"לאכול, להתפלל, לאהוב": אגוצנטריות צרופה, שמהולה באופורטוניזם מזוכך

"לאכול, להתפלל, לאהוב" הוא סרט מרתיע ומייגע, שעוסק באופן סכמטי ורדוד בחיפוש אחר איזון

שהייה של כשעתיים בחברתו של אדם שמתעסק אך ורק בעצמו אינה מסוג התענוגות שאני מאחל לעצמי. אולי זו הסיבה שדחיתי עד כה את הצפייה ב"לאכול, להתפלל, לאהוב", הגרסה הקולנועית לרב המכר של אליזבת גילברט, שביים ריאן מרפי (הסדרות "ניפ/טאק" ו"גלי" והסרט "לרוץ עם מספריים", 2006). ואכן, סרטו של מרפי מספק לצופים 133 דקות של אגוצנטריות צרופה, שמהולה באופורטוניזם מזוכך. לא קראתי את ספרה של גילברט, שנמכר כ-7 מיליון עותקים ותורגם ל-30 שפות, אך צפיתי בראיונות עמה ואני נרתע מתופעת רבי המכר שמבקשים לספק מתכון לחיים מאושרים.

בראיונות מתגלה גילברט כאשה נעימה, אינטליגנטית ושנונה, אך יש משהו כה מחושב בנוסחה שמנווטת את ספרה, שהתכונות האלה מחווירות לנוכח אי הנעימות שמעוררת התופעה שהיא מייצגת. על פי הביוגרפיה של גילברט, היו ימים שבהם התעניינה גם בדברים שנמצאים מחוץ לעצמה: היא למדה מדעי המדינה, כתבה מאמרים ל"ניו יורק טיימס" ועסקה בספריה הקודמים בסוגיות חברתיות ופוליטיות. אך בספר שהביא לה את הפרסום והעושר הגדולים ביותר היא עוסקת אך ורק בעצמה, תוך התחזות להביא בשורה לעולם.

העובדה הזאת בולטת גם בסרט המרתיע והמייגע, שבו מבקרת דמותה של גילברט באיטליה, הודו ובאלי. אף על פי שהאתרים מצולמים כמו במימון משרדי התיירות שלהם, נראה שהגיבורה רואה בהם רק את עצמה. המקומות מוצגים ללא שום הקשר חברתי או פוליטי. זה בולט במיוחד במזרח; הוא מוצג בסרט כפנטסיה מערבית שלא היתה מביישת סרטים הוליוודיים ישנים, שהציגו את המזרח כאתר אקזוטי ורומנטי שכל קשר בינו לבין המציאות מקרי בהחלט.

"לאכול, להתפלל, לאהוב" הוא מה שהיה קרוי פעם בעגת הקולנוע ההוליוודי "טראוולוג", סרט שעלילתו מתרחשת על רקע נופים יפהפיים מחוץ לאמריקה. אבל לסרטו של מרפי יש גם יומרה שלא היתה למרביתם: מסעה של גילברט ממולדתה לאיטליה, הודו ובאלי (שמומן על ידי הוצאת הספרים שהרוויחה הון מהתוצאה) אמור לייצג את החיפוש של גילברט אחר מימוש עצמי. לאורך כל הסרט גילברט נותרת תיירת רגילה לחלוטין, כזאת שלא הייתי בוחר לטייל עמה סביב העולם (גם אם היתה נראית כמו ג'וליה רוברטס, שמגלמת אותה). גילברט מוצגת בסרט כאשה משעממת למדי, נודניקית לא קטנה, שלמזלה פוגשת בכל מקום אנשים רבי חן שמסייעים לה להגיע למימוש עצמי.

כל קלישאה אפשרית

יצירות רבות עסקו בחיפוש אחר האושר, אך הסרט הזה עוסק בו באופן סכמטי ורדוד. המלה "אושר" עצמה אינה מוזכרת בו, אלא מוחלפת במלה "איזון" שנשמעת עדכנית ובוגרת יותר - אבל לאורך כל הסרט לא נלמד לאיזה איזון היא חותרת. בעקבות נישואים ראשונים ולא מוצלחים לבחור המבולבל סטיבן (בילי קראדאפ) ורומן עם השחקן הצעיר ממנה דייוויד (ג'יימס פרנקו), מחליטה גילברט לצאת למסע. הסרט אינו מסביר למה בחרה ביעדים האלה, אך התשובה ברורה: באיטליה, שמיוצגת רק על ידי פסטה וגלידה (ולא הקפלה הסיסטינית, למשל), היא יכולה לגעת בפוביה של האמריקאיות מאוכל (מגוחך שרוברטס שמטיפה לנשות אמריקה שלא יזיק להן להעלות קילו או שניים בגלל פיצה נפוליטנית טובה); בהודו היא יכולה לגעת בחיפוש הכל-אמריקאי אחר הארה; ובבאלי הרומנטית היא יכולה לשלב עיסוק בדת (אמריקה היא אולי המדינה הדתית ביותר במערב) בחיפוש אחר מה שכל אשה מייחלת לו: הגבר המושלם.

הקדימון ל"לאכול, להתפלל, לאהוב":

גילברט ידעה היטב מה היא עושה כשיצאה למסע הממומן. היא נגעה בכל הנקודות הרגישות בהוויה האמריקאית העכשווית והוסיפה להן עיסוק בשני נושאים שכמעט כל תוכנית אירוח וספר הדרכה עוסקים בהם: היכולת לסלוח לעצמך (ליז מתחרטת על גירושיה מסטיבן ופרידתה מדייוויד) והיכולת לאהוב את עצמך כך שתוכל גם למצוא אהבה. במלים אחרות, אין קלישאה ש"לאכול, להתפלל, לאהוב" לא נוגע בה במסעה של גילברט בעולם.

ברומא היא מתיידדת עם אשה שוודית מצודדת ומורה צעיר ונאה לאיטלקית; באשראם בהודו היא מתוודעת לגבר מטקסס (ריצ'רד ג'נקינס), שמנסה ללמד אותה לא לפחד לאהוב, ובבאלי פוגשת את פיליפה הברזילאי (חאווייר בארדם), גרוש שעוסק ביבוא וייצוא של תכשיטים. היא גם מקיימת שם קשרים עם מורה רוחני והילרית מקומיים, שאמורים לייצג את נפלאות ומסתורי המזרח. עדיף שלא להרחיב על האופן המתנשא שבו הסרט מתייחס לשתי דמויות המשנה האקזוטיות האלה.

רומן רומנטי

בחלק האחרון של הסרט חודר "לאכול, להתפלל, לאהוב" לטריטוריה של הרומן הרומנטי מהסוג הצפוי ביותר, כאשר בארדם מגלם את המימוש המושלם של הגבר הגבוה - הפנטסיה של גיבורות הרומנים הרומנטיים והקוראות שלהם. השניים נפגשים כמו שגברים ונשים נוהגים להיפגש בקומדיות רומנטיות (הוא כמעט דורס אותה); הוא מתאהב בה מיידית (לא ברור לגמרי למה; אולי כי היא ג'וליה רוברטס), והיא מתלבטת אם היא אוהבת אותו, אם היא מסוגלת לאהוב ואם היא תצליח למצוא בעזרתו את האיזון שהיא חותרת אליו. בתום המסע היומרני והארוך הזה הצופים לא מופתעים לגלות שהסרט קובע כי כל מה שאשה צריכה כדי לחיות חיים מאוזנים הוא חאווייר בארדם וזמן לעשות מדיטציה. מה הפלא שהספר והסרט זכו לאהדה.

תפקידה של רוברטס בסרט הוא המשמעותי ביותר שגילמה בשנים האחרונות; אך האדישות שהדמות עוררה בי משתלבת בתגובתי להופעה בסרט - יותר מאשר לומר שהיא קורקטית ונחמדה אין לי הרבה מה להוסיף עליה.

"לאכול, להתפלל, לאהוב". בימוי: ריאן מרפי; תסריט: ריאן מרפי, ג'ניפר סולט; צילום: רוברט ריצ'רדסון; מוסיקה: דאריו מארינלי; שחקנים: ג'וליה רוברטס, חאווייר בארדם, ג'ימס פרנקו, ריצ'רד ג'נקינס, בילי קראדאפ, ויולה דייוויס

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>