איך השתלטה האלימות על הקולנוע

מקרב יריות בשוד רכבת גדול, דרך רצח במקלחת ועד חיסול אכזרי של נאצים. איך השתנה במשך השנים ייצוג האלימות על המסך הגדול? מסע קולנועי שותת דם לקראת עליית סרטו של קוונטין טרנטינו, "ממזרים חסרי כבוד"

ב-1903 הפיקה חברת "סרטי אדיסון" את "שוד הרכבת הגדול", שנחשב למערבון הראשון שהופק מאז ומעולם. הסרט, שביים אדווין ס' פורטר, אחד מאבות הקולנוע האמריקאי, ואורכו כ-12 דקות, מתאר את השתלשלותו של שוד רכבת ואת המרדף אחר השודדים, שמסתיים בקרב יריות. ל-13 הסצינות המרכיבות את העלילה מרובת המהלכים, הוסיף פורטר סצינה נוספת; בסצינה הזאת מפנה מנהיג כנופיית השודדים את אקדחו אל המצלמה, כלומר, אל הקהל הצופה בסרט - ויורה. לקראת הצגתו של הסרט הכריזה חברת "סרטי אדיסון" שהמקרין של הסרט יהיה חופשי להחליט אם להציג את הסצינה הזאת בראשיתו של הסרט או בסופו.

ממזרים חסרי כבוד - לצפייה בקדימון ומועדי הקרנהטרנטינו: כך קירקפתי את ההיסטוריהקוונטין טרנטינו: כל הכתבות והביקורות

קשה לדעת כיצד הגיב הקהל שצפה בסרט לפני 106 שנים לפרובוקציה הקולנועית הזאת. אולי כפי שהגיב שמונה שנים קודם לכן, בהקרנת הקולנוע הרשמית הראשונה שהתקיימה בפאריס, עת הוקרן סרטם של האחים לואי ואוגוסט לומייר. הסרט תיאר את כניסתה של רכבת לתחנה, ויש אומרים שהקהל פרץ בזעקות ואף נמלט מהאולם ככל שהרכבת התקרבה יותר לקדמת התמונה. ואולי, בשנים שחלפו מאז, הקהל כבר למד שאחד הדברים הבסיסיים ביותר שמבדילים בין סרטים למופעי בידור אחרים הוא קיומו של החיץ המבדיל בין בד הקולנוע לאולם הקולנוע ומגן על הקהל מפני מה שמתרחש על הבד.

"שוד הרכבת הגדול" נחשב לסרט אלים ביותר לזמנו, וכוחה של האלימות שבו נבע מסגנון העיצוב הריאליסטי שלה (אין לשכוח שהמערבונים שהופקו בעשורים הראשונים של המאה ה-20, ממש כמו סרטי הגנגסטרים שהופקו בשנות ה-30, תיארו מציאות אקטואלית; המערב היה עדיין פרוע באותן שנים, ואירועים כמו זה שתואר בסרטו של פורטר תועדו בעיתונים).

מתוך "שוד הרכבות הגדול", 1903

סצינת הירייה בסרטו של פורטר חשובה משום שהכריזה על קיומו של החיץ הזה, שהוא אחד המרכיבים המהותיים ביותר שמעצבים את המנגנון הקולנועי ואת אופיה של החוויה הקולנועית. הסצינה גם הבהירה לקהל שהמחזות על הבד אמנם מחרידים בעוצמתם הריאליסטית, אבל זה בכל זאת קולנוע ותו לא. הסצינה התיימרה אמנם לנתץ את החיץ המבדיל בין הבד לאולם הקולנוע - והיא עשתה זאת לא רק בעזרת הירייה למצלמה אלא גם בעזרת מבטו הישיר של השחקן למצלמה, כלומר לעיני הצופים בסרט - אך בעת ובעונה אחת גם אישרה את קיומו של החיץ, שמאפשר לקהל הצופים בסרט ליהנות מהדברים הנוראים ביותר המוצגים מולו על הבד.

מאז נורו עוד כמה יריות אל עבר המצלמה ואל עבר הקהל היושב באולם (למשל, ב"החבר'ה הטובים" של מרטין סקורסזי וב"אמריקן גנגסטר" של רידלי סקוט). אחת היריות הנודעות ביותר מהסוג הזה אירעה בסצינה לקראת סוף סרטו של אלפרד היצ'קוק "כבלי השכחה" מ-1945, שבה רואים אך ורק את ידו של הרוצח האוחז באקדח המופנה אל עבר גיבורת הסרט, שחשפה את זהותו. לאט לאט הוא מסובב את האקדח כלפי עצמו, כלומר, כלפי המצלמה, ויורה בעצמו, כלומר במצלמה ולכאורה גם בצופים.

ג'נט לי מתוך "פסיכו", 1960

בתולדות הקולנוע היו גם פעמים שבהם המצלמה עצמה שימשה כדי להרוג; בסרט נוסף של היצ'קוק, "כתב זר" מ-1940, הוסתר אקדח בתוך מצלמה, והמצלמה ירתה (מעניין שבאנגלית פעולת הצילום הקולנועי נקראת "to shoot", והיחידה הקולנועית נקראת "shot"); וב"המציצן", סרטו של מייקל פאואל מ-1960, הוצמד סכין לחצובה שמצלמת הקולנוע עמדה עליה, והצלם תיעד במצלמתו את חרדת המוות של קורבנותיו - כולם נשים - ואת רגעי המוות שלהם. והמצלמה גם יכולה להגן: בסרט שלישי של היצ'קוק, "חלון אחורי", שהוא אולי הסרט החשוב ביותר שעסק בחוויית הצפייה בקולנוע, גיבור הסרט, צלם עיתונות שמרותק לכסא גלגלים בעקבות תאונה, מסנוור את הרוצח שחדר לחדרו בעזרת הפלאש של המצלמה שלו.

סכין ואוזן

בגלל אופיו של המנגנון הקולנועי וסוג החוויה שהוא מייצר, האלימות היתה לאחד החומרים המרכזיים ברבים מהסרטים שהופקו מאז "שוד הרכבת הגדול" ועד היום. "ממזרים חסרי כבוד", סרטו החדש של קוונטין טרנטינו שיעלה בישראל בסוף השבוע, מעלה שוב את הנושא על הפרק.

בעקבות כמה מסרטיו הקודמים, "כלבי אשמורת", "ספרות זולה" ו"להרוג את ביל" על שני חלקיו - הבמאי האמריקאי נחשב ליוצר שהביא את האלימות בקולנוע לשיאים חזותיים חדשים. את סרטו החדש מאפיינים שני פרדוקסים הקשורים לאלימות. אף שזהו סרט המלחמה הראשון שטרנטינו ביים, ויש בו מספר לא מבוטל של סצינות אלימות המותירות בעקבותיהן מספר לא מבוטל של גופות, "ממזרים חסרי כבוד" הוא סרט פחות אלים ממרבית סרטיו הקודמים; אין בו הרבה רגעים כמו אלה שגדשו את "ספרות זולה" או את "להרוג את ביל" וגרמו לצופים להזדעזע ולצחוק בעת ובעונה אחת. בעוד שבסרטיו הקודמים תימרן טרנטינו במיומנות בין הנגלה על הבד לבין הנסתר מהצופים, הרי ב"ממזרים חסרי כבוד", הוא מציג את האלימות לפרטי פרטים.

בראד פיט ב"ממזרים חסרי כבוד", 2009

כל מי שצפה ב"כלבי אשמורת", סרטו העלילתי הארוך הראשון של טרנטינו מ-1992, זוכר בראש וראשונה את הסצינה שהיו מעורבים בה פושע כבול לכיסאו, סכין ואוזן. כוחה של הסצינה נבע בעיקר מכך שעם התחלת האירוע המצלמה של טרנטינו התרחקה ורק זעקותיו של הפושע נשמעו בפסקול. לעומת זאת, ב"ממזרים חסרי כבוד" מציג טרנטינו לפני המצלמה את שתי הדרכים שבהן גיבורי הסרט, קבוצת חיילים אמריקאים יהודים שנשלחו לצרפת הכבושה כדי לחסל כמה שיותר נאצים, מטילים מום בקורבנותיהם: הם מקרקפים את ראשיהם ובמקרים אחרים חורתים בסכיניהם צלבי קרס על מצחם. התוצאה, גם אם היא מניבה נאקות של זעזוע ואף גועל אצל הצופים, מחרידה פחות מאותה סצינה "לא נראית" שמופיעה בסרטו הראשון, והיא מוכיחה פעם נוספת את מה שהיצ'קוק ידע, וטרנטינו בוודאי יודע גם כן, שהזוועה המתעצבת במוחם ובתודעתם של הצופים תמיד חזקה מזו שהצופים עדים לה הלכה למעשה.

הדוגמה הידועה ביותר היא סצינת הרצח במקלחת ב"פסיכו", סרטו של היצ'קוק מ-1960. הסצינה מצליחה לזעזע לא רק בגלל מה שמתרחש בה (יש האומרים כי רבים חששו במשך שנים להיכנס לחדרי אמבטיה במוטלים), אלא בגלל המיקום שלה בעלילה שמנוגד לחוקים המסורתיים של הנרטיב הקולנועי ומעיד על תפישת העולם הניהיליסטית המעצבת את הסרט כולו. אורכה של הסצינה, שלוותה במוסיקה המצמררת של ברנרד הרמן המבוצעת על ידי כלי מיתר בלבד, הוא 35 שניות בלבד, והיא מורכבת מ-70 שוטים, שבאף אחד מהם לא רואים את סכינו של הרוצח חודרת לגופה של הקרבן. הצופים חשים שהם עדים למעשה ההרג עצמו, אבל למעשה הם משלימים אותו במוחם ובדמיונם.

הביטחון והשאננות המאפיינים את עמדתם של הצופים מול בד הקולנוע קובעים במידה מרובה את אופיה המציצני ואף הסאדיסטי של אמנות הקולנוע. למבט יש תפקיד מרכזי בעיצוב ההיבט המציצני והסאדיסטי הזה, אם זה מבטם של הצופים בנעשה על הבד ואם המבט הנשלח לעבר הצופים מבד הקולנוע. העין, לפיכך, היא סמל מרכזי בהתפתחות הממד האלים של אמנות הקולנוע. ואכן אחד הדימויים הידועים בתולדות הקולנוע הופיע בפתח סרטם הסוריאליסטי של לואיס בונואל וסלוודור דאלי, "הכלב האנדלוסי", שיצא לאקרנים ב-1928. בתחילת הסרט נראית ידו של גבר חותכת בתער את עינה הפעורה של אשה.

ג'יימס קאן מתוך "הסנדק", 1972

למרות העמדה הבטוחה המאפיינת את מעמדם של הצופים מול בד הקולנוע, ההיענות לאשליה שהקולנוע מציע גורמת להם להימצא בעמדה פטישיסטית מול המוצג בפניהם; ככל שההיענות לאשליה חזקה יותר, כך הרצון לראות ולא לראות, להציץ ולהסיט את המבט, חזק יותר. החוויה השכיחה ביותר של הצופים מול האלימות הקולנועית דומה להסתרת העיניים בכף היד והצצה בנעשה דרך חרכי האצבעות.

הרוצח השקט

במשך שנים רבות הוצגה האלימות בקולנוע ברמיזה בלבד. הסיבה, בעיקר בארצות הברית, היתה קוד הצנזורה הפנימית שהשתלט על הקולנוע בתחילת שנות ה-30 ושלט בו עד לאמצע שנות ה-60. סרטי הגנגסטרים שהופקו בארצות הברית בתחילת שנות ה-30, לפני שהקוד של הצנזורה תפס אחיזה מוחלטת בהוליווד, היו אלימים מאוד לזמנם. כאלה היו, בין השאר, "קיסר קטן" של מרווין לירוי מ-1930, "אויב הציבור" של ויליאם ולמן מ-1931 ובעיקר, "בעל הצלקת" של האוורד הוקס מ-1932.

הסרטים האלה, שכמו המערבונים המוקדמים תיארו מציאות אקטואלית, היו גדושים בקרבות יריות ובמיתות שונות ומשונות; אבל לא היתה זו האלימות היחידה שתועדה בהם. מ"אויב הציבור", למשל, זכורה בראש וראשונה הסצינה שבה גיבור הסרט, בגילומו של ג'יימס קגני, שמאס בפטפוטיה של בת זוגו (מיי קלארק) היושבת לצדו בארוחת הבוקר, נוטל חצי אשכולית ומוחץ אותה בפניה. זהו אחד מרגעי האלימות המרוכזים והמזעזעים ביותר בתולדות הקולנוע; וכמו בהרבה מסצינות האלימות היעילות ביותר, תוך כדי שהצופים מזדעזעים הם גם צוחקים, ומזדעזעים מכך שהם צוחקים.

הקוד של הצנזורה פירט במפורש מה ייראה על בד הקולנוע ומה יישמע בפסקול. תחת הכותרת "עקרונות כלליים" נכתב: "לא יופק סרט שינמיך את הסטנדרטים המוסריים של אלה שיצפו בו. לפיכך, אסור שאהדת הצופים תינתן לפשע, רוע או חטא". תחת הכותרת "פשעים כנגד החוק" נכתב: "לעולם אסור יהיה להציג פשעים כנגד החוק הטבעי או האנושי כך שהם יעוררו אהדה או יגרמו לרצון לחקות אותם"; ותחת כותרת המשנה "רצח" נכתב: "הטכניקה של הרצח לא תוצג כך שניתן יהיה לחקות אותה; רציחות אלימות לא יוצגו בפרוטרוט; נקמה אסור שתהיה מוצדקת בזמנים המודרניים".

הקוד הורה גם שהשימוש בנשק חם יצומצם למינימום ושאסור בתכלית האיסור להציג על בד הקולנוע סחר בסמים ושימוש בהם. כתוצאה מכך, האלימות במרבית הסרטים - מערבונים, סרטי מתח, מלודרמות, סרטי אימים ופילם נואר - היתה "נקייה" והמוות האלים היה לרוב סימבולי יותר מאשר ממשי (לרוב הספיקה לגיבור הטוב ירייה אחת כדי לחסל את הגיבור הרע). הבמאים החשובים בתולדות הקולנוע ההוליוודי הקלאסי מצאו דרכים אלגוריות וסימבוליות כדי להציג אלימות. ככל שהסרטים הופקו בתקציבים קטנים יותר, רחוק יותר ממרכז העשייה ההוליוודית הממסדית, כך היו הבמאים חופשיים יותר להציג אלימות על הבד בדרך יצירתית ומפתיעה.

 מתוך "התפוז המכני", 1971

אחת הסצינות החזקות ביותר מהסוג הזה מופיעה בסרט פשע לכאורה מסוג ב' מ-1955 ושמו "The Big Combo", בבימויו של ג'וזף ה' לואיס. הסרט כולל סצינת הוצאה להורג של פושע המתרחשת במחסן נטוש. הקורבן המיועד, שאינו צעיר, מרכיב מכשיר שמיעה, ורוצחו מוציא את המכשיר מאוזנו כדי להקל עליו; באותו רגע משתיק לואיס לחלוטין את הפסקול והצופים רואים רק את ההוצאה להורג, בלי לשמוע דבר. סצינה מבריקה שכזאת יכלה בקלות להופיע גם בסרט של ז'אן לוק גודאר וגם בסרט של קוונטין טרנטינו.

מחול המוות

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>