אמנית ישראלית מקשטת את מנהטן

הפרויקט החדש המוצב באזור מרכז הסחר העולמי בניו יורק מציע אטרקציה צבעונית בנוף הפיגומים והבניינים האפור. הצלמת הישראלית שיצרה אותו, מיה ברקאי, מספרת למה היא נמשכת כל כך לדמויות הקטנות מהרמזורים

יריעה שחורה מתוחה ועליה מוצבים 99 אנשים ירוקים שצולמו מרמזורים מרחבי העולם ומודפסים בגודל אדם זה לצד זה. זהו הפרויקט "Walking Men 99" שיצרה הצלמת הישראלית מיה ברקאי ונפתח לפני כשבועיים. הוא עוטף את השטח שעליו ייבנה מלון "ארבע העונות" ברחוב הכנסייה באזור מרכז הסחר העולמי בניו יורק ומציע אטרקציה ירקרקה בנוף הפיגומים והבניינים האפור.

מאז הוצבה היצירה "האנשים ההולכים 99" היא מעוררת התלהבות גדולה בקרב העוברים והשבים וזוכה להדים בכלי התקשורת. הפרויקט נהפך לשומר הסף של גראונד זירו. אף שעברו יותר משמונה שנים מאז ההתקפה על מרכז הסחר העולמי, קמות באזור בכל יום עוד ועוד חומות. המקום גדוש במנופים ופיגומים. כדי להשכיח מעט את הבנייה המתמדת שמטרידה את התושבים והעובדים ולשובב את הנופש, עלה הרעיון להשתמש בחומות כמעין קנווס וליצור אמנות חוצות.

הפרויקט של ברקאי נבחר מבין מאות הצעות כעבודת החוצות של "סילברסטיין פרופרטיז", הבעלים של מרכז הסחר העולמי. האוצרת ויועצת האמנות איילת דניאל אלדובי והאוצרת והאמנית אלינור מילצ'ן הן שהציעו אותו. "במקום שעבר טראומה, אמנים צעירים כמו מיה יוצרים תקווה ועוצמה ודיאלוג בלתי אמצעי", מסבירה מילצ'ן. "העבודה נוגעת בכל אחד, קוראת לקשר. ילד יכול להיות מעורב בכך כמו איש מבוגר. הפרויקט מתאים במיוחד כעבודת חוצות כי הוא שייך במקורו לחלל האורבני ולרחוב". ומוסיפה דניאל אלדובי: "תמיד ריתקו אותי חללים לא קונווציונליים. מאתגר אותי להפוך אותם לחללים שיישאו דימויים אמנותיים בצורה נכונה. בניו יורק לכל אזור יש גוף שאחראי לחבר בין אמנות החוצות לתושבים באופן שמותאם לטעם ולצרכים המיוחדים שלו. הצורות והצבעים החדשים בנוף האורבני יוצרים שינוי באווירה".

ברקאי, בת 29, נולדה בשכונת ארנונה בירושלים. לאביה עסק משפחתי, גלריה "ארטה" שסוחרת בליטוגרפיות של מארק שאגאל. יש לה אחות תאומה, מעצבת אופנה, ואחות צעירה. "המשפחה מתקשרת סביב האמנות והכל עובר דרכה", היא אומרת.

פרויקטWalking Men 99" " בניו יורק. לשובב את הנפש

מאז 2004 היא מצלמת ייצוגים של האיש ההולך ברחבי העולם. היא קראה לגולשים באינטרנט לשלוח תצלומים לאתר שלה. כך התברר לה כי לכל מדינה יש סמלים שונים: העיר אודנסה בדנמרק מנציחה את דמותו של הנס כריסטיאן אנדרסן, בברלין איש קטן חבוש כובע, בוולינגטון שבניו זילנד, העיר הראשונה שנתנה זכות בחירה לנשים, שונו הרמזורים סביב הפרלמנט לרמזור בדמות אשה. סופי, אשה בעלת זנב סוס, היא הסמל ברמזור באוטרכט שבהולנד.

"העבודה נוצרה בהשראת אוצר הדימויים הוויזואלי של קצב החיים במטרופולין", מסבירה ברקאי. "זהו פרויקט לא מתיימר בפינת הרחוב, המיועד לכל אדם. האינטרנט יצר ממד אחר של תקשורת. אנשים חשים שייכות לפרויקט, באים לאתר, נעצרים, מצטלמים ומבקשים להביע את דעתם. ביום שהקמנו את הפרויקט ניגשה אלי נזירה מהמנזר בשכונה והודתה לי על שאנחנו משנים את פני הרחוב. אתמול רץ אלי בהתרגשות בחור שזיהה את הרמזור שלו בברזיל בעיירת הולדתו ששמה בלו הורייזן".

בתקופת בית הספר התיכון למדה צילום במוזיאון ישראל. לאחר מכן עבדה ב"זום 77", מסוכנויות הצילום הראשונות בישראל. "הסוכנות היתה קרובה לחברון ולשטחים והיתה פעילות תמידית בשטח, למדתי בה על הרוח והמהות של המקצוע באופן הטהור שלו", מספרת ברקאי. בתום הלימודים בתיכון, כשהגיע זמן הגיוס לצה"ל, היא קיבלה זימון לחיל המודיעין. מאחר ששאפה לעסוק בצילום, הלכה בכל יום אחרי הלימודים ללשכת הגיוס כדי לשכנע את האחראים שישלחו לה זימון לעיתון "במחנה".

"אחרי מסע של שכנועים מסיביים הצלחתי לקבל זימון והתקבלתי", היא ממשיכה. "אלה היו ימים של תחילת האינתיפאדה השנייה ונשלחנו לצלם בשטחים. הצלמים האחרים ואני הגענו לעזה תמיד ראשונים, לפני הכתבים, וצילמנו מה שיכולנו. מאחר שגרנו בירושלים צילמנו גם בסופי שבוע את המהומות בגילה ובהר הבית, מתוך מחויבות לתעד ולדווח. יכולנו אז כצלמות להיכנס לכל מקום. לפני כן כמעט לא היו ב'במחנה' צלמות פעילות בשטח. באופן כללי, יש גבול ברור למה שצלמות בעיתונות יכולות להשיג בארץ".

לאחר השחרור היא נסעה ללמוד צילום ב"סקול אוף וויז'ואל ארטס" בניו יורק. "אין דבר כזה לבוא ולכבוש את אמריקה", היא אומרת. "צריך לעבוד בעבודות שחורות, מזדמנות כמו בייביסיטר כי כסטודנט אסור לך לעבוד. זה מאבק בלתי פוסק. אני מאוד ישראלית מבחינת האמביציה, העבודה הקשה, החוצפה הישראלית. אם אני רוצה משהו, אני עושה הכל כדי להשיג אותו".

ברקאי, שיצרה גם סדרה שבמרכזה הקשר שלה עם בן זוגה, אלון הדס, סטודנט לאדריכלות, מספרת כי "נחשפתי לתכנים ויזואליים ולחוויות שונות מאוד מהנוף שהייתי רגילה לצלם. כדי להסתגל למציאות החדשה יצרתי סדרה אינטימית מופשטת של תצלומים בתוך המיטה, מורפולוגיה של הסדין והמזרון שנהפכת לנוף, שמדברת על מקום שבו מעבדים חוויות, מפנטזים וחולמים".

היא זכתה בפרסים ובהם פרס של הקרן הלאומית לצילום עיתונות ב-2004 ופרס עולם הצילום של סוני ב-2008, השתתפה בכמה תערוכות בעולם ומצלמת למגזינים כמו "W". הפרויקט הנוכחי ינדוד בספטמבר אל פסטיבל הצילום "Images 2000" בשווייץ. "תמיד, במאבק המתמיד כאמן בניו יורק, אתה מייחל לרגע שמשהו מיוחד יקרה, שייווצר חיבור והעבודה פתאום תצא החוצה. אני באופוריה ובהתרגשות גדולה", היא מסכמת.

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>