ביקור בסטודיו של סמדר אליאסף

מטאטא ודלי, מגבות, סדינים ורצפה מלאה בצבע - אלו כלי העבודה של האמנית סמדר אליאסף, שפועלת במקום שבו השליטה והמקריות נפגשות

מקרה שיקרה אם אפשר במקרה

בלב כפר שמריהו, באזור המאוכלס ברובו על ידי מתיישבים ותיקים, מתגוררת האמנית סמדר אליאסף. מטרים ספורים מביתה ניצב הסטודיו שלה ובצמוד אליו שטח אחסון לעבודות. את שני החללים בנו היא ובעלה ב-1993 כשהבינו שבבית הזה הם עומדים להישאר לזמן ממושך. הסטודיו קטן יחסית, מעט מחניק ומלא בהתזות צבע לכל עבר - על הכיור, השידה, השולחן, הקירות והנעליים - בניגוד גמור לבית היפה, המרווח והנקי. הרצפה היא אחד האלמנטים המרשימים בסטודיו, ו-15 שנים של עבודה ניכרות בה.

אליאסף, בת 57, ידועה עוד מימיה כסטודנטית במדרשה כ"סרבנית" - כך כונתה על ידי האמן יאיר גרבוז; היא סירבה למכחול וסירבה להצטרף למסורת המתבוננת על המציאות ומתארת אותה. שיטת העבודה שלה ב-20 השנים האחרונות מכונה בפיה "חותם רצפה" ומתבצעת על פי אותו עיקרון בניואנסים משתנים: הנחה של צבע על הרצפה, הטבעת הבד המתוח עליה וניתוקו לאחר זמן מה. לכן הרצפה עבה, גבשושית, מתקלפת לכדי פרגמנטים ציוריים ומכילה בתוכה שכבות של עדות לתהליכים השונים שאירוע עליה.

המטאטא והדלי הנמצאים בסטודיו לא נועדו לנקות את הרצפה אלא לדלל את הצבע ולהניעו מצד לצד. "זה המכחול שלי", צוחקת אליאסף. כשהיא לא משתמשת בו היא דורכת על הבד המונח על הרצפה, מניחה עוד צבע מצדו האחורי או גוררת את הבד על הרצפה ומותירה עליו את סימני התנועה. יש ימים, היא מספרת, "שהרצפה מכוסה בכמה בדים, כמה שאני מצליחה להכניס בשטח הסטודיו, בפינות ומתחת לשולחן". משך הזמן שהם נותרים כך משתנה בין כמה ימים לשלושה שבועות. ככל שהם נשארים יותר כך ההסרה נהפכת קשה. "הניתוק, או יותר נכון התלישה, דורשים עזרה של אדם חזק או אפילו שניים".

וגודל רפי כמובן

ההחתמה כצורת עבודה התפתחה בהדרגתיות, מאז עסקה במשך כחמש שנים בצילום. לאחר מכן המשיכה להשתמש בדימוי המצולם, שאותו היתה מקרינה על מגזרות ספוג שהיו מחוברות לדיקטים, מרססת ומסירה את המגזרות כדי להותיר את הדימוי. בהתחלה היו אלה דימויים קונקרטיים שלה ושל סביבתה הקרובה, ולאט לאט הדימויים עברו הפשטה עד שלא נותר מהם זכר.

מצורת העבודה הזו התגלגלה אליאסף לעבוד עם טקסטיל "ביתי", כפי שהיא מכנה אותו, הכולל מצעים, מגבות וסמרטוטים לצד בגדים של המשפחה. "הייתי מנקה ארונות ולוקחת את הבגדים המיותרים או את אלה שסברתי שהם מיותרים. הייתי קושרת אותם, מעוותת אותם, קורעת אותם, טובלת אותם בצבעים, משאירה אותם כמו שהם או מטביעה אותם על הקנבס. קראתי לעבודות האלה ‘חותם טקסטיל'". אליאסף מספרת שלאחר שגזלה כמות נכבדת של בגדים מבני המשפחה, היא היתה זקוקה לתחתונים בעבור סדרת עבודות, ולשם כך פירסמה מודעה במדרשה, שם לימדה באותו הזמן: "במודעה כתבתי שדרושים תחתונים וחזיות שאין בהם צורך עוד. הבנות שהגיבו למודעה והביאו את הפריטים היו פותחות בהתנצלויות. מרתק לראות כיצד אנשים מגיבים כשהם מתבקשים להביא את הדבר הכי אישי שלהם".

סמדר אליאסף בסטודיו שליד ביתה. יש ימים שהרצפה מכוסה בדים

עבודותיה של אליאסף מוכרות בעיקר בגדלים גדולים במיוחד, אם כי כמה מהן קטנות יותר. הגודל, היא מסבירה, "הושפע בעבר מהמצעים והטקסטיל שבהם השמשתי, כמו מגבות, שמיכות ומצעים, וכך התקבע גודל של מיטת יחיד או מיטה זוגית. אחר כך הוסרו המצעים ונשארתי מאוהבת בגודל, אך כמובן שנוספו גם גדלים אחרים, פחות מובהקים, וגם יש גודל רפי"; מדובר בפורמט המוכר והמזוהה עם רפי לביא, מורה וידיד של אליאסף, 120 על 120 ס"מ.

כיום הדימוי הציורי של אליאסף מופשט לחלוטין. אולי, היא אומרת, היא "מציירת את החללים שבין הדברים. הדימוי אף פעם לא קשור למציאות - איש, בית, עץ - אלא הכוח של משהו כמו משטחים, מבנה, תחושת חלל ומפגש. כל עבודה מעוניינת להפגיש את משטח הציור עם הרצפה. לאחר ההסרה, הארכיאולוגיה עולה מהרצפה אל הציור. הרצפה היא לגמרי משטח, מעין מפת שטח".

לדבריה, "ברצפה אין שום החלטה, שום כיוון ומינון. היא מצטברת ומתכסה בצבע והיא הגוף הכי עצמאי". הציור מבחינתה, מעבר להיותו פעולה פיסית, "זה כמו ללכת לשירותים כשאתה בריא". כלומר? "כשאת חולה את מודדת וסופרת צבע, חומר וכמות. כשאני באה לעבוד אני לא זוכרת את זה בכלל. זו פעולה גופנית טבעית לא מחושבת. זה מה שנפלא בכך ומשאיר מלא מקום לחיים".

אליאסף מסבירה כי "תמיד יש נקודת התחלה או בסיס לציור, אבל זה תמיד יהיה רק פתח לתזוזה. לדוגמה, עבודה חדשה יכולה להתחיל ממשטח לבן לגמרי ומעט צבע יתווסף לה בהמשך, ואז אני רואה אם זה יושב או לא, ואולי היא תיהפך לעמוסה בצבע. לפעמים אני מתחילה מבד לבן והעבודה תמשיך להיות לבנה. מבחינתי, לא צריך סיבה ענקית להתחיל לעבוד כי אם דימוי קטן, תחושה קטנה, ובמקרים רבים גם עבודה מובילה לעבודה".

האם יש מתח בין הניסיון לחוסר השליטה בצורת העבודה שלה? "לא פשוט להסביר", היא אומרת, "אבל זהו לב העניין, המקום שמפעיל הכל. לולא מודעות והתמצאות וחקירה של המקום הזה לא הייתי עושה אמנות. ציור בשבילי הוא מקום המפגש שבין שליטה למקריות. יש המוני דרכים לדבר על כך אך אנסה כמה: חוסר שליטה, חד פעמיות ומקריות הם ממדים שנמצאים ממילא בעולם. אני רק מחדדת ומכוונת להשתמש בהן, כלומר מקדמת אותם לחזית הציור עד קיצוניות. למשל, בהזמנת הצבעים אני מבקשת ירוק לימוני, ומה שאקבל יהיה כבר פרשנות של יוצר הצבע במפעל, היות שזה לא מספר קטלוגי. הפער בין המזמין שזו אני והמייצר שזה הפועל ליד המכונה, מפעיל תוצאה שהיא המציאות - לא טובה או רעה, פשוט מציאות. כשאשתמש בה, היא עצמה תפעיל שוב שרשרת של מציאויות ציוריות".

ללא כותרת, 2010

אין קשר למוזה

מיקום: כפר שמריהו זמן: 17 שנה גודל: 45 מ"ר כולל שטח אחסון

"הסטודיו בשבילי הוא מקום פשוט, מקום עבודה. הוא אינו קשור למוזה ואין פער גדול בינו לבין כל מקום אחר שנעים לי להיות בו. הוא כן מקום של הצטברות הגיונית שמפעילה את עצמה. הוא לא מתקשר אצלי לעבודה קשה וגם לא להנאה. פשוט כמו כלי טכני ויעיל שנועד ליצירת שינוי מתמיד דרך עבודה על יצירת אמנות".

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>