אברהם סוצקבר, המשורר שלא מכירים את שמו

אברהם סוצקבר, שמת בשבוע שעבר והוא בן 96, אמנם נחשב בעיני רבים לאחד מגדולי המשוררים במאה ה-20, אבל מכיוון שכתב ביידיש רוב הקוראים בישראל לא הכירו את שירתו כראוי

כאשר מת בשבוע שעבר המשורר אברהם סוצקבר, והוא בן 96, פירסם ברנאר קושנר, שר החוץ הצרפתי, הודעת אבל רשמית של ממשלת צרפת. הפרלמנט בליטא ערך דיון מיוחד וקם לדקת אבל. בהלוויתו השתתף שגריר ליטא בישראל שהספיד אותו ומאמרים גדולים נכתבו עליו ב"לה מונד" וב"ניו יורק טיימס".

אבל בהלוויתו שנערכה בישראל לא היתה שום נציגות ממלכתית. המשורר, העורך והמתרגם דורי מנור אומר שזה צבט את לבו. "לא היה נציג מיד ושם, או מישהו מבית לוחמי הגיטאות, לא נציג רשמי מהאקדמיה, ולא מישהו ממשרד התרבות. בהלוויה של שלום עליכם היו מאה אלף איש ובהלוויה של סוצקבר היו מאה. זאת מטאפורה עצובה למצב התרבות בכלל".

סוצקבר, אומר מנור, אף שרבים בארץ לא מכירים את שמו, היה אחד המשוררים הגדולים של המאה ה-20. "הוא לא מוכר דיו לציבור בישראל בשל נסיבות טראגיות. הוא כתב בשפה שהדוברים בה נכחדו בשואה או מתו מזקנה, ותרגומיה לעברית היו בעייתיים. אין לו קוראים בשפתו, זה מצב טראגי". מנור טוען שקוראים שיתגברו על המכשולים יקבלו תמורה עצומה, "הוא המשורר הגדול ביותר שהיה כאן, לפחות בחצי המאה האחרונה".

סוצקבר נולד בסמרגון, עיירה ליד וילנה ב-1913, גורש בילדותו לסיביר, חזר לפולין העצמאית, שם החל ליצור. על נעוריו בוילנה אמר בראיון ל"הארץ" משנת 2004, "יום ולילה ביליתי בספריות. בספרייה הפולנית הייתי חצי יום, ובחצי השני ביליתי בספרייה היהודית ‘סטראשון', שם הייתי יושב וקורא את כל הספרות ביידיש. הכרתי משוררים, אנשים. אחר כך הכרתי בחורה שקראו לה פריידקע, שהיתה לאשתי ולאמא של שתי בנותי, מירה ורינה. אשה מופלאה. הבחורים הכי יפים הסתובבו סביבה ורק אתי היא רצתה להיות. התחתנו יום לפני מלחמת העולם השנייה. למחרת כבר נפלו פצצות בכל מקום".

ב-1941 נכלא ופעל בגטו וילנה, בין השאר כמציל אוצרות הארכיון של מכון ייוו"א למדעי היהדות; "הלילה הראשון בגטו דומה ללילה הראשון בקבר", כתב אז ביומנו. הוא ברח עם רעייתו ליערות והצטרף אל גדודי הפרטיזנים. ביולי 1943 נתן לפרטיזן שייקה גרטמאן מחברת משיריו ובה שתי פואמות שכתב בגטו, "דאס קבר קינד" (ילד הקבר) ו"כל נדרי". הוא ביקש להעבירה לסופר ולמשורר פרץ מארקיש ולסופרים יהודים במוסקבה. שיריו עשו רושם אדיר והוועד היהודי האנטי-פאשיסטי במוסקווה החל לפעול למען הבאתם של סוצקבר ורעייתו לרוסיה. במארס 1944 נשלח מטוס מיוחד ליערות וילנה כדי להביאם. "המטוס היה קטן מאוד ובקושי יכולנו להיכנס שנינו", סיפר סוצקבר ל"הארץ", "כשהוא התחיל להתרומם ירו עלינו מכל הכיוונים".

אחרי מלחמת העולם השנייה פעל לשיקום החיים היהודיים באירופה. הוא העיד במשפטי נירנברג, ונדד כמה שנים באירופה עם רעייתו. בפאריס הכיר את מארק שאגאל והתיידד עמו. הוא עלה לארץ בשנת 1947 ומאז חי בתל אביב. בראיון ל"הארץ" אמר "הביוגרפיה שלי גדולה מהחיים שלי".

שגריר היידיש

שיריו של סוצקבר תורגמו ל-30 שפות והוא זכה בשלל פרסים, בהם פרס ישראל בשנת 1985. נכדתו, השחקנית הדס קלדרון, אומרת שלו היה כותב בעברית מעמדו בציבור הישראלי היה כשל אלתרמן, שלונסקי ופן. "הוא היה שגריר השפה היידית. יש לו שיר ושמו ‘יידיש' שבו הוא אומר ‘לא יעקרו את לשוני, ולא ישרפו את בגדי, גופי הוא השפה שלי'. הוא לא הסכים לוותר על שפתו, זה היה משהו רוחני חזק".

האם היה מתוסכל מהאופן שבו התקבל בארץ? "מעולם לא שמעתי אותו מתוסכל ממשהו. מול המלחמה, מול הזיכרון של אמא שלו, אי אפשר היה להיות אדם קטנוני כמו שאנחנו היום. אחרי הטרגדיה שהם עברו, החיים והילדים שלהם היו הדבר החשוב בשבילם".

כאשר נשאל בראיון ל"הארץ" אם הרגיש צורך להיאבק בדימוי של משורר שואה, ענה "כתבתי הרבה על השואה. עד היום אני לא מאמין איך יכולתי לכתוב בזמן השואה. את השואה פירקתי באמצעות הכתיבה. עם הכישרון שלי - שברתי את השואה. הכתיבה היתה בשבילי הקיום, השירים הכי מאירים ובהירים שכתבתי היו באמצע החורבן".

הקומפוזיטור דניאל גלאי, שמשמש גם כיו"ר בית לייוויק, אגודת הסופרים והעיתונאים הכותבים יידיש בישראל, אומר "יצא לי להיפגש עם אברהם סוצקבר יותר מפעם אחת. האיש היה שקוע ביצירתו בכל רמ"ח איבריו במשך 24 שעות ביום".

בני מר, מעורכי כתב העת "דווקא" לתרבות יידיש בעברית, וסגן עורך "תרבות וספרות" בעיתון "הארץ", אומר "יש לי הרגשה שהדבקות במשקל ובחרוז זה בעצם הסדר היחיד שהוא היה יכול לעשות בכאוס של העולם שלו. עולם שעבר את הטלטלה הכי קיצונית".

                                 סוצקבר. הכתיבה החזיקה אותו בחיים

"הוא לא רצה שנקרא לו סבא, תמיד אמרנו שאנחנו הולכים לאכול צהריים ביום שבת אצל סבתא ואברשה". מספרת קלדרון. היא שהתה בגרמניה כשסוצקובר נפטר. "גדלתי במשפחה שבה כל מערכת היחסים עם גרמניה היתה מאוד בעייתית. סבא שלי לא הסכים לקבל את כספי הפיצויים, לא הסכים לרכוש מוצרים גרמנים, ולא לנסוע לגרמניה, גם כשהזמינו אותו, גם כשיצאו שם ספרים שלו".

אלא שהשנה הוזמנה קלדרון להשתתף בפרויקט תיאטרון בגרמניה שעסק בדור השלישי וביקש לבדוק כיצד עוצב הדור הזה ומה יכול להיות הקשר בין בני הרוצחים לבני הקורבנות. "לפני שנסעתי שאלתי את אברשה אם הוא היה נוסע לגרמניה לדבר על ספר שלו והוא אמר שלא. ואז שאלתי אם היה מוכן שאני אסע לספר את הסיפור שלו והוא אמר שכן. בגלל זה נסעתי".

"ערב לפני הפרמיירה הוא עצם את העיניים ומת", מספרת קלדרון, "לא ידעתי מה לעשות. בהצגה מקריאים את ‘יהודים קפואים', שיר שלו, ואוזניים גרמניות שומעות את זה, אבל לא יכולתי, כמובן, להחמיץ את ההלוויה. בסוף אחרי דרמה מאוד גדולה עשינו שתי הצגות, שתיהן הוקדשו לו". ההלוויה נדחתה ביום וקלדרון הספיקה להגיע.

היא מספרת על חוש ההומור החריף שלו, "פעם הייתי בצ'כוסלובקיה בחנות עתיקות. תמיד חיפשתי שרידים מהמלחמה והיה שם טלאי צהוב. מעולם לא ראיתי טלאי צהוב, זה עלה מאתיים דולר ולא קניתי. כשבאתי לארץ, סיפרתי לו והוא הסתכל עלי ואמר ‘200 דולר? מה את אומרת? לי נתנו בחינם'".

גם היא, אף שהיתה קרובה אליו מאוד, לא יודעת יידיש ואינה יכולה לקרוא את שירתו במקור. היא אומרת שנהג לומר לה שהיא לא מכירה אותו באמת, כי לא קראה את שיריו. "רק כשיצא ‘כינוס דומיות' (אוסף תרגומים לעברית בהוצאת כרמל/עם עובד) לפני כמה שנים ותורגמו כל השירים שלו יכולתי באמת להבין מי האדם. דרך השירים הכרתי אותו ואת עוצמת הכתיבה שלו".

אבל גם התרגומים האלה לא הפכו את סוצקבר למשורר פופולרי בישראל. "מאוד קשה לעשות הבחנה בין השירה שלו ובין מה שאנשים חושבים על יידיש", מסביר מנור, "יש איזושהי דעה קדומה וזו משימה בלתי אפשרית לעקור אותה מאנשים. חושבים שיידיש קשורה לאיזה שמאלץ של עיירות, לתבוסתנות ולגלותיות. השירה של סוצקובר רחוקה מזה. אין קשר בינה ובין פולקלור סכרני".

בני מר אומר, "בן גוריון קרא ליידיש ב-1945 שפה זרה וצורמת. אף על פי שבארץ התייחסו אליה כאל משפחת לשונות אחרת, הרי שאין בעצם שפה קרובה יותר לעברית. זה גם פרדוקסלי וגם טראגי".

מנור סבור שהתרגומים של שירת סוצקובר לאנגלית ולצרפתית מוצלחים יותר מאשר התרגומים לעברית, אף שגדולי המתרגמים עמלו עליהם, שלונסקי, אלתרמן, אמיר גלבע, לאה גולדברג, בנימין הרשב ועוד. "גם כשעשו עבודה טובה, זה היה כישלון", אומר מנור, "הוא כתב בשפה שהיתה אולי אינטימית מדי, קרובה מדי, ובה בעת גם שפה יריבה לשפתם של המתרגמים. הוא חי כאן בינינו וכתב בשפה יהודית בתל אביב".

בנוצת התרנגולת

מעבר לכך, אומר מנור, יש הרבה מלים עבריות שמשנות את המשמעות שלהן ביידיש. "קשה מאוד לתרגם אותו. המבנים המושלמים שלו בשירה זה דבר שאין לו אח ורע בשירה העברית של העשורים האחרונים וגם את זה היה קשה לברוא מחדש בעברית. אני מדבר על שירים שלו משנות ה-70 וה-80 ולא מתקופת השואה, אלה שירים מודרניסטים לחלוטין שלא קשורים בשום צורה ישירה לחוויות המלחמה".

"כשאומרים עליו שהוא מבין המשוררים הבולטים ביותר במאה ה-20, לא חוטאים לאמת", אומר גלאי. "אבל רוב הציבור בארץ לא מסוגל ליהנות מיצירתו, כי שולטת כאן אילמות וחירשות לשפה שסוצקבר יצר בה ולצליליה המופלאים. צריך לומר לציבור: לכו, לימדו וכיבשו שפה זו, אשר שייכת לכם, בדיוק כפי שהיא שייכת לנו, ושממנה סוצקבר לא ניסה, לא רצה ולא יכול היה להתנתק. רק בלימוד שפה זו נכנסים לעומקה של היצירה היהודית".

קלדרון אומרת שסוצקובר הרגיש שניצח את היטלר, "השירים יחיו לעד ואת הרוח שלו לא יוכלו לנצח, אולי את הגוף כן. לכן הוא כתב גם בתקופת המלחמה, ביערות". הוא נהג לספר, לדבריה, כי הכתיבה היא שהחזיקה אותו בחיים, וכשלא היתה לו עט, כתב בעזרת נוצת תרנגולת טבולה במיץ דובדבנים.

בַּיּוֹם לְוָיָה וְקוֹנְצֶרְט בֵּין עַרְבַּיִם,לִהְיוֹת פֹּה וְשָׁם - כָּך נִגְזַר מִשָּׁמַיִם.

נִגְזָר שֶׁיִּהְיוּ עַל הַשֶּׁכֶם תְּלוּיִים -מְלֵאִים בְּיָגוֹן וְשִׂמְחָה - שְׁנֵי דְּלָיִם.

אִם אַחַד הַדְּלָיִים הִתְרוֹקֵן, מִמֵּילָאגַּם הַדְּלִי הַשֵּׁנִי עַד שְׂפָתָיו לֹא נִמְלָא.

וְהַמֶּלַח, לוּלֵא טַעֲמוֹ בּוֹ, הָיָהמְשַׁלֵּם אוֹצָרוֹת בַּעֲבוּר אֻנְקִיָּה.

וְהָאוֹר הֵן הָיָה חוֹלָנִי, נַעֲוֶהלוּלֵא מִן הַצֵּל מְלוֹא לֻגְמָיו הוּא רוֹוֶה.

בַּיּוֹם לְוָיָה וְקוֹנְצֶרְט בֵּין עַרְבַּיִם,לִהְיוֹת פֹּה וְשָׁם - כָּך נִגְזַר מִשָּׁמַיִם.

לָחוּשׁ אֵיך זֻּוְּגוּ אֲדָמָה וּצְלִילִים.בְּיָגוֹן וְשִׂמְחָה שְׁנֵי דְּלָיִים מְלֵאִים.

יַחְדָּו נוֹעֲדוּ כָּאן וְשָׁם לִהְיוֹת -קֶרֶן שֶׁמֶש שׂוֹחָה עַד לִשְׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת.

כָּזוֹ אַחְדוּתָם שֶׁל חֶרְמֵשׁ וְחִטָּה,בֵּין כַּנָּר וּצְלִילָיו זוֹ הַבְּרִית הַכְּרוּתָה.

עָבָר וְהוֹוֶה כָּך הוֹפְכִים לְאַחִים,כָּך אִישׁ וְאִשָּׁה זֶה בַּזּוֹ נִכְרָכִים.

אברהם סוצקבר; תירגם מיידיש: רועי גרינוולד

תגיות

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>