מרתף השואה בירושלים שווה לכל נפש מכל היכלות ההנצחה

מרתף השואה בירושלים נותר מחוץ לאלבומי העיצוב והאדריכלות של אתרי הזיכרון. ואף על פי כן, או דווקא משום כך, הוא מצליח לחדור את כל שכבות הציניות, ההגנות ועייפות הרגש

"המעצב, כבמאי של ההצגה, מאפשר למבקר לראות מספר רבדים בו בזמן. לעתים נקודת המבט מתרכזת במוצג או באירוע אחד המצמצם את הפוקוס, ולעתים נפתחת בפני המבקר תמונה רחבת ממדים", כתבה המעצבת דורית הראל (1951-2007) בספרה "Facts and Feelings" על דילמות בעיצוב המוזיאון ההיסטורי לתולדות השואה ביד ושם בירושלים, שנחנך במתכונתו הנוכחית לפני כחמש שנים.

הספר יצא לאור בימים אלה בהוצאה עצמית ובתמיכת יד ושם. "אין ציר תנועה שבו המבקרים יכולים ללכת לאורכו ללא הפרעה, משום שההתקדמות משתבשת על ידי התעלות שבדרך. הם מחויבים לעקוב אחרי הזיכרון ההיסטורי במסלול המוזיאלי המוכתב מראש", כותבת הראל עוד, ומעלה דילמות מרחיקת לכת מעבר לעיצוב. האם כבר לא די בשואה עצמה, ויש צורך בהוראות בימוי ובאפקטים מתחום השיווק?

הראל, שמתה ממחלה קשה לפני שלוש שנים, היתה המעצבת הראשית של התצוגה במוזיאון לתולדות השואה ביד ושם, אתר שהיה לקונגלומרט הנצחה עצום. ביחד עם מתכנן המוזיאון, האדריכל משה ספדיה, היא הצליחה להציב את המוזיאון ביד ושם בחזית מוזיאוני השואה החדישים כיום בעולם, המגייסים כל תחמושת אדריכלית ועיצובית שהם יכולים לשים עליה את ידם כדי לעמוד בתחרות על לבו, מבטו, זיכרונותיו ורגשותיו של המבקר, או שמא הלקוח. האם בעולם קפיטליסטי גם את השואה צריך לארוז ולהניח במקום בולט על המדף העמוס? ספרה של הראל - מדריך רטרואקטיבי לייצוג ולעיצוב של השואה - מעלה גם את הדילמות הללו, או ליתר דיוק הן עולות מאליהן בעקבות הספר.

מרתף השואה בהר ציון. שריד נידח מעולם טרום עיצובי, טרום שיווקי

הספר של הראל היה עילה לחפש אופציה אחרת, מחוץ לאופנות העיצוב והייצוג העכשוויות - וסיבה מספקת לעשות את כל הדרך עד המקום הרחוק ביותר מכל מוזיאון שואה בן זמננו - מרתף השואה בהר ציון בירושלים, שריד נידח מעולם טרום עיצובי, טרום שיווקי, טרום ייצוגי, טרום תחרותי, וגם כזיכרון אישי רחוק מהר ציון לפני שנות דור ויותר (גילוי נאות: אני לא דור שני). להר ציון היינו נוסעים בלוויית בני משפחה מסורתים לפני 1967, אולי אפילו לפני משפט אייכמן, כשהיה עדיין מובלעת של ריבונות ישראלית בשטח ירדן, והשואה היתה חור שחור בתודעה. מרתף השואה היה אז עיר אסורה כמו ספר של ק' צטניק, מופע אימים שהצצנו אליו בגניבה. היה מפתיע לגלות שהוא עדיין שם, שדר מן העבר, פתוח למבקרים, תמורת דמי כניסה סמליים, תרומת-מעט להפעלת המקום והנשמתו.

מרתף השואה מיועד בראש וראשונה לקהל חרדי ומונע בכוח האמונה, מה שמראש מקנה לו מידה רבה של אחרות ובאורח פלא, הוא יותר שווה לכל נפש מכל היכלות ההנצחה. הוא דל ולא מטופל, על סף ההזנחה, רחוק שנות אור מתחכום אדריכלי ומוזיאלי ומחדשנות טכנולוגית, ומהמיליונים המומטרים כיום על אתרי הנצחה מגונדרים. הוא מחוץ לכל תחרות על מקום טוב באלבומי אדריכלות ועיצוב של אתרי הנצחה, ואף על פי כן, או דווקא משום כך, הוא הצליח לחדור את כל שכבות הציניות, ההגנות ועייפות הרגש. ההשוואה היחידה האפשרית למוזיאוני שואה בני זמננו היא על דרך השלילה בלבד. זהו לא מקום לתיירות שואה המונית, למרכזי מבקרים, לקפטריות, חנויות מזכרות וקטלוגי כרומו, אלא מקום מפלט מכל אלה.

במוזיאון כעשרה חדרי תצוגה צפופים וחשוכים למדי וחצר "ירושלמית" מרווחת. מאחורי התצוגה אין קונצפציה ואין הייררכיה. זה לצד זה מוצגים העתקי זירוקס מודבקים על נייר בריסטול וספרי תורה מוכתמים בדם ופריטים אותנטיים אחרים. כנגד היכל השמות הקולוסלי ביד ושם ודפי העד האישיים, ההנצחה במרתף השואה היא קולקטיבית, אין עדויות אישיות של ניצולים ו"סיפורי צבע", הדגש הוא על הנצחת קהילות יהודיות שלמות שנכחדו "ע"י הנאצים ימ"ש". הנרטיב, אם אפשר לקרוא לו כך, אינו שואה-גבורה-תקומה-מדינה, והציונות ומדינת ישראל אינם מוזכרים, גם אם מנהל המוזיאון בתשע השנים האחרונות, אהרון סיידן, מדגיש שהמקום רואה עצמו חלק ממדינת ישראל. בכלל זה גם יום השואה שצוין אצלו השנה במועד הממלכתי ולא רק ביום הקדיש הכללי בעשרה בטבת, כנהוג בקהילות חרדים.

על חומת החצר של מרתף השואה, "חצר של השמדה", מותקנים לוחות זיכרון ל-2,000 קהילות יהודיות שנכחדו, ואלה הונצחו על ידי בני משפחות הנספים. מול לוחות השיש והכתובות החרוטות עליהם במלים שחוזרות על עצמן לאינסוף - לזכר הורינו, נשינו וטפינו, אחינו ואחיותנו הקדושים... - אי אפשר להימנע מהשוואות לקירות הבטון החשוף המונומנטליים ביד ושם, לאמצעי ההגברה החזותיים שננקטו להעצמת "החוויה", ולאנדרטת בקעת הקהילות הבומבסטית - שכל אבניה ומבוכיה לא הפיחו בה גם שמץ ממה שטמון בלוח זיכרון אחד בחצר מרתף השואה. האדריכלות והעיצוב אינם נדרשים כדי לסייע בניווט בנבכי המרתף, או לספק הוראות בימוי, או להכתיב מלמעלה את המסלול. מה שרואים בעין הוא מה שיש, בלתי מתווך, בלתי מהוקצע, קרוב ללב ומעורר למחשבות שלא מרפות.

מקום אחר, לא מכאן

מרתף השואה נוסד ב-1948 על ידי משרד הדתות ביוזמת מנהלו הראשון, הרב הד"ר שמואל זנוויל כהנא. מיקומו בהר ציון נבחר על סמך הפסוק "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קדש". הוא הקדים את יד ושם שהוקם ב-1953 כאתר הנצחה ממלכתי. במקורו מרתף השואה שימש אתר קבורה סמלי לאפר הנספים בשואה, והיה "מקום לניצולי שואה שלא היה להם מקום אחר לבכות ולהתאבל", מסביר סיידן. בשנות ה-80 נהפך גם למוזיאון. היום הוא מופעל על ידי ישיבת התפוצות, ישיבה חרדית עצמאית הפעילה בהר ציון. מספר המבקרים בו ירד עם הזמן ולנוכח התחרות בענף. אם יש יתרון בשוליותו, הוא שניצל מידם של אדריכלי זיכרון ומעצבי הנצחה ונותר כאפשרות האחרת ביותר שיש צידוק לקיומה דווקא משום שאין עוד חזרה מהמקום שאליו הגיעה ההנצחה.

באירוניה של ההיסטוריה, מוזיאון מרתף השואה שוכן במבנה שננטש עם כיבוש הר ציון במלחמת העצמאות, וכך מצטלבים להם שני נרטיבים - הנכבה והשואה - תחת קורת גג אחת. לתייר מהצד נראה שהר ציון חי בשלום עם מטעניו. עד 1967 הוא נהנה מיוקרה כאתר הקדוש הקרוב ביותר לעיר העתיקה. עם כיבוש מזרח ירושלים, כשהמוני בית ישראל הסתערו על הכותל, השוק והכיכר, הר ציון נותר פחות או יותר לנפשו, בלי נוכחות יתר מעיקה של סמלי הלאום והממלכה, עם צליינים המאמינים שבכנסיית הדורמיסיון מתה מריה, אם ישו, עולי רגל המאמינים שבמתחם החצרות היפהפה של קבר דוד אכן קבור דוד המלך, סקרנים המאמינים שמהגג רואים את הכותל (לא רואים, סתם שמועות), בתי קברות מאחורי חומות מסתוריות, סמטאות אבן שהולכות בהן שמועות על תככים וקנוניות בנוסח צופן דה וינצ'י, וצלילי פעמונים ברקע. לרגע אפשר להאמין שזהו מקום אחר, לא מכאן ולא מעכשיו.

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>