יעקב אגם מקווה לזכות בהכרה גם בישראל

היצירה שלו, שזוכה להערכה רבה מהגוגנהיים ועד מרכז פומפידו, ספגה מכה אחר מכה בישראל. בגיל 81, בעיצומם של סכסוכים ותביעות משפטיות סביב יצירותיו, יעקב אגם נחוש להוכיח שהילד מחולות ראשון לציון, שלא למד והיה ברור ש"לא ייצא ממנו כלום", נהפך לאמן גדול

בצעד אטי, לבוש בחליפה מהוהה למדי וכובע ישן מגיע יעקב אגם למקום המפגש עמו, אוחז בידו מזוודה בעלת גלגלים. במזוודה הזאת הוא משתמש מאוחר יותר כמעין מגן, מנסה להדוף בעזרתה כל שאלה או ערעור שמופנה כלפיו. תכולתה מגלמת את קורות חייו המקצועיות, שמתפרשות על יותר מ-60 שנה: כל ספר שפירסם אי-פעם, וישנם עשרות, אין-ספור מאמרים שנכתבו על אודותיו, מכתבים שקיבל, תמונות עם אישים שונים, תיעוד מוקפד של תביעות שהוא מעורב בהן, בולים שייצר, וההזמנות המקוריות שהודפסו לתערוכות שלו, החל בתערוכה הראשונה בפאריס בשנת 1953.

אגם בן 81. לפעמים, תוך כדי השיחה, הוא מחפש דבר מה ואינו מוצא. אולי זהו חפץ במזוודה, אולי סיפור שנשכח, ושמא הכרתו של הממסד האמנותי בישראל או ההמצאה הבאה.

כמעט כל אדם בישראל יודע מיהו יעקב אגם. אחד מחלוצי האמנות הקינטית בארץ ובחו"ל מוכר בין השאר בשל יצירתו "סולם יעקב" המוצגת בבנייני האומה בירושלים, פסלו "מאה שערים" במשכן הנשיא, עבודת הקיר המונומנטלית "מצעד הזמן" שחנכה את מוזיאון תל אביב החדש-אז ב-1970, עיצוב החזית המערבית של מלון דן ברחוב הירקון בתל אביב בשנות ה-70. הוא האיש שאחראי למזרקה הייחודית והידועה לשמצה בכיכר דיזנגוף (1986), הוא פיתח טכניקת תצוגה באמצעות פרספקס ושמה אגמוגרף; שיטת כתיבה ושמה אגמילים, שבה שינוי אות אחת משנה את כל המלה; תוכנית לחינוך חזותי ועוד.

כל אלה הם הייצוגים הוויזואליים של שני המושגים המרכזיים שמעסיקים את אגם עוד מנעוריו: התנועה והזמן. הזמן, הוא אומר, "הוא תמיד חדש, בלתי ניתן לשחזור ובלתי צפוי". את שניהם הוא קושר ומייחד לתרבות ולהוויה היהודית.

אגם ליד עבודתו "מעבר למציאות"

מלבד כל אלה נודע אגם בשל הוויכוחים הציבוריים שהתעוררו סביב כמה מעבודותיו, בהן המזרקה בכיכר: זה שבע שנים מתכתשים אגם ועיריית תל אביב סביב שיפוצה, אחזקתה והפעלתה, מריבה שנדונה גם בבית המשפט, יושבה בהסכם פשרה ועתה מנסים הצדדים לסיימה. העבודה המפורסמת "מצעד הזמן", שאגם תרם ובנה במיוחד לקיר של מוזיאון תל אביב, עודנה בעיצומו של הליך משפטי: לפני כ-14 שנה הוסרה, ובפברואר הקרוב צפוי דיון משפטי בעניינה בעקבות עתירתו של אגם נגד המוזיאון ומנהלו פרופ' מרדכי עומר (שסירב להתראיין לכתבה). עוד מהומה עוררה אנדרטת "יזכור" שהקים אגם ברחבת הכותל ב-87' בהזמנתו של הרב שלמה גורן, שכן פסל זה הוצב בלי שקיבל כלל אישורים.

לעומת כל השערוריות המקומיות האלה, בחו"ל זוכה אגם להערכה רבה: הוא הציג תערוכות רבות במוסדות הגדולים בעולם ובהן תערוכת רטרוספקטיבה במוזיאון לאמנות מודרנית בפאריס ובמוזיאון סטדליק באמסטרדם (1973) ורטרוספקטיבה נוספת בגוגנהיים בניו יורק (1980). ב-1963, בביאנלה בסאו פאולו, זכה בפרס ראשון בסוגו על מחקר אמנותי. הוא הציב עבודות בארמון האליזה בפאריס ב-1972 בהזמנת ראש הממשלה אז ז'ורז' פומפידו ומזרקה מוסיקלית ברובע לה דפאנס בבירת צרפת.

השנה הציג בתערוכות בפאריס ובבזל את עבודת המראות "מעבר למציאות" וכן הציב עבודה חדשה בכניסה לאיצטדיון למשחקים העולמיים בטייוואן. שלושת הפרויקטים שהוא עובד עליהם עתה הם בניין ציבורי ענק במרכז טייפה, בסגנון מלון דן ומגדלי נאמן שתיכנן בצפון תל אביב; תערוכה גדולה, גם היא בטייוואן, בשיתוף נציגות ישראל שם; וכן תערוכה שתוצג בפונטואה שמחוץ לפאריס. נוסף על כל אלה עיצב באחרונה דף לדפדפן גוגל כרום.

כמו ניוטון והתפוח

יעקב אגם נולד ב-1928 בראשון לציון, בנו של הרב ואיש הקבלה יהושע גיבשטיין, אחד מ-11 אחים ואחיות. "אני אגיד לך אבל אל תספרי לאף אחד, אני אף פעם לא הייתי בבית ספר, לא יצא לי", הוא אומר. "היינו משפחה גדולה וגרתי מול בית ספר, היה רק צריך לחצות את הרחוב, אז או ששכחו לקחת אותי לכיתה א' או שכשנזכרו כבר הייתי יותר מדי גדול גם לכיתה ב'. קינאתי בילדים שהלכו עם תיק לבית ספר, אז הייתי הולך גם אני עם תיק ומצייר. הייתי מסתובב כל היום בסביבות ראשון, מצייר בחול ורואה איך הרוח באה והכל משתנה". עם זאת, שכרו לו הוריו מורה שלימד? תודה ותלמוד. ואף שכל ילדותו אמרו לו ולאמו ש"מהילד הזה לא ייצא שום דבר", כבר אז הוא החל מפליג למחוזות חדשים של מחשבה, דמיון ויצירתיות.

אגם עם ד"ר חיים גמזו ליד "מצעד הזמן" במוזיאון תל אביב, 1970

כשהיה כבן 15, ב-1946, נעצר ב"שבת השחורה", אף שלדבריו לא היה חבר בשום מחתרת, וישב כמה חודשים במחנה המעצר לטרון. "זה לא היה בית הבראה", הוא ממלמל וממשיך בקול רם יותר: "ראיתי אנשים מודאגים שחששו למשפחותיהם. הבריטים התעללו התעללות איומה. התחלתי לתת לאסירים באופן ספונטני רעיונות ליצור עבודות אמנותיות מעץ זית, שאותן הם שלחו אחר כך הביתה. היום זה במוזיאון אסירי המחתרות בירושלים. פתאום ראיתי והבנתי את הקשר המיידי של אנשים עם אמנות. הוא חזק מאוד ומאז הרשיתי לעצמי תמיד לשתף את הצופה בכל דבר".

במחנה גם פגש את משה שרתוק (שרת), שלימד אותו דקדוק עברי ומורשת ישראל. "למדתי שבדקדוק העברי הקדום המושג 'הווה' לא קיים - להפתעתי. זה השאיר עלי רושם עז, קישר וחיזק את הרגשתי כי ביהדות המציאות מתהווה ולא סטטית, ולכן ישנו גם הצו 'לא תעשה לך כל פסל'. אמרתי לו שאני מעוניין לשתף את הצופה ביצירה האמנותית, בצורה של דו-שיח ברמה רוחנית גבוהה ויצירתית, והוא חזר ואמר שערך גדול ביהדות זה 'שכל אדם שותף למעשה בראשית'. זה עבד עלי, ובכל יצירה ויצירה שלי זהו עמוד התווך".

כשהיה בן 20 נרשם אגם לבצלאל ולמד בין השאר אצל הצייר מרדכי ארדון. בצד משיכתו העזה לצבעים וניסיונו להרחיב עוד ועוד את הגוונים על הפלטה, טרד דבר-מה את מנוחתו, אך אז עדיין לא ידע לנסח זאת. "את מכירה את הסיפור של ניוטון עם התפוח? אותו דבר היה לי", הוא אומר. "הייתי בחיפוש מתמיד אחרי פתרון לבעיה הזאת - לצאת מאמנות שהיא קבע". המחשבות על מושג הזמן החלו לדחוק בו. הוא חשב שהאמנות, הקלאסית וזו שנעשתה באותם ימים, בעייתית, משום שהיא עצורה; אין בה ממד של זמן, היא קבועה, לא משתנה.

פגישה בחנות הצבעים

בתום לימודיו בבצלאל, בתחילת שנות ה-50, נסע אגם לציריך, שם התוודע לרעיונות המשלבים אמנות מופשטת עם הרמוניה של צבעים. עד מהרה עבר לפאריס. שם, הוא מספר, "שמתי צורה על ציור שלי; לא שמתי לב ושמתי אותה עם סיכה או נייר דבק והיא נפלה כמה סנטימטר, החזרתי לאותו המקום והיה לי כבר שני מקומות. האקסיומה היא שאת לוקחת צבע ודבק ואת מדביקה את הצורה, ופה לא קיבעתי אותה. מצאתי שני מקומות, אז יצאתי מהחוק של הקבוע".

                     עבודה שהציב אגם השנה באיצטדיון בטייוואן

בפאריס עבד באטלייה זערורי וחי מן היד אל הפה, עשה שליחויות ועבודות ניקיון לארגון ציוני, צבע דירות. "הייתי הולך בלילה אל הלה-האל (השוק בפאריס), לוקח ארגזים זרוקים ובונה מהם תמונות", הוא מספר. "בעבודות ישנות שלי אפשר לראות את הארגזים ואת המסמרים מאחורה. על הבעיות הטכניות התגברתי. הצורך הוא אם ההמצאות - אם אין צורך, אין המצאות".

כשהיה משתכר קצת היה הולך לחנות הצבעים ומשתהה שם זמן מה, כדי שלא לקנות בחיפזון ולכלות את כל כספו. באחת הפעמים האלה, הוא מספר, נכנסה אשה ושמה נינה וביקשה לתקן מסגרת. בעל החנות הגיב בגסות, ואגם, שלא ידע מלה צרפתית, הציע את עזרתו. "כשהיא באה לקחת את המסגרת המתוקנת היא הסתכלה סביב, תפסה עבודה שלי ואמרה לי שתעזור לי", הוא מספר. "היא לא הצליחה למכור אותה, אבל היא אמרה לי שהגלריה הידועה ביותר בפאריס, 'קראבן', רוצה לעשות לי תערוכה".

האשה היתה נינה לבל, אשתו של מבקר האמנות רובר לבל. השניים, כמו בעל גלריה קראבן, הבינו את החידוש שביצירתו של אגם וביקשו ממנו שלא להראות את עבודותיו לאיש, כדי לחולל הפתעה. התערוכה הוצגה בשנת 1953. אגם מספר בהתלהבות כי "היה לה הד עצום, בעיקר אצל האמנים הסוריאליסטים: מקס ארנסט ואמנים נוספים קנו תמונה. בעל הגלריה אמר לי שמכיוון שמקס ארנסט רצה, עוד חמישה רצו אותו דבר. הוא אמר לי 'יאללה', ואני אמרתי לו שעל גופתי אני לא עושה את זה. כל תמונה זה תהליך של יצירה, חוויה והליכה במקום שאינו מוכר. אני יוצר מהות מתחת לצעדים שלי. מה הטעם ללכת בשביל שכבר הלכתי בו?! אין הרגשת החוויה, ואם לי אין, גם לאחרים לא תהיה".

                          מתוך הרטרוספקטיבה שלו בגוגנהיים בניו יורק

בתוך זמן קצר, הוא מוסיף ומספר, התעלה מעבר לממד השני והשלישי והחל לפתח את הממד הרביעי ביצירתו. בשהותו בפאריס גם התחבב על אמנים בעלי-שם כמו ברנקוזי, איב קליין ואלכסנדר קלדר בזכות עניינם המשותף בתנועה. "גיליתי שנקודת התורפה אצל כולם, עם כל הרצון שלהם לעבור את המחסום של הזמן, היא שהם נשארו תקועים", הוא אומר. "הם נגעו - פרנאן לז'ה עשה תנועות ואנשים זזים, שאגאל עשה אנשים עפים באוויר ברחובות, הדאדאיזם, הפוטוריזם - אבל אף אחד לא הגיע לתנועה אלא רק במובן האילוסטרטיבי".

החל בעבודותיו הראשונות בפאריס ועד עבודותיו בימים אלה אגם חוקר את עקרון המבט, הפרספקטיבה והאין-סוף: הוא יוצר דרך הגוונים השונים של הצבעים, הקומפוזיציה שלהם והצורות הגרפיות: אלה ציור ופיסול פולימורפיים, בעלי אין-ספור נקודות מבט. האתגר מבחינת אגם הוא שבכל נקודה שהצופה יעמוד, הוא יראה משהו חדש לגמרי. התנועה היא המסמן של הזמן, העבודה משתנה כל עוד האדם ייסוב סביבה. בקטלוג שיצא לתערוכת היחיד הראשונה שלו במוזיאון תל אביב, בתחילת שנות ה-70, הוא הגדיר זאת כך: "בתפישת היהדות, הזמן והמציאות שלובים זה בזה מאז סיפור בראשית, שבו גילה האדם בעת אוכלו מעץ הדעת יחד עם המציאות גם את המוות, כלומר, את הזמן".

ברוח דומה הוא אומר בשיחה עמו: "איך אני פותר בעיות טכניות? במקום לחפש בספרים אני מתפלל. אי אפשר, הגבולות שלנו מצומצמים, אנחנו בשר ודם. אז רק על ידי תפילה, כיוון ובקשה. יש חשיבות להרגשה שאת מבקשת את בורא עולם שיפקח את עינייך ויאפשר לך. הרי בעצם אסור היה לאכול מעץ הדעת ואז נפתחים פה ושם שערים וניצוצות, אז זו הדרך היחידה. כל עבודה שלי התבססה על תפילה ואהבה, באיזושהי צורה תראי את זה".

אגם חי כיום בפאריס, עובד באטלייה שלדבריו היה פעם של פול גוגן ומבקר תכופות בארץ. הוא אינו שומר מצוות, אך אומר שאינו סוחר בשבת ומאז מות אשתו כלילה בשנות ה-80 אינו הולך בגילוי ראש אלא חובש כובע. השניים התחתנו בפאריס ב-1954 והביאו לעולם שלושה ילדים, הבכור הוא הצלם רון אגם.

מיהו קינטי

יש הטוענים כי יעקב אגם לא רק הושפע מהאמן ההונגרי-צרפתי ויקטור וסרלי כי אם אף העתיק ממנו. שניהם יצרו אמנות שרובה מופשטת ומורכבת מיסודות גיאומטריים וסקאלת צבעים רחבה. אגם מכחיש בכל תוקף ומספר כי וסרלי, שכבר היה מוכר אז בעבודותיו האופטיות והגרפיות, ניגש אליו לפני תערוכה שהיתה אמורה להיות לו בגלריה דניס רנה בפאריס ב-1955 ואמר לו: "אתה עושה תערוכה בפאריס אבל אתה לא ידוע מספיק. בוא נעזור לך, ניקח עוד כמה אמנים וניתן לך תמיכה". אגם התפתה וסיפר זאת לאחר מכן לאנרי ברטון, שהיה ידידו. "אמרתי לו, 'הם הבטיחו לתמוך בי'. הוא אמר לי שאני נאיבי ובמשחק מלים הוסיף: 'הם רוצים לרוקן אותך'".

אגם טוען כי וסרלי כלל לא היה אמור להשתתף בתערוכה הקבוצתית בגלריה דניס רנה, שנקראה "Le Mouvement" ויוחדה לאמנות הקינטית. "הוא היה דו-ממדי בכלל, הוא לא עשה אמנות קינטית", טוען אגם. הוא מאשים את בעלת הגלריה ש"עשתה בלבול בין אופטיקה לקינטיקה. היא סיפרה עכשיו בסרט שעושים עלי, שווסרלי סיפר לה בזמנו שיש תנועה עם גל חדש והצהיר בפניה: או שהגל יסחף אותי או שאעלה על הגל".

בספר האמריקאי החשוב "Art Since 1900" מ-2004 נכתב כי היו כמה סיבות לנפילתה של האמנות הקינטית לעומת עלייתה של אמנות ה"אופ" (אופטיקה). "במובן מסוים היתה זו עליונותו של וסרלי שהרגה את הקינטיזם", נאמר שם. "בסופו של דבר 'ארבעת המוסקטרים' (האמנים הקינטים שהשתתפו בתערוכה ובהם אגם, אע"א) צדקו כשהתלוננו: דברים היו יכולים להיות שונים לולא וסרלי היה גונב את ההצגה ב-1955". את הציטוט הזה הביא בפני אגם עצמו, אך הוא קרא אותו קצת אחרת והעדיף לאמץ את מלותיהם כהוכחה לטענתו נגד וסרלי.

איזה סקנדל

גם בישראל זכה אגם להכרה במשך השנים. מכון ויצמן שיתף פעולה עמו ב"תוכנית אגם" לפיתוח חשיבה חזותית, המיועדת בעיקר לגיל הרך; אוניברסיטת תל אביב העניקה לו ב-1975 תואר דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד, ב-1985 קיבל פרס ממוזיאון ישראל. ב-20 בחודש זה הוא יקבל תואר לשם כבוד מהמכללה למינהל. אפשר לראות את עבודותיו הגרפיות בגלריות שונות לאמנות בתל אביב ובירושלים, גם בביאנלה השנייה בהרצליה שמתקיימת בימים אלה מוצגת אחת מיצירותיו. ואולם, יותר מ-30 שנה עברו מאז הציג תערוכה גדולה בארץ.

אין אף תערוכה גדולה שלך באופק. המצב הזה מפריע לך?

"בארץ לא אכפת לי כי פה אני עובד עם ילדים (ב'תוכנית אגם', אע"א). במוזיאון תל אביב פרופסור עומר הרס לי את התמונה. אני לא מחכה להכרה ואני לא מחכה לפרסים. עשיתי תערוכה אצל ד"ר חיים גמזו במוזיאון תל אביב (בתחילת שנות ה-70) ולא היה אמן בארץ שהיו לו קרוב ל-300 אלף מבקרים. כבר הרבה זמן שאף אחד לא הזמין אותי, הייתי מוכן לעשות תערוכה גדולה במוזיאון ישראל".

איך אתה מסביר את היחס אליך מצד אמנים?

"אני מהווה סכנה גדולה. כשעשיתי את התערוכה בפאריס ב-53' כתבו שם שזו סכנה גדולה לאמנים. כתבו איזה סקנדל שצופה בא לבקר בתערוכה ופתאום הוא המציג. אם אני צודק שהממד הרביעי הוא הממד שמבטא אותנו והוא של ההווה והמתהווה, לכל הדברים האחרים אין משמעות".

גם בגילו אגם ממשיך ליצור במרץ. "כמו שאת נושמת אני יוצר", הוא אומר. "אני חייב ליצור - זו היהדות. זו בעצם דרך חיים: יהדות היא אמנות. כדי להיות יהודי צריך להיות יוצר. כי אדם נוצר בצלם הבורא, הוא לא קוף, הוא לא חיה".

לקראת סוף הפגישה אגם מוציא מקופסת זכוכית הטמונה במזוודתו פסל קטן, "לב פועם" שמו, שכל מגע בו יוצר תנועה חדשה ומבנה אחר. לרגע נדמה שאגם עצמו נהפך כמעט ליצירה קינטית שלו עצמו; הוא בתנועה מתמדת, אינו נלאה מלהציג את המצאותיו האמנותיות ועל אף כל הכיבודים שזכה להם, לקוות להכרה ראויה גם בעירו.

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>