סיכום עשור במוזיקה הישראלית

הלהקות נעלמו, הרוק דעך ויוצרים מחו"ל הפסיקו להשפיע על האוזן המקומית. בן שלו על ההתנתקות של המוסיקה הישראלית ממגמות עולמיות בעשור האחרון

המחשבה הראשונה על העשור החולף במוסיקה הישראלית היא זאת: זה היה עשור שבו פעלו יותר להקות מאשר בכל העשורים הקודמים ביחד, אבל זה גם היה העשור שבו הלהקה ככוח מניע, כשחקנית מפתח, כסוכנת שינוי, כלחם והחמאה של סצינת המוסיקה - נעלמה מעל פני השטח של המוסיקה הישראלית. זה היה העשור שבו הלהקה הישראלית התפרקה.

חשבו על שנות ה-90: "אתניקס", "טיפקס", "איפה הילד", "כנסיית השכל", "שב"ק ס'", "זקני צפת", "מופע הארנבות של ד"ר קספר", "היהודים", "מוניקה סקס", "אינפקטד מאשרום", "השמחות", "רוקפור", "פונץ'".

חשבו על שנות ה-80: "משינה", "בנזין", "תיסלם", "פורטיסחרוף" (להקה לכל דבר), "החברים של נטאשה", "נקמת הטרקטור", "נושאי המגבעת". פחות להקות מאשר בשנות ה-90 (מה עוד שארבע האחרונות מצויות בקו התפר שבין שני העשורים), אבל כל להקה להקה.

ועכשיו חשבו על העשור האחרון. ומדובר רק בלהקות שמקיימות שני תנאים: כאלה שגם הביאו דבר חדש ורענן וגם דיברו לאלפים רבים של חובבי מוסיקה. אז מי קופץ לכם לראש? "הדג נחש" התחילה את דרכה בשנות ה-90, אבל היא שייכת לעשור הנוכחי. מי עוד? "אלג'יר", שבאה משום מקום ונהפכה לרגע לתקווה האובדנית של הרוק הישראלי. "שוטי נבואה", שבאו טוב לעשרות אלפי בוגרי שנטיפי ו"בומבמלה". "ג'ירפות"? נניח, אף על פי שגם הם התחילו בסוף שנות ה-90. וזה הכל בערך.

"שוטי הנבואה". טרנד השנטיפי

היו כמובן עוד המון להקות מצוינות בעשור האחרון, אבל מעגל האוהדים שלהן לא היה די גדול בשביל שהן יחוללו שינוי, ייצרבו בתודעה וייכנסו לתוך הפסקול הישראלי. מ"איזבו" ועד "התפוחים" - הרשימה ארוכה, איכותית ונטולת כוח ממשי. מנגד, היו להקות שסחפו אחריהן עשרות אלפים, אבל הן גרועות מכדי שאפשר יהיה להתייחס אליהן ברצינות. "סינרגיה", למשל, או "בית הבובות", שני סוסי פוני של טריק אחד לא מוצלח, שצללו אל מקומן הראוי אחרי שובר קופות אחד.

איך לפרש את המחסור המשווע בלהקות ישראליות מרכזיות בעשור האחרון? אפשר להסביר אותו בכמה דרכים. דרך אחת היא לומר שהעשור האחרון במוסיקה הישראלית היה מאוד לא רוקיסטי, ולכן לא היה בו מקום מרכזי לדיבר הראשון של הרוקנרול - עשה לך להקה. דרך נוספת תתייחס לתהליך ייצור הכוכבים בתרבות הישראלית, שנעשה הרבה יותר נשלט ומדעי בעשור אחרון. להקה, שיש בה תמיד ממד קפריזי כלשהו וגם יותר מדי פרצופים בשביל קמפיין יחצ"נות ממוקד ואגרסיווי, פחות מתאימה למציאות הזאת מאשר זמר או זמרת.

שני ההסברים האלה אומרים משהו על המצב הנוכחי של המוסיקה הישראלית, אבל היעלמותה של הלהקה קשורה לתופעה נוספת, שהיא התופעה החשובה ביותר במוסיקה הישראלית של העשור האחרון, המגמה שמגדירה את העשור הזה. הכוונה היא להתרחקות של המוסיקה הישראלית (או ליתר דיוק, של המיינסטרים הישראלי) מכל מה שקורה במוסיקה העולמית. בפופ, כמו בפוליטיקה, זה היה העשור של ההתנתקות. היעלמותה של הלהקה היא רק סימפטום של התהליך המרתק והמדאיג הזה, שקשור לשינויים תרבותיים וטכנולוגיים חיצוניים לא פחות, ואולי יותר, מאשר לשינויים בנוף התרבותי הישראלי.

                          הראל סקעת. שירים מהארכיון (תצלום: דניאל צ'צ'יק)

המוסיקה הישראלית - והקהל הישראלי - האזינו תמיד בדריכות ובשקיקה למה שקורה בפופ האמריקאי והאנגלי. האוזן שלנו לא היתה פתוחה לכל, חלק ממה ששמענו לא הבנו, והיו כמה זירות חשובות במוסיקה הישראלית (המוסיקה המזרחית, הזמר העברי) שלא היתה להן זיקה חזקה למה שקורה באמריקה ובאנגליה. ובכל זאת, סיפורה של המוסיקה הישראלית הוא במידה רבה סיפורו של הדיאלוג המדומיין, החד-צדדי, שקיימה עם הפופ המערבי. הקשבנו, התאהבנו, חיקינו, הפנמנו, הוספנו משלנו. כך התגבשה הזהות המוסיקלית שלנו.

מאז המפץ הגדול של הסיקסטיז, ששיחרר את המוסיקה הישראלית משלטון האקורדיון, כמעט כל מהלך גדול בפופ המערבי חולל תסיסה גם בישראל, ולא משנה כמה מאוחרת, שולית או מגוחכת היא היתה. את הגלאם רוק או את הפאנק השחור לא יכולנו להבין בזמן אמת, אבל הביטלס הפכו את עולמנו, "פינק פלויד" העיפו אותנו לחלל, הדיסקו שיחרר לנו את האגן, הגל החדש הלביש אותנו שחורים, הגראנג' ונגזרותיו גרמו לנו ללחוץ על פדאל הדיסטורשן, המוסיקה האלקטרונית שוב גילגלה לנו את האגן. כל מה שנדרש בשביל שתיווצר תסיסה מקומית (הן בקרב המוסיקאים והן בקרב הקהל) הוא שהמהלך העולמי יהיה מסיבי ובעל נגיעה כלשהי לצביון הישראלי של התקופה.

                                מוש בן ארי. סלט מרענן (תצלום: זוהר רון)

וכאן מתחילה הבעיה שהביאה להתכנסות ולהתנתקות של המוסיקה הישראלית בעשור האחרון. המהלכים המסיביים האחרונים במוסיקה העולמית (אם לא מחשיבים את המהלך הטכנולוגי האדיר של העשור האחרון: ההשפעה האדירה של האינטרנט על שוק המוסיקה) היו הפריחה הגדולה של המוסיקה האלקטרונית בשנות ה-90 וההשתלטות של ההיפ-הופ על הפופ בסופן ובתחילת העשור הזה. שני המהלכים האלה היו זרים למדי לצביון המקומי (חוץ מהקרבה של הטראנס אל הנפש הישראלית הצעירה), אבל מכיוון שהם היו כל כך דומיננטיים בעולם, הם השפיעו במידה קלה על המוסיקה הישראלית.

ושם העסק נתקע. בעשור האחרון לא התרחשו מהלכים דרמטיים במוסיקה העולמית: עלייתו המחודשת של הרוק בתחילת העשור, עם להקות כמו ה"סטרוקס" ו"וייט סטרייפס", היא המועמדת הטובה ביותר, אבל גם היא לא עברה את אחוז החסימה. זאת היתה תנועה סייסמית קלה, לא רעידת אדמה אמיתית. שלא לדבר על מגמות כמו שובן של שנות ה-80 בלבוש עדכני, עלייתו של הפולק החדש, או השילוב בין דיסקו לפאנק. התנודות האלה הולידו אלבומים נפלאים, אבל הן הורגשו באגפים מצומצמים יחסית. הן לא השפיעו על מאסות.

מהפכת האינטרנט והאולפן הביתי, שהגדילה פי כמה את כמות האלבומים שרואים אור בכל שנה, רק הגבירה את הבלבול, העמיקה את הפיצול. אם לקבל את טענתו של מבקר המוסיקה החריף סיימון ריינולדס, היא כמעט חיסלה את הסיכוי שבעתיד הנראה לעין ייצאו אלבומי מופת רבי מכר, כאלה שיאחדו סביבם מאסות של חובבי מוסיקה, יפתחו אופקים מוסיקליים חדשים ויעניקו השראה לרבבות מוסיקאים - באנגליה, יפאן או ישראל.

                 עידן רייכל. קהל גדול (תצלום: ברצי גולדבלט)

מוסיקאים ישראלים ממשיכים להקשיב למוסיקה חדשה מהעולם (אם כי פחות מבעבר, או כך לפחות נדמה). גם חובבי מוסיקה ישראלים ממשיכים להקשיב למוסיקה חדשה מהעולם (אם כי פחות מאשר בעבר, או כך לפחות נדמה). אבל בהעדרם של מרכזים ברורים במוסיקה העולמית העכשווית, ולנוכח השפע הבלתי נתפש של האלבומים שיוצאים כל שבוע, הסיכוי שהמוסיקאי הישראלי והקהל הפוטנציאלי שלו מקשיבים לאותה מוסיקה חדשה - קלוש. וכך לא מתקיימים התנאים שמאפשרים למוסיקה מהעולם להפרות את המוסיקה הישראלית.

מגיפת קאוורים

העובדה שזה היה עשור ההתנתקות של המוסיקה הישראלית מהעולם מתגלמת בדמותם של הזמרים הבולטים של העשור הזה: עידן רייכל, עמיר בניון ומירי מסיקה. לשלושת הזמרים האלה יש זיקה קלושה, אם בכלל, לפופ מערבי עכשווי, והם מדברים לקהל גדול מאוד שהזיקה הזאת אינה נחוצה לו.

מגמת ההתנתקות מקבלת משנה תוקף גם כשבוחנים את הטרנדים המוסיקליים הבולטים של העשור. בתחילתו עוד אפשר היה להבחין בזיקה מסוימת בין המוסיקה הישראלית לבין מה שקורה בעולם. זה קרה, למשל, בזירת ההיפ-הופ הישראלית. אבל אחרי שנת שיא ב-2001 שבה, כפי שאמר הראפר סגול 59, "גם סבתא שלי ידעה מי זה סאבלימינל" - ההיפ-הופ הישראלי חזר לממדים צנועים ונתפש לרוב כגימיק. העובדה שההיפ-הופ האמריקאי הסתאב ואיבד גובה ככל שהעשור נמשך, בוודאי לא עזרה לצאצא הישראלי שלו לשמור על חיוניות.

עמיר בניון. כמה כמוהו יש? (תצלום: דניאל צ'צ'יק)

הפופ השנטיפי, שצבר פופולריות בשנים הראשונות של העשור עם אמנים כמו מוש בן ארי, "שוטי הנבואה" ומאוחר יותר "הבנות נחמה" ועלמה זהר, היה סלט מרענן של רגאיי ומוסיקה אתנית שלא היה מחובר לדופק של הפופ העולמי. כמו גל הלהקות השמחות ("בום פם", "בלקן ביט בוקס" ודומותיהן), שצבר תאוצה לקראת אמצע העשור, הוא לפחות שאב את המוטיבציה שלו ממגמה עולמית: הרצון לרקוד ולהתפרק כמו בימי המוסיקה האלקטרונית של שנות ה-90, אבל לצלילי נגנים חיים ולא לצלילי מחשבים ומכונות.

לקראת אמצע העשור המוסיקה הישראלית התחילה להפנות עורף לעולם. "כוכב נולד" יישרה קו עם פורמטים טלוויזיוניים מארצות הברית ואירופה, אבל מבחינה מוסיקלית היא היתה זרז של ההתנתקות. כל תשומת הלב הופנתה פנימה אל הארכיון של המוסיקה הישראלית, מגיפת הקאוורים החלה להתפשט, וכמעט כל הכוכבים הנולדים שנפלטו אל תעשיית המוסיקה הישראלית היו משוללי זיקה למוסיקה עכשווית מהעולם. הראל סקעת, הזמר הכי לוהט בישראל 2006-2007, סיפר בהופעת ההשקה של האלבום הראשון שלו שאחד השירים שהכי השפיעו עליו הוא "בדרך אל הכפר" של רבקה זוהר.

אנשי הטרנד הבא במוסיקה הישראלית, הזמרים שיצאו מבית הספר רימון, לא היו נתפסים בווידוי טראשי כזה. הם הושפעו מיוני רכטר ומאיר אריאל. איכות. אבל רכטר ואריאל הם לא רק יוצרים גאוניים, הם גם פעלו מתוך זיקה עמוקה למה שקרה בעולם (ג'ז, רוק מתקדם וקלאסי במקרה של רכטר, דילן במקרה של אריאל, שגם שאב מספרות ופילוסופיה וגם הלך אצל המקורות היהודיים). אצל היוצרים שיצאו מרימון, לעומת זאת, לא היה דיאלוג עם מוסיקה מהעולם, ודאי שלא עם המוסיקה שנעשתה בעשור האחרון. גם הם היו במתנתקים.

אין מה להציע

בשלוש השנים האחרונות ההתנתקות הגיעה לשיאה. בשוליים פועלות מאות להקות שחלקן מעודכנות מאוד בחידושים האחרונים בניו יורק ובלונדון, אבל המיינסטרים של המוסיקה הישראלית איבד כל קשר עם העולם. קחו למשל את טרנד הפיוטים. היוצרים שמשתייכים לז'אנר הזה מסתייגים ממה שקורה בישראל של השנים האחרונות. יש להם ביקורת על החומרנות, על השקיעה בריאליטי. אבל אם בעבר יוצרים שחשו מנוכרים למציאות הישראלית חיפשו מוצא בחוץ, באין ספור הגוונים של המוסיקה העולמית, היום הם חוזרים לעבר היהודי. התהליך הזה הוא תוצר של שינויים חברתיים ותרבותיים עמוקים שחלו בחברה הישראלית, אבל הוא קשור גם לעובדה שלפופ העולמי המפוצל ונטול המרכז אין כמעט מה להציע ליוצרים ישראלים שאינם פועלים בתוך נישה מצומצמת.

                            "סינרגיה". סוס פוני של טריק אחד

אנשי המוסיקה המזרחית, הטרנד הלוהט של ההווה, דווקא מסתכלים החוצה, אבל בעיקר לכיוון של יוון. המלחין הכי מצליח בישראל בשנים האחרונות הוא ככל הנראה קיריאקוס פפדופולוס, היווני שהלחין את להיטי הענק של אייל גולן. אבל בכל הנוגע לזיקה אל הפופ האמריקאי והאנגלי, ההתנתקות של המוסיקה הישראלית נמשכת ומגיעה לשיאים חדשים. צריך להיות בדלן אמיתי כדי לחשוב שההתנתקות טובה למוסיקה הישראלית. הזיקה למוסיקה שנעשית בעולם היא אחת התכונות שמגדירות את המוסיקה הישראלית, אם לא תכונת היסוד שלה. זה הדלק שעליו נסעה במשך הרבה שנים. נכון שיש יוצרים שמראים שאפשר להסתדר יפה גם בלי הזיקה הזאת, אבל כמה עמיר בניונים יש לנו? (וגם לו לא היה מזיק לפתוח מדי פעם את האוזניים).

כמו שזה נראה עכשיו, ההתנתקות של המוסיקה הישראלית תימשך אל תוך העשור הבא. ההווה המשוסע של הפופ העולמי, המניות הירודות של הרוק הישראלי, העובדה שצעירים ישראלים (שבהם, יותר מאשר ביוצרים, תלוי עתיד המוסיקה המקומית) מוצאים את הזהות שלהם בטכנולוגיה חדשה ולא במוסיקה חדשה - כל אלה סימנים לא מעודדים. עם זאת, גם ב-1988 היו אנשים שחשבו שהמוסיקה הישראלית הגיעה למבוי סתום של להקות צבאיות ו"הכל עובר חביבי" ופתאום נפלו עליהם "אפר ואבק" של פוליקר, הראשון של אהוד בנאי, הראשון של "החברים של נטאשה", "פירות אסורים" של קורין אלאל ו"סיפורים מהקופסה" של פורטיסחרוף.

אסור גם לזלזל ביכולתו של הפופ העולמי להוציא מתוכו, כנגד כל הסיכויים, תנועה מוסיקלית חדשה וסוחפת. זה לא נראה סביר כרגע, אבל לפעמים כל מה שצריך זה כמה ילדים מבריקים שרוכבים על הרגע התרבותי הנכון. יש לקוות שאם וכאשר דבר כזה יקרה, המוסיקה הישראלית המתנתקת תימצא עדיין במרחק קריאה.

עשרה מוסיקאים שהפכו את העשור הזה לגרוע פחות

1. "איזבו". רן שם-טוב, אנסמבל מזרח-מערב של איש אחד, התחיל את העשור כמפיק המבריק של "אהבה מוסיקה", אלבומה המצוין של דקלה. ב-2004, אחרי 15 שנות פעילות, יצא סוף סוף האלבום הראשון של "איזבו", והוא היה שווה כל שנייה של המתנה.

2. רונה קינן. עומק, צלילות, רגש, דיוק, חוכמה, איפוק, מעבר הכרחי משירה באנגלית לשירה בעברית, שלושה אלבומים מצוינים ושיר אחד, "עיניים זרות", שהוא מועמד רציני להיות שיר העשור.

3. "פרברים רפיוג'יז". להקת ההיפ-הופ הכי טובה בישראל בעשור האחרון, עם חמישה ראפרים מעולים וסוללת נגנים מהודקת. למרבה הצער, הוציאו אלבום אחד בלבד והתפרקו.

4. "Third World Love". זה היה עשור טוב מאוד לג'ז הישראלי, שהוציא מתוכו הרבה כישרונות חדשים וגם ידע לספוח אליו השפעות של פאנק, גרוב ואפילו מוסיקה מזרחית. אף אחד לא עשה את זה יותר טוב (ויותר קומוניקטיבי) מהרביעייה של אבישי כהן, עומר אביטל, יונתן אבישי ודניאל פרידמן.

5. "קרוזנשטרן ופרוחוד". כליזמר, נויז וטונות של כישרון. הלהקה של איגור קרוטוגולוב היא אחד העב"מים הכי מרתקים בשמי המוסיקה הישראלית של העשור האחרון.

                                (תצלום: דניאל צ'צ'יק)6. שלומי שבן. כולם אומרים שהוא עילוי, והם צודקים.

7. עדי גלברט. תנו לו עשר דקות ומקלדת מצ'וקמקת משוק הפשפשים, והוא יכתוב שיר פופ מוזר אך מושלם.

8. רות דולורס וייס. או שמתים עליה או ששונאים אותה, וזאת עוד הוכחה, אחת מני רבות, לכך שרות דולורס וייס היא זמרת גדולה.

9. מרינה מקסימיליאן בלומין. המרחק בין פופ לאוונגרד ובין פריים-טיים לשוליים מעולם לא נראה קטן יותר אצל זמרת ישראלית.

10. קוואמי. אם מחברים את הפעילות שלו כאיש הרדיו לפעילות שלו כמוסיקאי, מקבלים את אחד האנשים הכי חשובים בתרבות המוסיקלית בישראל. אבל גם אם מתמקדים רק במוסיקה, קוואמי הוא ראפר נדיר שמחבר נשמה, מצפון, עוצמה ואהבה מטורפת למוסיקה. "מאבד את הקצה" שלו הוא שיר העשור הפרטי שלי.

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>