלו לעולם האמנות מתייחס רוסנו במושגים של חיזור או רומן. "בהתחלה נכנס בי הג'וק של לרצות לצייר, ואז לא נתתי לזה לצאת החוצה מהר. לא עשיתי כלום ובמשך חודשיים קניתי מאות צבעים, בדים ומסגרות. זה עלה לי כ-200 אלף שקל. כך זרקתי את עצמי עמוק למים. כדי שלא אוכל לסגת בקלות".

הוא למד כמה שיעורים בטכניקה בסיסית אצל אורן אליאב, שלדבריו הוא וירטואוז בעל ידע עצום שגם אוהב את הטכניקה. "קניתי ספרי אמנות והתחלתי לשאוב דימויים, טכניקות, צבעים וכל מה שעלה בידי". וכך רוסו, מאטיס, סזאן, דגה, ואן גוך ופיקאסו היו לו מקפצה בדרך לגיבוש השפה שלו. "השתמשתי באנרגיה שבערה בי בשביל לתכנן את התהליך ולתת לזה לגדול בחושך".

האם יש מקום מסוים בדירה שהוא מעדיף לעבוד בו? "בחדר הקטן אני עובד בבוקר ואחר הצהריים, משום שהוא פונה למערב, ובצהריים אני עובד בסלון שגם מתאים לציורים גדולים. הפורמט שאני עובד עליו נקבע בהתאם לחלל ולמוזה".

את ההפרדה בין מגורים לסטודיו הוא דוחה על הסף, בטענה שאינו צייר עם טכניקה מעולה אלא "כזה המונע בידי ההשראה. חשוב לי לחיות בזה, סביב זה. אני לעולם לא עובד על ציור ימים או חודשים, לכל היותר שעה-שעתיים. אני עובד מהר. אם הצלחתי לתפוס את המהות ולהעביר את זה ב-80% זה מספיק. אני לא פרפקציוניסט".

אולי הוא לא פרפקציוניסט, אבל בהחלט אידיאליסט. זה מתבטא בתפישו את האמנות, את הציור, ואת התנאים שבהם הוא מתקיים ומועבר הלאה. "אמנות טובה אי אפשר לייצר, צריך שיהיה שם עוד משהו. כמו קסם. אם יש שם ארנב הוא ייצא, אם אין שם ארנב היד תצא ריקה. האמן עצמו נהנה לא פחות מהקהל. אמן עובד 24 שעות ביממה, גם בשינה, אפילו החלומות נכנסים לציור, כי אמנות זה טוטאלי".

את התנאים מסביב לתהליך העבודה הוא מכנה "אקולוגיה התומכת במהות". "חייבים מוסיקה, ואווירה נכונה: הרבה ג'ז, בעיקר משנות ה-20-30, מוסיקה קלאסית, יוונית או משהו עם אותנטיות, רק לא מתועש. אני מחפש את העממי-פולקלור. אם אני רוצה שיצאו לי ציורים טובים אני גם חייב לשמור על אורח חיים טוב, להיות נקי, להזין את עצמי בתרבות ולא לתת למוח ולאגו יותר מדי חופש".

השעות הכי טובות, מספר רוסנו, הן שעות הבוקר המוקדמות. אבל הוא מיד חוזר בו ומסייג שגם בלילה מאוחר קורים דברים. "כי אז אני פחות מודע. לפעמים בלילה אני מצייר בלי לראות, אבל זה לא חשוב כי אני עובד הרבה עם אינטואיציות".

כשהקלטת הפסיקה לנגן, הוא הצביע לעבר הציורים בחדר הקטן שרובם עוסקים במוסיקה, במוסיקאים ובכלי נגינה, וציין בגאווה, "הגז' השפיע על כל האמנים המודרניסטיים האימפרסיוניסטיים". ורוסנו אכן ממשיך לחיות ברוח התקופה ההיא שהיתה ואיננה עוד.

ענבר. "להיות בלי מלים"

ורוניק ענבר הבינה בשלב מסוים שהיא חייבת לעבוד מחוץ לבית, שהיא רוצה חלל שהוא חדר משלה, שעליה לנתק לזמן מה את החיים מהיצירה, כלומר "להיות במצב שאני לא צריכה לענות למישהו בבית או לחשוב על עניינים ביתיים. להיות בלי מלים".

עם זאת, אף שהיא בסטודיו כבר שבע שנים היא עדיין מנסה להפוך את החלל לביתי. יותר מכך, הבית שלה, של הוריה, וגם הסטודיו כבית, הם מקור השראה בשבילה. "בהתחלה היה לי קשה מאוד להשתלט על המרחב. הייתי רגילה לעבוד כפופה על שולחן קטן, בחלל סגור וצפוף ופתאום אני יכולה לעבוד בשמן, בחומרים רעילים, בפורמטים גדולים ועל הקיר עצמו".

בנותיה של ענבר, 5 ו-14 וחצי, נוהגות גם הן לבוא לסטודיו מדי פעם וגם להן עמדת ציור מכובדת עם ניירות בשלל צבעים וחומרי עבודה שונים. גם כשהן לא בסטודיו הן נוכחות שם. "הן משמשות לי השראה. אני מרבה לעסוק בחוויה שלי כילדה, והן הרבה פעמים מעין רדי מייד אנושי".

זו הסיבה שאת התצלומים היא מצלמת בבית. "אני לא יכולה לעבוד עם תצלומי סטודיו. אני צריכה את הבית ואת אור היום הטבעי מהחלון". הציור לעומת זאת מתהווה, היא אומרת ומסבירה, "זה מתחיל מרעיון, מאיזושהי סקיצה שאני עושה ואז אני מבצעת. למרות שהביצוע הוא לעולם לא כפי שתכננתי. הציור, תמיד מכיל בתוכו הפתעה. ועל כן החוויה הציורית שלי היא פעולת הציור".

בצילום, לעומת זאת, הדברים עובדים אחרת לגמרי, "אני מתכננת הכל, ואני יודעת לאן אני רוצה להגיע. אני רושמת את התצלום לפני שאני מצלמת אותו ואז אני מחפשת להגיע למקום שהכי דומה למה שדמיינתי ורשמתי. אין לי גישה של סנפשוט (snapshot), לתפוש את הרגע".

ענבר לא באה כל יום לסטודיו, היא מלמדת ומבלה זמן רב עם הילדות. אבל היא מקפידה בכל זאת לבוא. "זה רשום לי ביומן, לפחות שלושה ימי סטודיו, אחרת זה לא קורה. אני פה עד ארבע. הייתי שמחה לנסות לעבוד פה גם אחר הצהריים כי אז האור מושלם, אך כרגע זה לא מתאפשר כל כך, כשהילדות יהיו יותר גדולות אוכל להישאר פה יותר".

לעתים היא עושה דברים נוספים בסטודיו, כמו לקרוא בספרי אמנות. כמו כן יש לה פטיפון ישן ואוסף יפה של תקליטים משנות ה-60 ועד ה-80, כמו הביטלס, ג'ון באאז, "הדלתות" ואחרים. הסטודיו מסודר ונקי להפליא. יש בו שלושה שולחנות עבודה (שולחן מחשב לעריכת וידאו, שולחן ציור ושולחן צילום) והכל מונח במקומו: כלי עבודה, ניירות, קונסטרוקציה מעץ לעבודות ישנות, שידות מגירה "הכל חייב להיות מסודר", מאשרת ענבר, "שאני אדע איפה נמצא כל דבר, אבל שם, במקום שהוא נמצא יש בלגן מטורף. וכך אני עושה סדר בתוך סדר בתוך סדר".

להבדיל מהרבה אמנים אחרים, ענבר דווקא אוהבת לארח בסטודיו. "הפרויקט הזה שימח אותי. הוא נראה לי חשוב. יש משהו חשוב בחוויה של סטודיו סגור והתחפרות בעבודה אך זו גם חוויה מאוד קשה, שיכולה לגבול בבדידות".

הביאנלה של תל אביב – בספטמברראיון עם האוצרת מעין שלףהאוצרים מחו"ל לא ישתתפו ב-ARTLV בגלל עופרת יצוקה

חודש האמנות בתל אביב - תערוכות ללא הפסקה

ראיון עם אוצרת התערוכה "קרקס אוניברסליס בע"מ"

חודש האמנות של תל אביב: התמצאות במרחב

אוהבים אמנות: להיות בבית האמן

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>