שיפוץ גן יעקב: הניתוח הצליח, החולה מת

מבצע השיקום והשחזור המקיף של גן יעקב בתל אביב החזיר אותו במידה רבה לימיו הראשונים, אבל המעבר האופקי שנסלל בתוכו חותך בבשרו החי. הניתוח הצליח אבל לחולה יש גדם

גן יעקב בתל אביב, הגן היפה, המיוחד והיחיד במינו שבין היכל התרבות, הבימה וביתן הלנה רובינשטיין, נולד מחדש אחרי מבצע השיקום והשחזור המקיף והשאפתני שעבר מאז הוקם ב-1964. במסגרת תוכנית השיקום, המסתיימת בימים אלה, הוסרה מהגן בפעולה כירורגית פולשנית הרמפה שטיפסה מרחוב דיזנגוף למרפסת העליונה של הגן ומנעה מעבר ישיר דרך הגן משדרות ח"ן לכיכר התזמורת ולשדרות רוטשילד. הניתוח הצליח. הרמפה נהרסה ובמקומה הושתל מעבר אופקי ללא הפרעה מפלסית, לרווחת הציבור הרחב ורוכבי האופניים, אבל המחיר ששילם הגן אינו צנוע.

המעבר הוא מנגנון זריז ויעיל להעברת עוברים ושבים מפה לשם במהירות האפשרית ללא הפרעה - שהושתל בגן שכולו השהיה והאטת הקצב, גן נעול שהתגלה למעטים בלבד, ליודעי ח"ן, לרומנטיקנים ולהומלסים, אתנחתא לרגע בשטף האורבני, שנהפכה לחלק מהרצף. בתוך כך מערער המעבר את האיזון העדין בין חלקי הגן ומפלסיו, איזון שהקנה לו את מרב קסמו.

המעבר הוא חוצה ישראל של גן יעקב. הוא חותך בבשר החי, וכל ניסיון להסוות את הגדם באקרובטיקה מתחום אדריכלות הנוף ומחלפי הדרכים - קיר תומך מעוצב למשעי, אמת מים מפכפכת וצמחיית חוף - הוא עוד ניסיון להסוות גדם. השקמה העתיקה מעליו מסתכלת בתדהמה וכמו נרתעת לאחור ואינה מאמינה למראה העיניים. ייתכן שהרמפה היתה משגה תכנוני מולד, כמו שאדריכלים אוהבים לטעון. אלא שברבות הימים המשגה הוא זה שהעניק לגן את דמותו וייחודו ואת הלך הרוח ששרר בו. כשהרמפה התחלפה במעבר אופקי ישיר, התחלף הלך הרוח. גן יעקב מעולם לא היה הבטחה לעבור בדרך הקצרה ביותר בין שתי נקודות. בתמורה לאי-נוחות שנגרמה - אי-נוחות קלה בלבד, כי אחרי הכל היה מעבר נסתר דרך הגן - הוא הציע קצב מואט, מקום מפלט ואת הכוריאוגרפיה הטופוגרפית-הנופית-האדריכלית המדויקת, שכעת הופרה.

במשך השנים היה הגן קורבן להזנחה משוועת, כמו היכל התרבות הסמוך לו. הזנחה ותחזוקה לקויה הן תכונות מקומיות נפוצות, שבמקרים רבים משמשות קרש קפיצה, לעתים מכוון, למהפכים מפליגים. ההתחדשות בגן יעקב היתה אם כן גם שעת כושר לביצוע המהפך שרבים בעולם התכנון בתל אביב פינטזו עליו במשך שנים - חיבור השדרות המרכזיות בעיר, שדרות רוטשילד, שדרות ח"ן ושדרות בן גוריון לטבעת או "ציר" שדרות רציף מחוף לחוף. הגן היה מקל בגלגלים. שנים ארבו לו בפינה עד שנתפס ברשת.

צריך להודות באמת שיש היגיון בריא מאחורי הקונצפציה של ציר השדרות, ורצון כן להיטיב עם הציבור. השאלה היא מהו מחיר הציר ומי הוא זה שמשלם אותו. בשביל גן אחר המחיר לא היה נחשב כבד כלל וכלל, אולי להיפך. אבל גן יעקב הוא לא גן אחר. ספק אם יש ציר כלשהו המצדיק לתבוע ממנו מחיר, גם אם אתרע מזלו להיות שם במקום הלא נכון.

המעבר החדש שחוצה את גן יעקב. השקמה העתיקה מסתכלת בתדהמה וכמו נרתעת לאחור

עוד למזלו הביש של גן יעקב, המעבר המפלח אותו מוביל ישר לגראונד זירו של תל אביב - מתחם הבימה וכיכר התזמורת החדשה (הראויה להתייחסות נפרדת). וכך מוצא עצמו הגן במאבק איתנים מול מפלצות התהילה האדריכליות שצצו מול פניו, מבלי שיש בידיו אמצעי התגוננות הולמים. פרדוקסלי ככל שזה יישמע, היום יותר מאשר בזמנו של חניון האספלט הכעור בכיכר, נחוצה איזו רמפה חוסמת שתחצוץ בין העולמות ותמנע חיכוך ישיר.

במתכונתו המקורית עצר גן יעקב בגופו כמעט כל מגע עם הנעשה מסביב. הבידוד תרם לא מעט להזנחתו אבל גם הציל אותו משינויים מפליגים ובלתי הפיכים. דווקא השיקום - המוצלח - בחלקו ההיסטורי ממערב למעבר בחזית שדרות תרס"ט, שהסיר מפגעים קודמים, נפטר מתוספות בנייה וסימנים של שיפוצים כושלים, תבע ממנו גם את ליטרת הבשר. אולי זאת רק רומנטיקה, אבל מבוכה אחזה אותי להישיר מבט במעבר הפעור.

גן יעקב תוכנן במקורו על ידי האדריכל יעקב רכטר והגנן העירוני אז אברהם קרוון בשיתוף מרדכי דוכובני, בהשראת הגנים היפאניים ואמנות הבונסאי. לזכותו יש לומר שנחלץ מאזיקי הבונסאי והלך בדרך משלו. הגן נבנה בשלושה מפלסים עם גשרים ביניהם, כדי להגדיל את שטחו - המגיע לשלושה וחצי דונם בלבד - ולשמור על עצי השקמה העתיקים. הגשרים הם מרכיב בולט בגן ויוצרים אפקט של תעתוע טופוגרפי אופטי. תמיד נשאלת השאלה מהיכן עולים ולאן מגיעים.

במקורו היה גן ריק בהרבה ממה שנחרת בזיכרון הציבורי של השנים האחרונות. הוא היה ארכיטקטוני ומינימליסטי יותר, ויצר תואם מושלם עם היכל התרבות וביתן הלנה רובינשטיין. אותו בית אדריכלי, אותה תקופה, אותה משפחה. אפילו בניין תיאטרון הבימה הישן, שתמיד היה סיפור אחר ולא קל, הצליח איכשהו שלא להפר יותר מדי את ההרמוניה.

טלאי על טלאי

אם מפנים את הגב למעבר ומעמידים פנים שלא היו דברים מעולם, אפשר להשתאות מול עבודת השיקום והשימור בחלקו ה"היסטורי" של גן יעקב, עבודה מרשימה בכל קנה מידה של כל גן אחר בישראל. על הפרויקט אחראית אדריכלית הנוף ליטל סמוק-פביאן ממשרד ת.מ.א, ומאחוריו מחקר מקיף וטיפול מסור כיאה לייחוסו. מתברר שאפשר גם כך.

הגן חזר במידה רבה לימיו הראשונים, ועכשיו צריך להתחיל להתרגל אליו שוב: לרשת העמודים והקורות ששוחזרה והיא עדיין עירומה, נקייה וברורה כפי שתועדה בתמונות היסטוריות משנות ה-60; למעקות והשבילים המחודשים, שמחזירים לחיים את הטעם והחומר התקופתיים ועדיין לא צברו סימני זמן; לערוגות ששוקמו והצמחייה שנשתלה בהם לא הספיקה לכסות ולהשתרג; לתאורת הלילה התיאטרלית קצת יתר על המידה. אפשר להירגע: שיחי הוויסטריה הסינית נותרו כמעט בעינם והם ממתינים בסבלנות לעונת הפריחה המרהיבה שלהם בסביבות מארס-אפריל.

פרויקט ההתחדשות בגן יעקב חושף לאור היום את הדרך שיש עדיין לעשות במתחם כדי שיהיה ראוי למעמדו: הצלת ציור הקיר של איוון שוובל שבקושי שורד, וכמובן שיקום של ביתן הלנה רובינשטיין והיכל התרבות שהזנחתם צורמת יותר מול המחלצות שלבש הגן, ועשיית סדר בתרבות הטלאי על טלאי שעדיין שוררת במקום. מול הגן המחודש נחשפת שוב דילמת השמיכה הקצרה. מצד אחד, השדרות אכן חוברו להן יחדיו והולכי רגל ורוכבי האופניים כבר שועטים במעבר באין מפריע. מצד אחר, אין מנוס מהתהייה אם לא היה די בשיקום ובשחזור בלבד ובהבטחת תחזוקה לאורך זמן, בלי כל צורך בהתערבות כירורגית, ומנגד, אם בעידן של סיפוקים זמינים ומהירים, פשוט אין ראש להפרעת הקצב של גן יעקב.

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>