ספר הילדים הגנוז של לאה גולדברג

טיוטה של ספר ילדים מאת לאה גולדברג, שלא ראה אור מעולם, מוצגת בתערוכה חדשה בחיפה

הרבה מאוד נכתב על יצירתה הענפה של לאה גולדברג, לגדולים וקטנים, עם ציון 40 שנה למותה, בחודש שעבר. עוד פרט אחד, קטן אך מרתק, מזומן לאוהביה הרבים בין מאות מפרטיו של אוסף פרטי עצום, שמוצג בתערוכה חדשה בחיפה. בין ספרים נדירים, יומנים, מכתבים, ספרים ועיתונים נדירים לילדים, גלויות, כרטיסי ברכה, כרטיסי נסיעה, כרזות, אקס ליבריס ועוד - כולם בעלי זיקה לראשית הציונות ולהתפתחותה - מזומנת הצצה מרתקת אל תוך מגירת הטיוטות של לאה גולדברג, אל טקסט לילדים שמעולם לא ראה אור.

זהו ספרון של 22 עמודים, בעצם סקיצה לספר, 12 על 14 ס"מ גודלו, הכתוב ומודפס גרמנית, ועליו מודבקים תצלומים קטנים בשחור-לבן. שמו של הספרון "גדי והחמור הקטן: סיפור מישראל", ובעמוד השער נכתב: "עם צילומים מאת אנה ריבקין-בריק וטקסט מאת לאה גולדברג. תל אביב: 1959".

הספר מוצג בתערוכה שאצרה יעלה חזות, "פרטי פרטים: מאוספי ארני דרוק", שנפתחה אתמול במוזיאון חיפה לאמנות. התערוכה מתקיימת במסגרת אשכול התערוכות החדש העוסק באיסוף ואספנות; האוצרת הראשית היא תמי כץ-פרימן.

מאחר שלא יהיה אפשר לעלעל בספר, הנה תוכנו: הספר מתאר יום בחייו של הילד גדי, בן קיבוץ, החווה הרפתקה קטנה. תחילה מוצג גדי, ומספרים לנו שאמו מורה ואביו חורש את שדות הקיבוץ ואף מלמד את גדי כיצד נוהגים בטרקטור. גם את חברת הילדים מראים לנו ואת אופן הלמידה הייחודי בקיבוץ (במרחב הפתוח). כשגדי מגיע לפינת החי מתברר, שהחמור הקטן שהוא אוהב במיוחד נעלם. גדי יוצא מיד לחיפושים, הרחק הרחק, אל מחוץ לתחומי הקיבוץ.

אנחנו מלווים אותו בעזרת תצלומיה של ריבקין-בריק וכך לומדים הן על מרחבי העמק והן על גדי המטייל בהם לבדו. אלא שהוא עסוק כל כך בחיפושים שאינו שם לב שהוא עצמו הלך לאיבוד. הסוף כמובן טוב. גדי נמצא וגם החמור. בסצינה הסופית מצולמת אמא משכיבה את גדי לישון.

מתוך "גדי והחמור הקטן: סיפור מישראל" (תצלום: הלל רן)

הערות ושרטוטים בכתב יד פזורים על פני העמודים והתצלומים, להמשך העבודה על הספר. אלא שהספר הזה, לא זו בלבד שלא ראה אור, אלא שגם לא נשמר במגירה של גולדברג עצמה ולכן אינו שייך לעיזבונה הרשמי. נראה כי גולדברג עצמה פסלה את המשך העבודה עליו ומשום כך נתנה אותו מתנה לאדם קרוב. האספן, ארני דרוק, מספר שקנה את הספר מילדיו של אותו אדם, יוסף אופנהיים, לאחר מותו.

העובדה שהספר לא נמצא בעיזבונה של גולדברג מסבירה כנראה מדוע לא נעשה עד כה שום ניסיון להשלימו ולהוציאו לאור, גם לאחר מותה ב-1970. זאת אף שסיכוייו לעורר עניין ואהבה היו רבים: הן בזכות הכותבת כמובן, הן בזכות תצלומיה של הצלמת השוודית היהודייה, שהיתה אהודה מאוד גם כאן, אנה ריבקין-בריק.

ריבקין-בריק (1908-1970), שהיתה מיודדת עם גולדברג כנראה עוד מתקופת לימודיהן בגרמניה, היתה מוכרת לילדי הארץ של שנות ה-50 בזכות סדרת הספרים המצולמת המעולה שיזמה ויצרה, "ילדים ברחבי העולם", שתורגמו לשפות רבות. סופרת הילדים השוודית הנפלאה אסטריד לינדגרן כתבה כמה מן הטקסטים בסדרה. גולדברג היא שתירגמה את מקצתם לעברית: "אלה קארי, הילדה מלפלנד" (1954), "נוריקו סאן, הילדה מיפאן" (1957), "סיאה, הילדה מאפריקה" (1959) ועוד.

עד 1959, מועד חיבורו של הספר המשותף על גדי, עבדו גולדברג וריבקין-בריק יחד על ספר אחר, "מלכת שבא הקטנה"; הוא צולם ב-1955 בחברת הנוער של קיבוץ רמת יוחנן, שאיכלס באותן שנים ילדים-עולים, רובם בלא הורים, ממרוקו, עיראק, פרס, פולין, רומניה, הונגריה, רוסיה ועוד. הספר הזה היה האחרון, עד אז, בסדרת הספרים "ילדים ברחבי העולם" של ריבקין-בריק. כלומר, מבחינת התזמון אפשר לשער ש"גדי והחמור הקטן" יועד להיכלל בסדרה זו. מדוע, אם כן, לא יצא בזמנו לאור? באין עדויות כתובות, נותר רק לנחש.

ברוח הסדרה, אמור היה גדי להיות בו-בזמן ילד ייחודי וילד ייצוגי, כזה שהקוראים הקטנים ברחבי העולם יאהבו ויזדהו אתו וילמדו באמצעותו כיצד חיים ילדים בישראל. כל מי שראה, כילד, את מבטה הנפלא והחודר של אלה קארי או את עיניה של נוריקו סאן, בתצלומי השחור-לבן של ריבקין-בריק, זוכר ודאי את השילוב הנפלא בין האישי לייצוגי שהסדרה ידעה ליצור בגיבוריה הקטנים.

אלא שכאן בדיוק עשוי היה להיות טמון מוקש לפרסום הספר בישראל של שנות ה-50. בחירתו של בן קיבוץ כילד ישראלי ייצוגי הלמה היטב את רוח התקופה. ספרות הילדים הרבתה לעסוק, עוד בימי היישוב, בילדים אלה והציגה את הילדות הקיבוצית כגן עדן עלי אדמות. גם חמורים, אגב, הופיעו תדיר בספרי הילדים, כבעלי החיים של המקום, מין סוס ילידי, ארץ-ישראלי. גולדברג עצמה הוציאה ב-51' את הספר "מור החמור", שגיבורו חמור כפרי קטן, המלווה באיוריה הנהדרים של רות שלוס.

אלא שבזאת תם הציות של הספר למודל הספרותי האהוד, המפאר את הילדות בקיבוץ ואת נפלאות החינוך המשותף. במקום הקבוצה, האני הקולקטיבי, זימנה גולדברג לקוראים ילד אחד, הפועל לבדו. היא גם לא גילתה לקוראיה הקטנים שילדי הקיבוץ ישנים וחיים בלי הוריהם, ונפגשים אתם רק לכשעתיים אחר הצהריים. בספר שלה אין "מטפלת", אין "בית ילדים" ואין "חדר ההורים". להיפך: סיפורה מתחיל בהורים ומסתיים בהורים, בטקס השכבה, שבו אמא משכיבה את גדי בלי שום ילד אחר בסביבה.

גולדברג אף בחרה שלא להאדיר את עצמאותו של גדי, כפי שנהוג היה כאשר תוארו ילדי קיבוץ. להיפך, את הגיבור שלה היא שלחה לאיבוד, כיאה לילד קטן שהתרחק לבדו מן הבית. הייתכן שהיה באלה כדי לפסול את הוצאת הספר בישראל? אולי. מכל מקום, אין ספק שתרבות הילד הישראלית, בקיבוץ ובעיר כאחד, בהחלט בשלה עתה לקלוט באהדה את הספר. ארני דרוק, מצדו, אומר שישמח לשתף פעולה עם מי שיבקש להוציאו לאור.

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>