מחברת "שנת הבשרים שלי" מסרבת להתיישר

רות אוזקי לא תיכננה לכתוב את "שנת הבשרים שלי", אבל העבודה בכפוף לתאגידי ענק שיכנעה אותה להתחיל לבעוט. בביקורה בארץ אומרת מחברת רב המכר כי הדבר היחיד שעליו היא מתחרטת הוא שבתוך כל הלוחמנות האידיאולוגית הזאת, לא מצאה זמן להביא לעולם ילד

רות אוזקי רחוקה מלענות על סטריאוטיפ אקטיביסטי כלשהו. למעשה, עד שהתיישבה לכתוב את ספרה הראשון בכלל לא היה לה מושג באקולוגיה, ובוודאי שלא התכוונה לכתוב מניפסט. היא רק רצתה לכתוב רומן. עם זאת, "שנת הבשרים שלי" הפך אותה לכוהנת של האקטיבסטים הפועלים נגד יצרני הבשר, ובספרה השני, "על פני הבריאה כולה" (שיצא בישראל בהוצאת עם עובד, בתרגום של שרון גל), הוסיפה וחקרה את נושא ההנדסה הגנטית. גם היום היא מסרבת להתיישר לפי קו כלשהו.

ואולי דווקא זאת הסיבה ש"שנת הבשרים שלי" הצליח כל כך. ספרה הראשון, שהתפרסם ב-1998 (ויצא גם הוא בעם עובד, בתרגום של אלינוער ברגר) נזהר מהטפות מוסר, שפע בהומור, באירוניה ובמיני פרובוקציות ובאופן כללי היה עסיסי כמו סטייק מדמם - לא בדיוק החומרים המזוהים בדרך כלל עם אקטיביסטים חמורי סבר. אבל אוזקי, כאמור, כלל לא התכוונה לכתוב על בשר, והגישה הבסיסית שלה רחוקה מפסקנות. חילוקי דעות, היא טוענת, הם הדרך היחידה.

אוזקי בת ה-53 נולדה בעיר ניו-הייבן בקונטיקט, ארצות הברית, לאב אמריקאי ואם יפאנית, שניהם לימדו באוניברסיטת ייל. היא למדה ספרות אנגלית ולימודי אסיה, ולאחר מכן התגוררה במשך כמה שנים ביפאן, שם למדה באוניברסיטת קיוטו ואף לימדה בה. היא חזרה לניו יורק ב-1985 והחלה בקריירה קולנועית וטלוויזיונית, בתחילה כארט דירקטור בסרטי אימה דלי תקציב ולאחר מכן בהפקות למסך הקטן.

היא ביימה תוכניות סמי-תיעודיות לחברת טלוויזיה יפאנית, ואחר כך החלה ליצור סרטים שזכו בפרסים והוקרנו במוזיאון לאמנות מודרנית ובפסטיבלי מונטריאול, סאנדנס ומרגרט מיד. כיום היא מרצה באוניברסיטאות ומחלקת את זמנה בין דירתה בניו יורק לבין ביתה בקולומביה הבריטית, קנדה, שם היא חיה עם בעלה האמן אוליבר קלהאמר. השבוע הגיעה לישראל כדי להשתתף בכנס "מזון למחשבה", שבו תישא את הרצאת הפתיחה (ראו מסגרת).

זה נהיה מעצבן

עוד כשעבדה כיוצרת סרטים, החלום שלה היה להיות סופרת. המחשבה הראשונית היתה לכתוב על תעשיית הטלוויזיה ועל נשים. "לא התעניינתי בבשר בכלל", אומרת אוזקי, "לא ידעתי על זה הרבה. התעניינתי בטלוויזיה, במסחריות, בקפיטליזם. זה התחיל מזה שעבדתי בכלי תקשורת שנשלט על ידי תאגיד פרסום, ובגלל שהייתי בכל כך הרבה סיטואציות שבהן הייתי צריכה להתכופף כדי למלא את רצון התאגיד שהיה הספונסר של התוכנית, זה נהיה מאוד מעצבן בשבילי כיוצרת".

היא מספרת על תוכנית שהפיקה וביימה בעבור הטלוויזיה היפאנית. "לתוכנית קראו 'ניו-יורקר', זאת היתה תוכנית על החיים בניו יורק, על אופנה, אמנות, תרבות. התוכנית מומנה על ידי חברת הטבק פיליפ מוריס, בתקופה שעוד עישנתי אבל ניסיתי להפסיק. בכל חצי שעה היינו צריכים לכלול קטע שבו מישהו מעשן סיגריות של פיליפ מוריס וכמובן שהיתה עדיפות שזה יהיה מישהו צעיר, תוסס, נאה ובריא", היא צוחקת.

"אז יש את הצוות שאת יוצאת לצלם אתו, לראיין אמן, קולנוען או מעצב אופנה, ואז גומרים וחוזרים למשרד. ואז אנחנו קולטים ששכחנו את הקטע של העישון ואנחנו צריכים לחזור לרחוב ולמצוא מישהו שיעשן בשבילנו. היו לי סיגריות בכיס ומצית והייתי יוצאת לרחוב, תופסת מישהו ומבקשת ממנו לעשן כדי שנוכל לצלם. זה העלה אצלי הרבה תהיות. למה אני עושה את זה? אני יודעת שהעישון רע בשבילי, אני יודעת שזה מסרטן ועדיין אני עושה כל מה שאפשר כדי לקדם צריכת סיגריות".

לדבריה, "רציתי לכתוב רומן שיעסוק בצוות צילום שנמצא בדרכים ומצלם את כל הדברים המוזרים והנפלאים, כשברקע יש תאגיד שהוא הספונסר שלהם". כבמאית עבדה בעבור ספונסרים מתעשיות החלב, הבשר והטבק, שמימנו תוכניות בבימויה, והיא ניסתה לבחור תחום שיתאים לעלילת הספר. "חשבתי שאני יכולה לבחור בתאגיד סיגריות אבל זה לא כזה מצחיק. אפשר לעסוק בתעשיית הבירה, אבל גם בירה זה לא כזה מצחיק. ואז חשבתי על בשר. בשר זה מעניין. ידעתי שאני רוצה לכתוב על ענייני נשים, ואז התחלתי לחשוב על בשר ונשים".

היא מספרת כי לרגע לא חשבה שמישהו באמת יתעניין בספר שלה. "זה יישמע טיפשי אבל היה לי בראש שרומנים צריכים להיות יותר לבנים, יותר אמריקאיים, יותר גבריים. הרעיון הזה של הסופר הלבן המת היה חזק בראש שלי. לא חשבתי שמישהו יתעניין בסיפור כל כך שולי".

בחורה פוגשת בחור

מעבר לנושאים הגדולים שבהם עסק הרומן הראשון של אוזקי - צרכנות, החברה האמריקאית, פמיניזם ותעשיית הבשר - הוא כלל גם סיור מרתק באמריקנה: צוות צילום שנוסע ברחבי ארצות הברית כדי לתעד את עקרת הבית האמריקאית המושלמת. אוזקי כתבה על המרחבים והטיפוסים של אמריקה האמיתית, ותהתה אם יש כזה דבר בכלל, עקרת בית מושלמת. כשהיא נשאלת על הסיבות שבגללן עברה להתגורר דווקא בחיק הטבע בקנדה, היא לא מספקת סיבות אקטיביסטיות במיוחד. "זה סיפור פשוט. פגשתי בחור, התאהבתי ומצאתי את עצמי חיה באי קטן. הוא חי על האי קודם לכן, ביקרתי אותו שם והתאהבתי במקום. כשמכרתי את 'שנת הבשרים שלי', אחרי ששנינו היינו מאוד עניים, פתאום היה לנו קצת כסף ויכולנו לקנות אדמה על האי הזה".

אוזקי. חילוקי דעות הם הדרך היחידה

גם העובדה שאין לה ילדים לא מקבלת שום ממד אידאולוגי. "פשוט נגמר לי הזמן. אמא שלי ילדה אותי כשהיתה בת 42, זה נחשב אז לגיל מאוחר, אבל במחשבה שלי זה התקבע. עושים ילדים בגיל 40. זאת היתה החוויה שלי, ואז כשהגעתי לשנות ה-40 שלי עשיתי כל מיני דברים: פירסמתי ספרים, וההורים שלי נהיו חולים וטיפלתי בהם. לא יכולתי לעצור הכל ולעשות ילדים. הייתי רוצה ילדים, אבל ויתרתי על זה. תמיד יש דבר אחד או שניים בחיים שמתחרטים עליהם. כלומר, אחד או שניים אם את בת מזל".

אוזקי, שמעידה על עצמה כי "דת מעולם לא היתה חלק מהחשיבה שלי", מצאה עצמה נמשכת לזן-בודהיזם, וביוני 2010 היא תוסמך ככומר בודהיסטי. "הסבים שלי מצד אמי היו זן-בודהיסטים", היא מספרת. "אבא שלי היה אנתרופולוג ואמא שלי בלשנית. הם בכלל לא התעניינו בדת. אולי הלכתי לכנסייה פעם או פעמיים כאורחת של חברה, ואני זוכרת שהייתי כל כך מבולבלת לגבי המים הקדושים - האם שותים את זה או מה? ואז כל העניין הזה עם ההצטלבות, זה נראה לי מוזר. במשפחה שבה גדלתי דת היתה משהו שחוקרים כאנתרופולוגים. דת זה משהו שאחרים עשו".

אף שאביה הגיע משושלת של נוצרים אוונגליסטיים ואמה מהבודהיזם, היא אומרת ששניהם שברו את המסורת של משפחתם, והיא חזרה אליה. איך הגיבו הוריה לעובדה שהחלה לשבת על הרצפה ולתרגל מדיטציה? "בשביל אמא שלי זה היה מוזר, היא תמיד שאלה אותי 'למה את רובצת על הרצפה, זאת התנוחה של אנשים שמשתינים בטבע'. ככה זה נראה לה".

התנגדות פורייה

כעת היא עובדת על שני ספרים נוספים, האחד רומן שעליו היא מעדיפה שלא לדבר, והשני - ספר מסות אישיות על בודהיזם. "אני מנסה להבין מה זה אומר לגדול במשפחה חילונית הומניסטית ופתאום להיהפך לאדם שעושה דברים טקסיים כאלו. אני וההורים שלי בקושי היינו מסוגלים לחגוג את חג המולד. היינו גרועים בזה. זה מעניין. מה זה דת? מה זה הדבר הזה? בגלל זה להיות בישראל זה פנטסטי בשבילי".

היא מספרת על טיסת אל-על שהביאה אותה לארץ, ומגדירה אותה כחוויה יוצאת דופן ומשעשעת. "זה היה כמו יקום אחר. כולם במטוס היו דתיים, יהודים אורתודוקסים ולא אורתודוקסים, את יודעת, כל הפנתאון של דרגות היהדות, אבל היו גם קתולים עולי רגל. מתי בפעם האחרונה ראיתי עולי רגל? והיתה קבוצה גדולה של אמריקאים מהמערב התיכון, נוצרים אוונגליסטים לבושים בז'קטים בצבעי פסטל שהיו ממש חיוורים ועצבניים. זה מרתק".

כאחת שמגדירה את עצמה בודהיסטית שוחרת שלום, האם לא היתה לה בעיה להגיע לישראל, לא בדיוק מקום פציפיסטי? "זאת סיבה ממש טובה לבוא לכאן, לגלות מה הולך כאן. כבר למדתי המון ואני כאן רק 12 שעות. הדבר הראשון שלמדתי זה שכולם כאן אומרים כל הזמן 'זה מסובך'. את זה שמעתי הכי הרבה. הדבר השני ששמעתי שאומרים הרבה הוא 'זה סיפור ארוך'. זה באמת סיפור ארוך שהולך אחורה אלפי שנים".

באתר האינטרנט שלה מופיעה הסיסמה "resistance is fertile" - ההתנגדות היא פורייה. לדבריה, ראתה את הסלוגן לראשונה במהומות של סיאטל ב-1999, בהפגנה הגדולה הראשונה נגד הגלובליזציה. "זה מגיע בעצם מהסדרה 'מלחמת הכוכבים', שם הם אומרים 'Resistance is futile' - ההתנגדות עקרה. חשבתי על זה גם במובנים של המטאפורה הביולוגית".

לא נהוג לשאול סופרים על מנהגי האכילה שלהם, אבל במקרה של אוזקי זה די מתבקש. לדבריה, המארחים שלה בארץ לקחו אותה למסעדה ערבית ביפו, והיא אכלה שם דג. היא משתדלת שלא לאכול בשר לעתים קרובות, "אבל לפעמים בבית אני אוכלת, בעיקר כשאני יודעת איך הוא מיוצר. אם מציעים לי אני אוכלת. אין לי בעיה עם בשר. אני אוהבת לאכול בשר, ואני חושבת שזה טעים, אבל מכל מיני סיבות אני מנסה לא לאכול".

היא נושאת עמה תרמוס צמוד ובו תה ירוק, אבל היא מודה שהיא דווקא אוהבת קפה. "כשאני כותבת אני שותה תה ירוק", היא מסבירה. "זה טיפ לכותבים - קפה מקפיץ לך את האנרגיות אבל אז יש גם נפילה. תה ירוק מאזן. אין נפילות אנרגיה". אלכוהול? "אני מנסה, כמו עם בשר, לא לשתות הרבה אבל זה יותר קשה כי אני אוהבת לשתות. חייתי ביפאן הרבה שנים והיפאנים הם שתיינים".

מסיגריות נגמלה בקושי. "הפסקתי לעשן אבל לקח לי הרבה זמן. התאמנתי בלהפסיק זמן רב עד שנהייתי כל כך טובה בלנסות להפסיק ואז יכולתי להפסיק באמת". ספורט? "אני לא מתאמנת בחדר כושר כי על האי שאני גרה בו אין חדר כושר. אבל אני משתדלת ללכת הרבה ביערות".

רות אוזקי תפתח בארץ את כנס "מזון למחשבה" הראשון, שיתקיים מחר ומחרתיים במתחם "נובה" בנמל תל אביב. הכנס הוא יוזמה של מכון ערבה ללימודי הסביבה ומרכז השל - המכון הישראלי לחשיבה ומנהיגות סביבתית. ייערכו בו פאנלים, דיונים, סדנאות והרצאות בנושאים כמו השלכות תעשיית המזון והחקלאות על האקלים, המים והסביבה, פערים חברתיים ומזון, צרכנות, אנרגיה ומזון כמאפיין תרבותי-חברתי. עוד תתקיים תחרות שבמסגרתה ינסו שפים להכין מנה בעלות מקסימלית של 30 שקל, שאמורה להכיל את טביעת הרגל הפחמנית הנמוכה ביותר.

"המודעות הגוברת והולכת בעולם למחיר הסביבתי של תעשיית המזון מעודדת", אומר אלעד טופל ממכון ערבה, "ועדיין נראה שבישראל אנחנו קצת מפגרים בנושא הזה. אני מאמין ומקווה שבאי הכנס יגלו דברים חדשים ומעניינים על הקשר בין מה שאנחנו אוכלים ושותים לבין פגיעה ושמירה על הסביבה".

כשאוזקי נשאלת על מה תדבר בכנס היא עונה "תפוחי אדמה", נושא מרכזי בספרה "על פני הבריאה כולה". "אדבר גם על המחקר שעשיתי על הנדסה גנטית וגם על האופן שבו מדע וספרות מקבילים, על דרכים להיות סקרן בעולם, על הדרך שבה אנחנו חושבים על החיים. אנחנו צריכים להבין שחילוקי דעות הם הדרך היחידה. הרי לא תהיה תשובה אחת לשום דבר. התשובות הן מכל מיני מקורות וזה מבלבל ומסובך".

האם פעילות אקטיביסטית באמת יכולה לשנות את העולם או לנצח את התאגידים?

"אנחנו נכנסים לתקופה של התמוטטות התאגידים, וזאת רק ההתחלה. זאת תקופה נהדרת של המון הזדמנויות. עכשיו הזמן לעזור לתאגידים להיעלם. זה הזמן לעשות משהו במקום סתם לדאוג. מישהו חייב לנסות לעזור. אני לא חושבת שיש קבוצה אחת שיכולה לשנות את העולם אבל אני חושבת שאקטיביסטים, סופרים ואמנים צריכים להיות יותר סקרנים לגבי דברים, להיות מעורבים".

 

תגיות

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>