מבנים לצרכים מיוחדים

תערוכה חדשה מציגה מבנים המיועדים לבעלי צרכים מיוחדים, ומציבה במרכזה עולם שרבים בציבור הישראלי אינם רואים אותו, ולא רוצים לראות

המונח נגישות מעורר אי נחת אצל יצחק (איקי) בר חיים, מנכ"ל בית נועם בקרית אונו, מרכז יום לבוגרים צעירים עם מוגבלויות מוחיות ופיסיות. אף על פי שהנגשת מבנים נחשבת צעד גדול לחברה ביחסה לבעלי לקויות, עדיין מדובר בביטוי שמשקף בעצם אי שוויון, לעתים אפילו יחס מפלה, ולרוב יוצר שני עולמות נפרדים לאנשים "רגילים" ולאנשים בעלי לקויות. לאלה מיועדת "גישה" ולאלה "נגישות". לאלה, מדרגות המשתלבות מראש בתכנון הכולל של הבניין, ולאלה, רמפה שהיא במקרים רבים "פתרון" מאולץ שרואים שנעשה באי רצון. לאלה כניסה מבעד לדלת הראשית, ולאלה כניסות צדדיות ולעתים אחוריות ודחוקות.

במקום על נגישות, בר חיים מדבר על עיצוב אוניברסלי - עיצוב היוצא מנקודת הנחה שכל בני האדם שונים ומתאים מראש את הסביבה לכולם, לבעלי לקויות ולאנשים "רגילים" ש"יום אחד ימצאו גם את עצמם כבעלי צרכים מיוחדים". בבית נועם שהוא מנהל הוא ניסה ליישם חלק מהעקרונות של העיצוב חובק עולם ואדם. השיחה עם בר חיים, שבנו חניך בבית נועם, משובצת בהערות מצדו שחשפו את העובדה המביכה ששפת הדיבור שלי, שלנו, רחוקה מלהיות "אוניברסלית". לקות היא עובדה רפואית, הוא אומר, מוגבלות, נכות או פיגור, הן התניות חברתיות מפלות.

בית נועם בקרית אונו, שבו שוהים 72 חניכים מעל גיל 21, הוא אחד מ-17 מבנים המיועדים לשילובם של אנשים עם מוגבלויות בקהילה ברחבי הארץ ומוצגים כעת בתערוכה "זה במרכז" בגלריה זהזהזה בנמל תל אביב. התערוכה היא יוזמה של קרן של"ם, השותפה להקמת המבנים ומוצגת לציון מלאות 25 שנים לייסודה. שותפים לתערוכה עמותת האדריכלים והגלריה. זוהי תערוכה ראשונה בסוגה ואחת מתערוכות האדריכלות החשובות שהוצגו בישראל דווקא משום שאינה מציגה אדריכלות לשמה, אלא אדריכלות מגויסת במובן החיובי של המלה - למטרה טובה.

כבוד גדול

התערוכה מציבה במרכז עולם שרבים בציבור אינם רואים אותו, ולא רוצים לראות, אף על פי שאינו נסתר מעין. היא אינה עטופה במלל מתוחכם ולא ממוסכת בשיח ז'רגוני, היא משהה עמדה ביקורתית, בעיקר כלפי האדריכלות הישראלית, ובכך מאפשרת קשר בלתי אמצעי לנושא. קשה להפריז במורכבותו ורגישותו. המבנים - של מרכזי יום, הוסטלים, מרכזי שיקום - תועדו במצלמתה של האדריכלית אורנה מרטון באופן בלתי שגרתי ההולם את ההקשר, ומעניקים לאנשים בעלי מוגבלויות מקום באדריכלות ובצילום האדריכלי. זוהי אמירה בזכות עצמה בתחום המנטרל את עצמו מכל נוכחות אנושית שיכולה להפריע לקומפוזיציה.

בית נועם בקרית אונו. תכנון: פרחי-צפריר אדריכלים

התערוכה חשובה משום שהיא מוצגת בנמל תל אביב, מקום המתקשר בדרך כלל עם נהנתנות ואסקפיזם, ובזכות העיסוק באדריכלות חברתית על רקע נוף של תערוכות אדריכלות ממוסחרות בדרך כלל, ומזכירה אחריות שכבר כמעט נשכחה של האדריכלות. במאמרה בקטלוג התערוכה כותבת האדריכלית גבריאלה נוסבאום, יו"ר ועדת האירועים בעמותת האדריכלים, כי "כבוד גדול הוא לנו האדריכלים לעסוק בתכנון 'פריפריאלי' מאתגר זה". לו יהי שכך באמת יהיו פני הדברים.

קרן של"ם, הפועלת בחסות מרכז השלטון המקומי, רשמה לזכותה שורה מרשימה של הישגים באיכות המבנים שהיא מעורבת בהקמתם, ובשילובם במרקם העירוני ובקהילה - משימה לא פשוטה הנופלת פעם אחרי פעם קורבן לתופעה של "לא בחצרי האחורית". כשבית נועם בקרית אונו הוקם הוא ניצב בפאתי היישוב, מספר בר חיים. לו היו סביבו שכנים, הם היו מתנגדים. כיום, כשהוא מוקף בשכונות מגורים הוא מתקבל כמובן מאליו, אומר בר חיים. בעצם קיומו, המרכז תרם לשינוי בחברה.

"בכל מבנה אנו מבקשים מחדש ליצור סביבה מאפשרת, מעודדת ויוצרת רצון לחיים פעילים ומספקים", כותבת בקטלוג מנכ"לית הקרן ריבה מוסקל, הרוח החיה מאחורי היוזמה והתערוכה, המאמינה כי מבנה מוצלח אינו רק סך כל מרכיביו החומריים אלא "תוצאה של אינטראקציה בין המבנה הפיסי לצוות ולאנשים השוהים בו". חלקם של האנשים בעלי הלקויות השוהים במבנים במשוואה הסינרגית גדול ממה שנוטים להעריך, כפי שמראים מחקרים חדשים בתחום. במאמר מאלף בקטלוג מסכמת האדריכלית הד"ר יוסיפיה מיכלק מאוניברסיטת חיפה מחקרים בתחום, שמצאו כי אפשר לשתף אנשים עם פיגור שכלי שאינו חמור בעיצוב סביבת מגוריהם, ויש להתייחס להעדפותיהם יותר מאשר לאלה של אנשי המקצוע. שיתופם בתכנון וקשב לחוות דעתם הוא גם פתח לאפשרות לתכנון ואדריכלות טובים יותר, נכונים ובעלי שאר רוח, שלא אחת נעדרת מהמרכיבים החומריים של המבנים.

מע"ש ומרכז יום טיפולי "צ'יימס", תל אביב. תכנון: אליקים אדריכלים

המרואיינים במחקר הפליאו בביקורת ובהצעות לשיפור. כך לדוגמה, הם הסתייגו מקשת הצבעים החד-גונית ה"מרגיעה" הנחשבת מתאימה להם והגדירו אותה כמשעממת, והעדיפו על פניה צבעים עזים. כן ביקשו שבחצר המבנה יהיו שמשיות, ספסלים וכיסאות נוח. לתשומת לב האדריכלים המתכננים גם לכל מגזרי האוכלוסייה.

מפגש מטלטל

במסגרת ההכנות המקדימות לתערוכה התקיימה בנובמבר האחרון בבית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב סדנה של יומיים, שכותרתה "שילוב ופתיחות - תכנון לאוכלוסיות מיוחדות". הסדנה זכתה להיענות רבה ולהצלחה שהפתיעה רבים. השתתפו בה עשרות סטודנטים ומנחים מכל בתי הספר הגבוהים לאדריכלות בארץ, שגילו שתכנון לאוכלוסיות מיוחדות אינו מסתכם רק בשירותים ורמפות ל"נכים". הסדנה הותירה ציפיות להמשך היוזמה ותהיות איך זה שלא חשבו על זה קודם.

התצלומים בתערוכה הם פרויקט בזכות עצמו. מסע הצילום, שנמשך חודשים ארוכים, הוא מסע "אל מחוזות פחות מוכרים של התרבות הישראלית ומפגש מטלטל עם עולמם של בעלי מוגבלויות", אומרת מרטון. התצלומים משרתים את מטרתה של קרן של"ם להציג הישגים. בד בבד הם משקפים - באמצעות אסטרגיית הצילום - הוויה של שונות, חוסר שלמות ומפגש טעון עם חריגה ממה שנחשב ל"נורמה מקובלת", ומעוררים שאלות על המקום של בעלי מוגבלויות ושל האדם בכלל בתרבות ובאדריכלות.

במסעות הצילום שלה גילתה מרטון מציאות מורכבת. אם בחברה מתוקנת אנשים בעלי צרכים מיוחדים מקבלים במה מרכזית, היא אומרת, הרי "בישראל חזון כזה הוא עדיין בגדר שאיפה", גם במסגרות האמונות על הטיפול בהם. מיקומה של הכניסה למבנים הוא סמן מייצג: במקרים רבים בעלי לקויות נכנסים לבתים מבעד לכניסה אחורית או משנית, ולא דרך הכניסה הראשית. עד שלא נראה מבנים שבעלי מוגבלויות נכנסים אליהם בכניסה הראשית, היא אומרת, "הרי הנושא עדיין אינו מרכזי דיו בתרבות התכנון והבנייה, ועדיין נדרש לחנך את הציבור, כולל האדריכלים".

בניסיונה להציב את עולמם של בעלי לקויות ב"מרכז", מרטון נתקלה בלא מעט קשיים. במרבית המקומות (מלבד שניים, בית נועם ומרכז בית יחד שבלטו בפתיחותם) היא התבקשה לטשטש את פני האנשים או לא לצלם כלל. ישנן לא מעט סיבות לכך, משפטיות, ביורוקרטיות, שמירה על פרטיות, וגם כפי שחשה מרטון "מדיניות ההסתרה מאפיינת תרבות שאינה מוכנה עדיין לשים את האדם בעל המוגבלויות במרכז". גילוי נאות: מכל אותן סיבות, לכתבה נבחרו התצלומים הפחות מאוישים. ברווח שבין שני קצות הדילמה, הצליחה מרטון בכל זאת לאייש את האדריכלות ולהפיח בה חיים, וגם זה מקום לתקווה.

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>