הקיבוץ כיצירה אדריכלית-חברתית ייחודית בביאנלה בוונציה

הקיבוצים נאבקים על חייהם, אבל התערוכה הישראלית שתיפתח היום בביאנלה לארכיטקטורה בוונציה תנסה ללמד את אדריכלי הראווה של העולם איך זה נראה כשמשלבים תכנון עם חזון חברתי

התערוכות בביתן הישראלי בביאנלות לארכיטקטורה בוונציה, מאז הוזמנה ישראל לראשונה למפעל היוקרתי ב-1991, לא הותירו חותם ניכר, לא בנוף התערוכות בגני הקסטלו בוונציה ולא בשיח האדריכלי הבינלאומי. גם אם לעתים הן מעוררות עניין בין תיירי הביאנלה, הן זכו להתעלמות מצד מבקרי האדריכלות והתקשורת. אולי משום שאינן טובות דין או מוצגות כראוי, בגלל תקציב זעום או כל סיבה אחרת. אולי זאת שוב הפוליטיקה.

אפשר לעצום עיניים, אבל בחוגים רבים האדריכלות בישראל נתפשת כמשתפת פעולה עם מדיניות הממשלה וסיכויה קטנים מראש לעורר עניין כאדריכלות "נטו". אם היתה דרושה תזכורת, הרי היא הדרישה של הארגון הבריטי "אדריכלים ומתכננים למען צדק בפלסטין" להחרים את התערוכה "גלגל הצלה" על אדריכלות ההנצחה בישראל, שהוצגה בביתן ב-2006 בטענה שהיא מתעלמת מהקורבנות הפלסטינים של הסכסוך. למרבה האירוניה התערוכה ההיא זכתה לכמה דקות של תשומת לב.

כך או כך, המשימה שלפני התערוכה "קיבוץ, ארכיטקטורה בלא תקדים" שנפתחת היום בביתן הישראלי בביאנלה ה-12 לאדריכלות בוונציה היא תובענית בשתי הזירות, המוזיאלית והפוליטית. כתערוכה, זהו לא עניין של מה בכך להתחרות בביתן היפאני או ההולנדי המבריקים בכל ביאנלה נתונה. בזירה הפוליטית, המצב קשה השנה מתמיד, על הרקע של מבצע עופרת יצוקה שהדיו לא שככו ולפני שיבש הבוץ של המשט הטורקי שהוסיף שמן למדורה. כך שאולי שקט תעשיתי יהיה הרע במיעוטו.

התערוכה שאצרו ד"ר גליה בר אור והאדריכל יובל יסקי, מצוידת בתותחים כבדים: הקיבוץ, כיצירה אדריכלית-חברתית ייחודית שאין לה אח ורע בעולם ומוצגת לראשונה בזירה הבינלאומית, ברגע קריטי בחייה, או במותה; והקולנוען-האדריכל עמוס גיתאי, כמשתתף מוביל בתערוכה שהשם הבינלאומי שצבר עשוי להוכיח את עצמו בעת צרה.

בית התרבות "בית צבי" שתיכננה זיוה ארמוני בקיבוץ חפציבה. מתוך התערוכה בוונציה

קטלוג התערוכה שערכה בר אור ויצא לאור בימים אלה בהוצאת הביתן הישראלי בביאנלה 2010, הוא השקעה לטווח ארוך יותר. ספר בזכות עצמו, דו לשוני בעברית ובאנגלית, ומיועד למתעניינים כבדים. בשנת המאה לקיבוץ הראשון ורגע לפני שהוא מופרט ונהפך להיסטוריה, הספר מבקש להעביר מסר אוניברסלי: "נסיון הקיבוץ מלמד", כתוב שם, "כי שיתוף פעולה אמיתי בין חזון אדריכלי לבין התדיינות עומק חברתית מהווה תנאי ליצירת אדריכלות משמעותית, החובקת מעגל חיים שלם ומכילה בחוכמה תהליכים של שינוי".

למסר כתובת כפולה. אחת, לעולם אדריכלי העל ואדריכלות הראווה המנוטרלת מכל יומרה חברתית או סביבתית, והשנייה לקיבוצים עצמם, למתכננים ומקבלי ההחלטות, שנטשו במידה רבה את החזון האדריכלי ואת התדיינות העומק החברתית, ולא תמיד משכילים להכיל בחוכמה תהליכים של שינוי.

חוב של כבוד

במרכז הספר, סקירה היסטורית של הזיקה שבין הרעיון הקיבוצי לתכנונו הפיסי, סקירה של המרחב הקיבוצי בפתח עידן ההפרטה בהווה והסיכונים והסיכויים לקיומו בעתיד, וטקסטים מקוריים של דמויות מפתח ואדריכלים בדור הראשון בתכנון בקיבוץ - ריכארד קאופמן, אריה שרון, שמואל מיסטצ'קין ושמואל ביקלס. השפעתם על דמותו של הקיבוץ היתה מכרעת, במבנים שתיכננו ובמרחב הציבורי המשותף שעיצבו, תמצית חזונו ויופיו של הקיבוץ. על קיומו של המרחב הזה מרחף כיום האיום הגדול ביותר.

מילון מונחים מתומצת בספר מבאר מושגים כמו "חדר אוכל", שהתרוקן זה כבר מתוכנו, או "חבר", שנהפך ל"תושב", ועוד. האדריכל צבי אפרת משוחח בספר עם בר אור על "סוד הקסם הקיבוצי".

השיחה היא גם חוב של כבוד שאפרת פורע להיסטוריה של האדריכלות בישראל, אחרי שבמחקרו המונומנטלי "הפרויקט הישראלי" נגרע חלקו של הקיבוץ, עמוד תווך בפרויקט הישראלי.

מאמרו בספר של מנהיג תנועת אחדות העבודה יצחק טבנקין ומהאידיאולוגים המרכזיים שלה, הוא טקסט היסטורי מאלף. המאמר מבוסס על נאום שנשא ב-1951 בקורס הראשון לבנייה בקיבוץ. בעיקרו הוא מתמקד ב"קיבוץ הגדול" כצורת ישוב ש"אינה עיר ואינה כפר", כדגם אדריכלי-חברתי משוכלל בהשוואה לקבוצה החקלאית הקטנה בראשית הקיבוץ. הקיבוץ הגדול פתוח לבעלי השקפות עולם מגוונות, וברוח המניפסט הקומוניסטי, שואף לביטול ההבדל בין שתי צורות ההתיישבות ההיסטוריות, עיר וכפר.

הקיבוץ הגדול - קיבוצי התנועה המאוחדת עין חרוד וגבעת ברנר הם דוגמאות מובהקות - משלב במרחב אחד משותף את כל תחומי החיים, מגורים ותעשייה, חקלאות, תרבות, חינוך, פנאי, ומגוון של אידיאולוגיות. בר אור היא חברת קיבוץ עין חרוד ואוצרת המשכן לאמנות בקיבוץ. משפחתו של יסקי היא במקורה מגבעת ברנר. שני הקיבוצים מצויים כעת בעיצומם של תהליכי "התחדשות" והפרטה.

יד חנה-חומש, 2010 (תצלום: איתי רזיאל)

"הדבר הראשון החשוב לנו ביותר בלימוד צורות השיכון של בני האדם", אמר אז טבנקין, ממעצבי דמותו של הקיבוץ הגדול, "הוא להגיע להכרה שאין הכפר והעיר צורות נצחיות-טבעיות, אלא צורות חולפות... ההיסטוריה האנושית לא התחילה מהן ואינה כפותה להן... אין חוקים מאובנים. עם בוא הקפיטליזם נשתנו צורות יישוב בני האדם. בעקבות משטר אחר, שוב ישתנו... אם משתנה יחס האדם לטבע, אם משתנה הטכניקה - משתנה עמה הכל, גם הבתים משתנים. את בתינו נבנה לאור הפרספקטיבה של ההתפתחות הצפויה לנו בעשרות השנים הקרובות. לא עיר נבנה ולא כפר... ישובינו יהיו סינתזה של החיוב בעיר ובכפר. פועל חופשי לא משועבד מחייב את איחוד הכפר והחרושת, שלילת הדלות החומרית והרוחנית שבכפר ושלילת השעבוד, המחנק והצפיפות שבעיר". ולתשומת לב אנשי המקצוע: "המקצוע בלבד אינו פותר את בעית המטרה, אין בכוחו לקבוע את הצורה, מה ואיך נבנה", אמר טבנקין.

מה היה אומר טבנקין (1888-1971) על הדילמות של צורה ומטרה שבפניהן הקיבוץ עומד אחרי שהופרט ונודלן - היא שאלה ללא מוצא, כמו השאלה מה הוא היה אומר כיום על ההתנחלויות בשטחי הכיבוש שבהן דגל בערוב ימיו כאיש ארץ ישראל השלמה. המאמר "לא עיר, לא כפר, קיבוץ" שכתב יסקי לספר על ההשלכות של ההפרטה על המרחב הקיבוצי, הוא גרסה בת זמננו לגישתו הפרגמטית של טבנקין.

במאה שנותיו הקיבוץ השתנה בלי הרף, נהרס ונבנה מחדש, אבל שמר על גמישותו התכנונית ועל תבנית היסוד של מרחב משותף פתוח ללא חלוקה וללא גדרות. כיום, השינוי מאיים על הד-נ-א הקיבוצי עצמו. יסקי יוצא כנגד אופי התכנון כיום בקיבוץ המתחדש ובהרחבות הקהילתיות שאימץ את הדגם הפרוורי, החלוקה למגרשים והפרדת יעודי קרקע. כנגדו הוא מצביע על הדגם ההיסטורי של לא כפר ולא עיר, כמופת לתכנון אחראי ולצורת ישוב בת קיימא תקפה לימינו.

הספר מכיל חומרים ארכיוניים וטקסטים היסטוריים רבים, אבל בסופו של דבר אינו מפצח באמת את הנושא. זהו לא מסמך חשוב או מטלטל כפי שהקיבוץ היה ראוי לו. גם לא מאמר אחד מתבונן בקיבוץ מנקודת מבט ארכימדית, ואין זכר לקול ביקורתי, או אם רוצים, למשב רוח פוסט קיבוצי, פוסט ציוני מרענן. דמותו של הקיבוץ בעבר והתחבטויותיו כיום - שגם הן אינן מוצגות כראוי להן - לא חוצות את גדר המשק, ואינן מוצבות בהקשר רחב של הנעשה בארץ אז ועכשיו.

בלי דיון נוקב במשברים, בהפרטה ובקרקעות, בצדק ושוויון אוניברסליים ולא רק פנים קיבוציים, ועוד כהנה וכהנה, הספר נותר חלבי ואנמי, ומחמיץ הזדמנות לנגוע בליבת הנושא הטעון שלקח על עצמו. "נכון שזה היה הרבה יותר תקין פוליטית", מעירה בר אור, "לקפוץ לפוליטיקה של המרחב, לפלסטינים ולערי הפיתוח, אבל קודם כל צריך לספר את הסיפור עצמו שלא סופר עדיין. כל השאר יבוא בהמשך ועוד נדון בו מעל במות אחרות". אלא שכל השאר הוא כל הסיפור.

אולם נטוש, בולדוזרים ועמוס גיתאי

התערוכה "הקיבוץ: ארכיטקטורה בלא תקדים" מתפרשת על שתיים וחצי הקומות של ביתן הקבע הישראלי בביאנלה, שאותו תיכנן זאב רכטר ב-1952. בקומת הכניסה של הביתן מוצג מיצב קולנועי של עמוס גיתאי הכולל קולאז' של סרטים המתעדים את חדר האוכל בקיבוץ כפר מסריק שתיכנן אביו, האדריכל בוגר הבאהואוס מוניו וינרוב-גיתאי, ועבודת סאונד. התערוכה כוללת עוד דימויים הקשורים בקיבוץ ומסודרים בערימות לפני נושאי מפתח, והמבקרים יוכלו ליצור לעצמם קיט-קיבוץ משלהם.

כן יוקרנו בתערוכה סרטיהם של יסקי, דן חסון, איתי רזיאל ואיילת גיל, המתעדים את סימני ההשתנות המכרסמים: חדר האוכל בקיבוץ מרחביה שתיכנן האדריכל שמואל מיסטצ'קין בקיבוצו המהולל של מאיר יערי, משמש כיום כמחסן לוגיסטי. אולם התרבות היפהפה שתיכננה האדריכלית זיוה ארמוני בקיבוץ חפציבה נטוש כאבן שאין לה הופכין. המרחב הציבורי בקיבוץ הקומוניסטי בעבר יד חנה נקרע למגרשים לבנייה תחת גלגלי הבולדוזרים שהופכים אותו לישוב וילות קהילתי פרוורי - "יד חנה חומש", צירוף סמלי שאומר הכל.

התערוכה בביתן הישראלי היא אחת מעשרות תערוכות בביתנים הלאומיים המוצגות בביאנלה בוונציה, שברובם מייצגים מדינות מהעולם הראשון העשיר. התערוכה המרכזית בביאנלה בהשתתפות אדריכלים מרחבי העולם מוצגת השנה תחת הכותרת "people meet in architecture". את התערוכה אצרה האדריכלית קזואו סג'ימה מיפאן, זוכת פרס פריצקר לאדריכלות השנה. זוהי האשה האוצרת הראשונה בביאנלה לאדריכלות מאז התחלת המפעל ב-1980.

במסגרת הביאנלה מתקיימים אירועים שונים באתר התערוכה וברחבי ונציה. בהם, מפגשים עם אוצרי הביאנלות הקודמות שיתקיימו בשבתות עד נעילת התערוכה. בפרס אריה הזהב בביאנלה זכה השנה האדריכל רם קולהאס על מפעל חיים. הביאנלה תיפתח רשמית לקהל ב-29 בחודש ותינעל ב-21 לנובמבר.

אסתר זנדברג

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>