האופרה "האומר כן": הילד חולה

איך ללמוד להסכים ואיך ללמוד לא להסכים - השאלות האלה היו רלבנטיות בברלין של תחילת שנות ה-30, כשברטולט ברכט וקורט וייל כתבו את האופרה "האומר כן", והן נשארו אקטואליות גם בישראל כיום

"מה שחשוב ללמוד מעל לכל הוא להסכים./ רבים אומרים כן, ובכל זאת אין הסכמה./ רבים אינם נשאלים/ ורבים מסכימים לדברים מוטעים. לכן:/ מה שחשוב ללמוד מעל לכל הוא להסכים" - בהכרזה סתומה זאת, מפי "המקהלה הגדולה" (כאן בתרגום אהרן שבתאי), נפתחת אופרה קצרה שנכתבה בברלין ב-1930, פרי עבודתם של צמד היוצרים שהיו בפסגת העולם המוסיקלי האירופי בשנה ההיא, רגע לפני שנהפכו לניצודים וברחו מאירופה השוקעת: המחזאי ברטולט ברכט והמלחין קורט וייל. שמה: "האומר כן"; והמוטו שלה, שיש ללמוד להסכים, שב וחוזר לאורכה.

אבל מה ההבדל בין הסכמה אמיתית אותנטית לאמירת הן כפויה, ואיך אפשר ללמוד להסכים לדברים הנכונים, ולא ל"דברים מוטעים" כפי שמצהירה האופרה - אין זה ברור. על כך שקדו הסטודנטים בבית הספר למוסיקה בוכמן-מהטה (לשעבר האקדמיה למוסיקה) באוניברסיטת תל אביב לאורך שנת לימודים שלמה.

בשבוע שעבר באה השנה האקדמית לסיומה, ואתה גם בא לשיאו פרויקט יחיד במינו, מפרך, שהתנהל לאורכה: הערב ומחר (פעמיים בכל יום, ב-17:00 ו-20:30) תועלה "האומר כן" באולם קלרמונט בבניין האקדמיה, בהפקה של בית הספר. לכאורה ההפקה אינה שונה מעבודות גמר בבתי ספר מוסיקליים, פרויקטים שאותם מעלים הסטודנטים לסיכום השנה. כאן, עם זאת, הפקת הגמר היא תוצאה של עבודה ולימוד רב-תחומי ממושכים.

"אורכה של האופרה הוא חצי שעה, אבל הקדשנו לה קורס שלם", מעידה מיכל גרובר-פרידלנדר, ראש התוכנית למוסיקולגיה בבוכמן-מהטה, שהיא גם המנהלת המוסיקלית של הפרויקט ובמאית האופרה. "היצירה נלמדה מכל היבטיה - מוסיקלי, היסטורי, סוציולוגי, תיאורטי, תרבותי; ולאורך הקורס באו גם מרצים אורחים שהאירו היבטים אלה. והביצוע שלה, לסיום, היה בידי הסטודנטים: הם מנגנים ושרים, והם כתבו מאמרים בתוכנייה; הם מאפרים ועוזרים בהפקה ומצלמים, והחוג לקולנוע וטלוויזיה גם תיעד הכל בסרט - לאורך מאות שעות של עבודה, בשיא תקופת הבחינות, והכל בשביל קרדיט זעום".

לשיר בלי רגש

הסטודנטים, בדיוק כמו התלמידים שלהם יועדה האופרה במקורה - היתה זאת "אופרת בית ספר" דידקטית, שנועדה להעלאה בבתי ספר כמוקד לתהליכי למידה ולצורך דיון על היבטיה אחר כך - לא עיכלו בקלות את סיפור המעשה והדמויות. וייל וברכט התבססו על מחזה "נו" יפאני עתיק ששמו "טאניקו" ("ההשלכה אל העמק"), המספר על מורה רוחני שיוצא למסע אל מעבר להרים כדי למצוא תרופה למחלה כלשהי שפקדה את קהילתו. ילד רוצה להצטרף למסע, כדי לבקש במרוצתו על בריאות אמו החולה ועל חייה. המורה נעתר, למרות קשיי הדרך שאינם מתאימים לילדים; וחששותיו מתאמתים כאשר הילד נופל למשכב במרוצת המסע. על פי הציווי הדתי, אין להקריב את המטרה הנעלה בגלל מחלת היחיד, ולכן על המשתתפים במסע להשליך אותו לתהום וכך להורגו, כמצוות האלים. זאת הם אכן עושים.

הסיפור כולל מרכיבים דתיים ומיסטיים, ולבסוף גם תחינה לאלים להחזיר את הילד לחיים - וכך קורה. אבל ברכט שינה את המחזה. בהחליפו את הכהן במורה, ואת החסידים בתלמידים, הוא הפך את העלילה ללא-דתית, לרציונלית ולא כזו המושתתת על ציוויים מיסטיים; ובעיקר: הוא הוסיף לסיפור את הצורך בהסכמת הילד עצמו להשלכתו לתהום.

האופרה "האומר כן" בביצוע סטודנטים מאוניברסיטת תל אביב. ליד סף התהום

כפי שכותבת הסטודנטית ענבל שילאור במאמר יפה בתוכנייה, המעשה האכזרי במחזה ה"נו" המקורי הוא הגיוני, כי כך נתבע על ידי הנוהג והאמונה, ויש לציית לצו האלוהי. אבל בעיבוד של וייל וברכט הסיפור סתום: לא ברור על פי איזה נוהג יש לקבל את הסכמת הילד, אי אפשר להקים אותו לתחייה, ולכן האופרה נהפכת לאלגוריה על נורמות חברתיות והתנגשות בין הכלל לפרט. באופרה, מציינת התוכנייה, "המסר הופך מרוחני לפוליטי... ודרישת ההסכמה היא הציר דרכו הופך ברכט את המסע הפולחני המתרחש ב'טאניקו' לשאלה חברתית פוליטית". ובניגוד למקור היפאני, שבו הדמויות אנושיות ומעוררות הזדהות, כאן הן מוצגות בסגנון הניכור וההזרה שהיה לטביעת האצבע האמנותית וההגותית של ברכט, וזה הופך את האופרה למזעזעת ואכזרית מאוד.

וייל, שיחד עם ברכט ולאורך עשור שבין שתי מלחמות העולם כתב יצירות מופת בתולדות המוסיקה המודרנית ובהן האופרות "עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני" ו"אופרה בגרוש", וגם את "רקוויאם ברלינאי" ו"שבעת חטאי המוות", חלק עם המחזאי לא רק השקפות פוליטיות אלא גם אסתטיות. המוסיקה שהלחין לאופרה היא פשוטה, בלי מורכבות ריתמית, במנעד מצומצם ובלי הבעת רגשות במלודיה; ואת הניכור של ברכט, ששלל מהגיבורים איפיונים פסיכולוגיים ואינדיבידואליות - אפילו שמות אין להם, והמקום והזמן שבו הם פועלים אינם מוגדרים - הוא ביטא בהימנעות מאפיון מוסיקלי של הדמויות.

"האפיון המוסיקלי הוא של תמונות, לא של דמויות, והמקצבים הם שבונים את היצירה השלמה", אומרת גרובר-פרידלנדר, "ובהתאם, צריך היה להדריך את הזמרים: לשיר בלי ויבראטו, בלי הבעת רגש, לכאורה בניגוד גמור לכל האידיאלים של זמרה אופראית קלאסית. זה לא דומה לדבר שווייל הלחין לפני כן".

אופרה אחרת

גרובר-פרידלנדר היא דוקטור למוסיקולוגיה ומתמחה בהיבטים מחקריים רבים של אופרה. היא הרצתה באוניברסיטאות כמו פרינסטון בארצות הברית, כתבה ספרים ומאמרים בתחום האופרה וערכה כתב עת מוסיקולוגי בנושא זה; וכבר כמה שנים שהיא מביימת אופרות בעצמה - בעיקר בפסטיבלי קיץ באירופה. להפקות שותף גם בן זוגה, הפרופסור לפילוסופיה אלי פרידלנדר, שמשמש בהן מעצב במה (לרבות בהפקה הנוכחית).

"קיבלנו מענקים לצורך ההפקה - מקרן יד הנדיב בשיתוף המועצה להשכלה גבוהה, שמבחינתן ‘האומר כן' היא סנונית ראשונה בפרויקט ‘יצירות גדולות במוסיקות העולם' שיתמקד בהיבטים הרב-תחומיים של יצירות נוספות", היא מספרת. הפרויקט זכה גם במענק מקרן קורט וייל הבינלאומית, שתומכת באופרות של וייל בבתי אופרה בעולם ובפרויקטים חינוכיים. "'האומר כן' אינה אנטי-אופרה", אומרת גרובר-פרידלנדר, "אחרת לא הייתי יכולה לביים אותה. היא יצירה שבה רגישות אופראית גדולה, והיא צומחת מתוך הז'אנר האופראי ומעידה על הבנה עמוקה שלו".

המוסיקה, ככל המרכיבים בתיאטרון הברכטיאני, לאו דווקא משלימה את הרכיבים האחרים: כפי שיש בסגנון הזה מתח בין המלים למשחק, ובין העלילה לתפאורה, כך גם המוסיקה מבקשת להיות אוטונומית ולמנוע את משיכת המאזינים אל האשליה התיאטרונית. "דווקא בדמות המורה אפשר למצוא אפיון מסוים", אומרת גרובר-פרידלנדר, "וייל ביטא בכל זאת במוסיקה את החולשה וההססנות שלו, את חוסר הסמכותיות באישיותו - ובתוך התפקיד שהלחין לו אפשר להבחין גם באמירת ה'לא'. אפשר להניח שלכן הוא לא הלחין את המחזה התאום שברכט כתב אחר כך".

האכזריות בסוף האופרה, והסכמת הילד להשליכו לתהום, עוררו כעס והתנגדות בקרב התלמידים והמורים ששמעו את היצירה בזמנה, בין כותלי בתי הספר שלהם. אמנם זו היתה מטרת היצירות מסוג זה, שלא סיפקו תשובות מוכנות אלא נועדו לחדד ולהעמיק את הלמידה על ידי חידתיות, פקפוק והעלאת שאלות שיוצרות ויכוח ודיון. אבל בגלל הריאקציה החריפה שינה ברכט חלק מהמחזה ובהמשך חיבר מחזה נוסף: זהה בטקסט שלו לזה שבאופרה "האומר כן", אבל רק עד הבקשה להסכמת הילד - שאליה הוא משיב ב"לא" - משם העלילה משתנה.

שתי היצירות - האחת האופרה בהפקת בית הספר, השנייה כמחזה בלי מוסיקה בהפקת מעבדת תרבות דימונה - יועלו איפוא במקשה אחת בזו אחר זו, הערב ומחר (וביום חמישי - גם בתיאטרון בדימונה, כחלק מפסטיבל ישראל). וגם הקהל הישראלי יצטרך להתחבט בשאלה המוסרית, המשקפת מציאות פוליטית-חברתית אקטואלית, אחרי שיצפו בילד המבקש למלא את הכד שלו בתרופה לאמו, ומבקש שחבריו יהרגוהו כדי להשלים את המשימה; ובאמת: "החברים לקחו את הכד,/ נאנחו על דרכי העולם העצובות/ ועל החוקים המרים הנהוגים בו/ והשליכו את הילד למטה.// רגל אל רגל הם עמדו יחדיו/ ליד סף התהום/ והשליכו אותו בעיניים עצומות/ בלי שאיש היה אשם יותר מחברו/ והשליכו אחריו/ רגבי עפר".

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>