עשור של קולנוע אירופי: זה הזמן לסכם

דעיכתו של הקולנוע האירופי בעשור האחרון אינה מבשרת טובות, אחרי הכל המסך הגדול זקוק לאלטרנטיבה חיה ובועטת לתעשייה ההוליוודית

אם היה יום אחד בעשור החולף שסימל את המשבר שפוקד את הקולנוע הלא-אמריקאי, זה היה 30 ביולי 2007. באותו היום, בהפרש של כמה שעות, מתו אינגמר ברגמן, בן 89, ומיכלאנג'לו אנטוניוני, בן 94. היה משהו מטלטל ומזעזע בסמיכות מותם של שני ענקי הקולנוע האלה - הבמאי השוודי, יוצרם של "החותם השביעי", "תותי בר", "פרסונה", "פאני ואלכסנדר" ועוד, והבמאי האיטלקי, שביים את "אוונטורה", "הלילה", "המדבר האדום", "בלו אפ" וסרטים נוספים. היתה הרגשה שלא רק שתמו חייהם של שניים מהאמנים הגדולים ביותר בתולדות הקולנוע, אלא גם נסתם הגולל על תקופה ומורשת קולנועיות שברגמן ואנטוניוני היו ממניחי היסודות שלהן.

» בואו לבחור את הסרטים הטובים של העשור» העשור הבעייתי של הקולנוע האמריקאי

ברגמן ואנטוניוני היו שניים מבמאי הקולנוע שיצירתם, שהחלה להתפתח אחרי מלחמת העולם השנייה, שינתה את מעמדו של הקולנוע בתוך התרבות והפכה את במאי הקולנוע לגיבור תרבות. סרטיהם - כמו אלה של רוברטו רוסליני, ויטוריו דה סיקה, לוקינו ויסקונטי, פדריקו פליני, פרנסואה טריפו, ז'אן לוק גודאר, אלן רנה, מרקו בלוקיו, ברנרדו ברטולוצ'י ואחרים - הניחו את היסוד למה שכונה, בעיקר החל בשנות ה-60, "הקולנוע האמנותי האירופי". לא רק שהוא שינה את התפישות המסורתיות של מהו קולנוע, ואמצעי הביטוי שלו הביאו בשורות צורניות ואידיאולוגיות חדשות, אלא שהוא שימש אלטרנטיבה של ממש לקולנוע האמריקאי והרים תרומה משמעותית לשינויים ואף למהפכות שחלו גם בו בשנות ה-60 וה-70.

הקולנוע המכונה "האמנותי האירופי" עבר תמורות רבות מאז הולדתו בסוף שנות ה-40. עם הופעתם של יוצרים נוספים הוא נדד מדי פעם בפעם למחוזות חדשים כגון צ'כוסלובקיה בשנות ה-60 או גרמניה בשנות ה-70; אך התמורה העיקרית שחלה בו היא הדעיכה ההדרגתית במעמדו.

וכך, בעשור האחרון השתלטה התוצרת ההוליוודית יותר ויותר על בתי הקולנוע במרבית מדינות העולם, ויותר ויותר התקשה הקולנוע הלא-אמריקאי למצוא לעצמו מקום לצדה. היו כמובן תופעות יוצאות דופן. אשתקד, למשל, היה "ברוכים הבאים לצפון", הקומדיה הצנועה והחביבה של דני בון, לסרט המצליח ביותר בתולדות צרפת. אבל זו תופעה חריגה, שאפילו יוצרה (כפי שהכריז בראיון ל"הארץ") התקשה להסביר אותה.

במזרח יש חדש

מצב העניינים העגום הזה, שאף עלול להחמיר, הוא אחת הסכנות העומדות בפני אמנות הקולנוע בעשור הבא. לא רק שחשוב שהקולנוע האמריקאי לא יהיה היחיד שישלוט במציאות הקולנועית וידחק את כל שאר העשייה לשוליים; אלא שחשוב שייוותר מתח של ממש בין הקולנוע האמריקאי ללא-אמריקאי: זו אחת הערבויות הטובות ביותר להישארותה של אמנות הקולנוע ערנית ומתחדשת.

אלא שבעשור החולף כמעט שלא נוצר דיאלוג של ממש בין הקולנוע שמשני עברי האוקיינוס האטלנטי. ועם זאת, באירופה פועלים עדיין במאים ותיקים וצעירים כאחד שמבקשים בעיקשות מעוררת הערכה להמשיך את דרכו ומורשתו של הקולנוע האמנותי האירופי.

"להתראות לנין", גרמניה 2003

אחת התופעות הבולטות של העשור האחרון היא הפצעתה של רומניה כאחד המרכזים הפוריים ביותר של העשייה הקולנועית העכשווית. זאת בזכות סרטים כמו "מותו של מר לאזארסקו" של קריסטי פויו, "12:08, מזרחית לבוקרשט" ו"שם תואר: משטרה" של קורנליו פורומבויו, "קליפורניה החולמת" של כריסטיאן נמסקו (שנהרג בתאונת דרכים לפני שהשלים את עריכת הסרט) ו"4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" של כריסטיאן מונג'יו, שב-2007 זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן.

קול מרתק חדש נוסף שהגיח ממזרח אירופה הוא זה של הבמאי הרוסי אנדריי זוויאגניצב, שסרטו הראשון, "השיבה", הוא אחד הסרטים הטובים ביותר שהופקו בשנים האחרונות. סרטו השני, "הגירוש", סבל מיומרה יתרה והיה טוב פחות; אך גם הוא מסמן את זוויאגניצב כיוצר מבטיח.

גם לבמאים ותיקים היתה עדנה. אלן רנה הצרפתי, כיום בן 87, ביים את "לבבות", אחד הסרטים המענגים ביותר של השנים האחרונות; מרקו בלוקיו האיטלקי, ביים שני סרטים מעניינים בעלי הקשר פוליטי, "בוקר טוב לילה" ו"לנצח"; ותאו אנגלופולוס היווני ביים את שני פרקיה הראשונים של טרילוגיה המבקשת לתעד את תולדות יוון במאה ה-20. צעירים מהם האחים הבלגים ז'אן-פייר ולוק דארדן, שהתעסקותם התמטית וסגנונם העיקש הופכים אותם, יותר מכל במאי אירופי אחר בעשורים האחרונים, לממשיכי דרכו של הבמאי הצרפתי הגדול רובר ברסון. במשך העשור הם ביימו שלושה סרטים שזכו להערכה מוצדקת: "הבן", "הילד" ו"השתיקה של לורנה".

מעבר לחומה

היריעה קצרה מכדי לסקור את כל מה שאירע בקולנוע האירופי בעשור האחרון, לכן אדלג ביבשת כתייר מזדמן.

צרפת הנפיקה מעט מאוד סרטים מעניינים בעשור האחרון. בנוסף להצלחה המפתיעה של "ברוכים הבאים לצפון", היה "אמלי" המצועצע של ז'אן-פייר ז'ונה ללהיט הבינלאומי הגדול ביותר שיצא מצרפת בתקופה זו. זה בעצם אומר הכל.

"ברוכים הבאים לצפון", צרפת 2008

פועלים בצרפת במאים כגון ברונו דומון, לוראן קאנטה וארנו דפלשאן, שמעניין לעקוב אחרי עבודתם; גם יצירתו של פרנסואה אוזון ממשיכה לסקרן ואני עדיין עוקב בהנאה אחר סרטיהם של קלוד שברול וז'אק ריווט, ממניחי היסוד לתופעת הגל החדש הצרפתי שפרצה בסוף שנות ה-50. אך בכללותה, היצירה הקולנועית הצרפתית היא מהסוג הצפוי והשמרני למדי. אולי מה שמסמן את מצבו העכשווי של הקולנוע הצרפתי הוא שאת אחד הסרטים הצרפתיים הטובים ביותר של העשור האחרון ביים יוצר אמריקאי דווקא: ג'וליאן שנאבל, שביים את "הפרפר ופעמון הצלילה".

באיטליה הופקו כמה סרטים מעניינים בעשור הזה (באחרונה, למשל, "גומורה" של מתאו גארונה); אך לא הסתמן בה יורש לגדולי הקולנוע האיטלקי של פעם.

מעניין יותר מה שהתרחש בגרמניה בעשור החולף, שהוא העשור השני לאחר נפילת החומה והאיחוד בין שתי הגרמניות. שניים מהסרטים הגרמניים המצליחים ביותר של התקופה הזאת התייחסו לרגע ההיסטורי המכונן: "להתראות לנין" של וולפגנג בקר, שהתייחס לרגע האיחוד בין שתי הגרמניות במסגרתה של קומדיה סאטירית אנושית; ו"חיים של אחרים" של פלוריאן הנקל פון דונרסמארק, סרט מעניין בהרבה, אך גם בעייתי בהרבה, שבדומה לסרטו של בקר נגע בתחושת הנוסטלגיה הגרמנית לימים שלפני האיחוד.

החשוב בבמאיה של גרמניה כיום הוא פאטי אקין, שמוצאו ממשפחה שהיגרה לגרמניה מטורקיה. אקין ביים שניים מהסרטים הטובים ביותר שנוצרו בעשור: "עם הראש בקיר" ו"בקצה גן עדן". מבין במאי הקולנוע העכשוויים של גרמניה הוא כמעט היחיד שאפשר לזהות ביצירתו מידה של המשכיות לקולנוע הגרמני שכונה בזמנו "חדש" והתפתח בשנות ה-70 (במיוחד ליצירתו של ריינר ורנר פאסבינדר, החשוב בבמאי גרמניה באותה תקופה). בסרטיו עוסק אקין בקשר בין מערב למזרח ובתחושת התלישות הקיומית והרגשית המתלווה לתופעת ההגירה ממזרח למערב (אחד הנושאים המרכזיים בקולנוע האירופי בעשור האחרון); והוא עושה זאת במיומנות ובתעוזה נרטיבית וצורנית.

הבמאי האוסטרי מיכאל האנקה עסק ב"מחבואים", עוד אחד מהסרטים הבולטים של העשור, בקשר בין עבר להווה, בין מערב למזרח וביחס בין המעמדות שמעיק על החברה האירופית הבורגנית השבעה והשאננה, והוא עשה זאת בחומרה ובתעוזה. לאחר גיחה תמוהה לארצות הברית, שבה יצר גרסה חדשה לסרטו "משחקים משעשעים", חזר האנקה השנה לשיאו בסרטו החדש, "הסרט הלבן", שאולי יותר מכל סרט אחר שהופק בעשור האחרון מכריז על ניסיונו להמשיך את מסורת הקולנוע האמנותי האירופי. הסרט, שזיכה את האנקה לראשונה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן האחרון, יוקרן בישראל בשנה הקרובה.

"בוקר טוב לילה", איטליה 2003

ומה עם שניים מה"אוטרים" הבולטים ביותר בקולנוע האירופי העכשווי: לארס פון טריר הדני ופדרו אלמודובר הספרדי? זה היה עשור משונה בחייו ובקריירה של פון טריר: הוא החל עם "רוקדת בחשכה", שזיכה אותו ב-2000 בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, וסיים עם "אנטי כרייסט", שהקרנתו בתחרות בפסטיבל קאן השנה עוררה את אחת המחלוקות הסוערות ביותר בתולדות הפסטיבל. בין לבין ביים את "דוגוויל" ואת "מנדרליי", שני פרקים ראשונים בטרילוגיה קולנועית, שהצפייה בהם היתה מרתקת ומייגעת כאחת, ואת הקומדיה האנטי-קומית "הבוס הגדול". לאן הולך פון טריר ומה קורה אתו? לעשור הבא הפתרונים, כנראה.

לאלמודובר, לעומת זאת, היה עוד עשור מוצלח, שבו ביים שלושה סרטים מוצלחים מאוד ("דבר אליה", "חינוך רע" ו"לחזור") ואחד - "חיבוקים שבורים" - מוצלח מעט פחות. כל סרט חדש של אלמודובר מעורר ציפיות, ואין ספק שקולו היה ונותר אחד הקולות המהנים ביותר בקולנוע בן זמננו.

תנועת היבשות

שני מוקדי עשייה קולנועית מרתקים התהוו בדרום אמריקה ובאסיה. שלושה במאים שנולדו במקסיקו ביימו גם בארצם וגם מחוץ לגבולותיה כמה מהסרטים הבולטים ביותר של העשור האחרון: אלה הם אלפונסו קוארון ("ואת אמא שלך גם", סרטו הטוב ביותר עד כה, "הילדים של מחר" וגם פרק בסדרת סרטי הארי פוטר, "הארי פוטר והאסיר מאזקאבן"), אלחנדרו גונזאלס אינאריטו ("אהבה נושכת", סרטו הטוב ביותר, "21 גרם" ו"בבל") וגיירמו דל טורו ("ילדים של אף אחד", "בלייד 2", "הלבוי" ו"המבוך של פאן"). שלושתם במאים המתאפיינים בלהט יצירתי.

ברזיל הציגה את פרננדו מיירלס, שביים את "עיר האלוהים" ו"הגנן המסור", שניהם סרטים בעלי איכויות ניכרות, אך גם את "על העיוורון", עיבוד כושל לרב-מכר של סאראמאגו.

הקולנוע האסיאתי הוא אחד ממוקדי העשייה הקולנועית הפוריים, הנועזים והמרתקים ביותר בקולנוע בן זמננו. היכרותו של המערב עם הקולנוע של אסיה החלה רק אחרי מלחמת העולם השנייה, כאשר בתחילת שנות ה-50 הגיעו למערב סרטיו של אקירה קוראסאווה. לחשיפה הגדולה ביותר בישראל זכה הבמאי הקוריאני קים קי-דוק, שחמישה מסרטיו בעשור החולף הופצו בארץ: "אביב, קיץ, סתו, חורף... ואביב", "להישאר בבית", "הקשת", "זמן" ו"נשימה" ("שבעה צעדים", סרטו המרתק של במאי קוריאני חשוב נוסף, פארק צ'אן-ווק, חלף על מסכינו במהירות גדולה).

"השיבה", רוסיה 2003

שלושה מסרטיו של הבמאי הסיני וונג קאר ואי הופצו אף הם בישראל: "מצב רוח לאהבה", "2046" וסרטו האמריקאי הראשון - והמעניין הרבה פחות - "לילות בלוברי".

פה ושם טיפטפו אל מסכינו כמה סרטים מיפאן וזכו דווקא להצלחה (באחרונה "פרידות" של יוז'ירו טאקיטה ו"טוקיו סונטה" של קיושי קוראסאווה; אין קשר משפחתי לבמאי הוותיק יותר).

אם יש איזושהי אלטרנטיבה כיום, הן לקולנוע האמריקאי והן לקולנוע האירופי, הרי היא נמצאת שם, בקולנוע של דרום מזרח אסיה. הדיאלוג בינו לבין הקולנוע של המערב הוא אחת התופעות המרתקות ביותר בקולנוע בן זמננו, ואחת השאלות המסקרנות ביותר בנוגע לעשור הבא הוא כיצד הדיאלוג הזה יתפתח ולאן הוא יוביל.

גם הקולנוע האיראני, שההת- עניינות בו דעכה מעט בעשור המתקרב לסופו, מייצג אלטרנטיבה מעניינת. הקולנוע הזה הניב יוצר גדול אחד, עבאס קיארוסטאמי, שרק אחד מסרטיו, "10", שהופק בעשור הזה, הופץ בישראל, ורק מעטים מאוד באו לצפות בו. במקומותינו מעדיפים כנראה את הנגישות האנושית היפה לכשעצמה אך הפשוטה הרבה יותר של סרטים איראניים כגון אלה שמביים מאג'יד מאג'ידי ("צבע גן עדן", "שירת הדרורים" ועוד). חבל, מכיוון שמדובר בסרט שבאמת מייצג אלטרנטיבה, ורק בדרכן של אלטרנטיבות המתנגשות במורשות קולנועיות, ממשיכות אותן או פועלות נגדן, ימשיך הקולנוע, בכל מקום בעולם, להתפתח.

» בואו לבחור את הסרטים הטובים של העשור» העשור הבעייתי של הקולנוע האמריקאי

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>