חיבוק דב: רטרוספקטיבה לאדריכל דב כרמי

כמעט 50 שנה חלפו מאז הלך דב כרמי לעולמו, ובשבוע הבא תיפתח תערוכה רטרוספקטיבית ראשונה על עבודתו. מה היה חושב האדריכל הראשון שזכה בפרס ישראל, מאבות הארכיטקטורה המודרנית בארץ, על בניין הבימה שמתכנן בנו?

בינואר 1946 הכריזה עיריית תל אביב על תחרות פומבית לתכנון "הסידור האדריכלי" של מרכז התרבות בעיר, שטח גבנוני של 26 דונם בין הרחובות תרס"ט, הוברמן ודיזנגוף. בפינתו הדרום-מערבית של המתחם ניצב כבר בניין תיאטרון הבימה שנחנך שנה קודם לכן, זכר לרעיון שעלה בתוכנית גדס לתל אביב משנות ה-20, למקם על הגבעה את ה"אקרופוליס" העירוני - המרכז התרבותי-האזרחי הראשי של העיר. במקום הראשון בתחרות זכתה תוכניתם של האדריכלים דב כרמי (1905-1962) וזאב רכטר (1899-1960) - מאבות האדריכלות המודרנית בישראל, אבות ביולוגיים לשושלות אדריכלים ולימים חתני פרס ישראל לאדריכלות - שבשנים הבאות עיצבו יחדיו את דמותו של המתחם, העומד כיום בעין הסערה הציבורית בתל אביב.

זכייתם של רכטר וכרמי - האדריכל הראשון שזכה בפרס ישראל - בתחרות התכנון היתה רק יריית פתיחה לאחיזתם המתמשכת במתחם, הם ובניהם, למשך עשרות שנים. ב-1948 התוו במשותף את החזית האחידה של בתי הדירות לאורך רחוב הוברמן (בתי השוקולד). ב-1953 תיכננו את היכל התרבות. לימים תיכנן רכטר את ביתן הלנה רובינשטיין, ובנו יעקב תיכנן את גן יעקב המחבר בין ההיכל, הביתן והבימה. ב-1958 הופקד כרמי על השלמות בנייה בהבימה שתוכנן במקורו ב-1935 בידי האדריכל אוסקר קאופמן, ושינה את דמותו. ב-1961 הוסיף לו את האולם הקטן. אלה הפרקים הראשונים במסכת הייסורים של המבנה, שבנו של כרמי, האדריכל רם כרמי, מוביל אותו בימים אלה לעברי פי פחת.

במשך עבודתם המשותפת של דב כרמי וזאב רכטר בתכנון מרכז התרבות ובמיוחד בהיכל התרבות נוצרה בין השנים מסכת יחסים מקצועית ואישית נפתלת, שהסתיימה ביריבות ובקרע - ככל הנראה סכסוך ראשומוני על קרדיט - שנמשך עד סוף ימיהם הקצרים. רכטר הלך לעולמו והוא בן 61, כרמי היה בן 57 בלבד במותו. גם היום זהו פרק לא מסוכם.

בית אל-על, רחוב בן יהודה בתל אביב, 1956-1962, יחד עם צבי מלצר ורם כרמי(תצלומים: אסף עברון, רינת קוטלר ואוהד מילשטיין)

הסאגה מהדהדת עד היום בביוגרפיות המשפחתיות. לא יהיה אפשר שלא לחוש בנוכחותה, ולו מאחורי הקלעים ובין השורות, גם בתערוכה המקיפה החדשה, תערוכה מתבקשת ומסקרנת, מיצירותיו של כרמי. התערוכה, "דב כרמי, אדריכל-מהנדס: דומסטיקה ציבורית", שאצרה מאירה יגיד חימוביץ, אוצרת העיצוב במוזיאון תל אביב, ותיפתח ביום שלישי בביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו.

אל לו לבניין

מיקומה של התערוכה לא היה יכול להיות יותר סמלי - על במת הדרמה הראשומונית ההיא, במרכז התרבות שזאב ודב תיכננו יחדיו, מול היכל התרבות והבימה. התערוכה לא מפצחת את הראשומון, אף על פי שנעשו ניסיונות להבין מה היה שם. יגיד אומרת שללא העדים המרכזיים "יישאר העניין כפי שהינו עד היום, כלומר - תלוי את מי שואלים". התערוכה היא הרטרוספקטיבה הראשונה והיחידה אי פעם של דב כרמי, והיא מקיפה עשרות רבות מבין כ-100 פרויקטים שתיכנן במשך כ-30 שנות עבודה: מבני ציבור ותרבות, בתים פרטיים ובתי דירות - ברובם בתל אביב, ברובם לבני המעמד הבורגני האמיד, כמו רוב עמיתיו אדריכלי התקופה. כרמי כמעט שלא עסק בבנייה עממית, דיור ציבורי או שיכונים.

מאז ראשית דרכו עשה את הדרך מאדריכלות מודרנית "לבנה" בשנות ה-30 לאדריכלות הסגנון הבינלאומי בשנות ה-40 ותחילת ה-50 ועד הסגנון הברוטליסטי. לאורך כל הדרך שמר על תווי היכר יחודיים לו. כרמי היה חלוץ בתיעוש הבנייה ובפתרונות טכנולוגיים יחודיים לו והטביע חותם גם בתכנון עירוני, בבנייה רציפה ובתכנון פסאז'ים.

בניין המנהלה, קמפוס גבעת רם בי-ם, 1954-1958, יחד עם צבי מלצר ורם כרמי

את מרב עבודותיו תיכנן כרמי עם שותפים שונים, מהם שותפויות לטווח ארוך ואחרות לצורך פרויקט מסוים. שותפות טעונה היתה עם בנו רם, שהשפיע רבות על עבודתו. הרכב יוצא דופן היה "חבר אדריכלים", קואופרטיב עובדים ברוח השותפות TAC של מייסד הבאוהאוס ולטר גרופיוס בבוסטון, שכרמי הקים מתוך אמונה, שלא הגשימה את עצמה, כי "אל לו לבניין להיות ביטוי אישי של יוצרו". אחדים מבין חברי הקואופרטיב התכנסו לרגל התערוכה למפגש זיכרונות שהוסרט ויוקרן בתערוכה.

התערוכה היא פרי מחקר של שנתיים שעשתה יגיד עם מאיה ויניצקי. בהעדר תשתית ארכיונית וללא כתיבה היסטורית על פועלו של כרמי, המחקר התחיל כמעט יש מאין. בארכיון משרד כרמי מצאה יגיד חומר רב - אבל רובו מעבודתו של כרמי הבן. עקבותיו של האב נותרו בכמה ארגזים מאובקים בודדים בלבד, וגם הם ברובם שרטוטים משוכפלים ולא חומר ראשוני. מיעוט החומר ב"כתב היד האישי של היוצר" הציב ליגיד קשיים במעקב אחרי התפתחות הרעיונות בעבודתו של כרמי ובייצוג חזותי הולם שלהם.

עם זאת, האילוצים, אומרת יגיד, התגלו כיתרונות. התערוכה אינה תערוכת ארכיון אלא "הבניה מחדש של גוף העבודות של כרמי ממרחק הזמן, פרידה מנוסטלגיה". במרכזה צילומי מבנים, פרטי בניין אופייניים, חומרים וטקסטורות, ראיונות ושיחות שכולם צולמו והוסרטו במיוחד לתערוכה בימים אלה. החסך הארכיוני איפשר "לחדור מעבר לדימוי השחור-לבן האיקוני ולהציג את הבניין כפי שהוא עם מטעניו ולנסות להבין באיזה אופן ממשיכים הבניינים אחרי שהתרוקנו מדייריהם המקורים".

המורשת הבנויה של כרמי היא רב-גונית ורבת אוקסימורונים. כותרת התערוכה "דומסטיקה ציבורית" מעבירה את רוח הדברים. "כל אחד והכרמי שלו", אומרת יגיד. היא עצמה מאבחנת את כרמי כ"אדריכל המידה הנכונה", במיוחד בעבודתו בשנות ה-30 וה-40. בנייניו "ניחנו בפרופרוציות הרמוניות חושניות המיוחדות לו, ואינן כבולות לדוגמות כמו חתך הזהב או המודולור של לה קורבוזייה". הם רוויים בפתרונות והמצאות פונקצינליות, וניכרים במלאכת בנייה ופרטי בניין מבוצעים כהלכה. בכל התייחסות לעבודותיו של כרמי חוזרת המלה "אווירה", "משהו שקשה להגדיר במלים".

גישתו של כרמי לאדריכלות היא "פשרנית ו'מתרגמת' יותר מאשר מהפכנית", אומרת יגיד. בהבדל מהאדריכלות המודרנית שהתמקדה ברעיון ופחות בפרטי הביצוע, בנייניו של כרמי מטופלים עד הפרט האחרון, ממעטפת הבניין דרך המבואה וגרמי המדרגות עד הגג. בעיקר תיכנן כאמור למעמד הבורגני האמיד ובנייניו משלבים את ערך השימוש עם ביתיות, הנוכחת גם במבני ציבור שתיכנן. האדריכל והמבקר אבא אלחנני, בספרו "המאבק לעצמאות של האדריכלות הישראלית", איבחן כי "כרמי אולי לא היה אדריכל גדול, אך הוא בוודאי היה אדריכל מצוין".

מס שפתיים

דב כרמי נולד ב-1905 בזבוניץ' באוקראינה לחנה ושלם וינגרטן, והגיע עם משפחתו לפלשתינה-א"י ב-1921. הוא למד ציור בבצלאל בירושלים, ואדריכלות והנדסה בבית הספר הגבוה להנדסה ואמנות שימושית בגנט בבלגיה - בית ספר שדגל בחופש מקאנון ושם דגש על מלאכת הבנייה ופתרונות טכנולוגיים. אלה ואלה נהפכו לתווי היכר בעבודתו של כרמי. קירות המסך בבניינים שתיכנן בשנות ה-50 היו חדישים לזמנם. בהם בית צים בשדרות רוטשילד בתל אביב שנשרף ב-1966 וקם לתחייה בתערוכה, בעבודה של הצלם אריאל קן, כהדמיה ממוחשבת ומוסרטת הנטועה בשדרה של היום.

תצלומים: אוהד מילשטיין

בתערוכה מבקשת יגיד לפצח את הדימוי של כרמי כמודרניסט וכאדריכל של איקונות אדריכליות בודדות. למעשה הוא היה מעורב למדי בתחום האורבני - בבנייה רציפה ובתכנון פסאז'ים, ואף על פי ששווק כחלק מהחבילה המודרניסטית הממותגת של הבאוהאוס, "המודרניזם לא היה בדנ"א שלו". בתי דירות שתיכנן בתחילת שנות ה-30 הם אמנם מהאיקונות הבולטות של התקופה, אבל יגיד סבורה כי הם היו "מעין מס שפתיים שבאמצעותם הוכיח את יכולותיו המודרניסטיות, ופנה לחיפוש אישי יותר".

ב-1929 חזר כרמי לארץ מלימודיו בבלגיה והתיישב בירושלים, שם נשא לאשה את חיה מקלב. ב-1931 נולד בנו רם וב-1936 נולדה בתו עדה כרמי מלמד, ממשיכי השושלת. שניהם אדריכלים בכירים וכמו אביהם, חתני פרס ישראל לאדריכלות. ב-1932 עבר דב כרמי לתל אביב והצטרף ל"חוג האדריכלים", אדריכלים צעירים שחברו להשליט סדר אדריכלי מודרני חדש בעיר האקלקטית ברובה אז. עם מייסדי החוג וחבריו נמנו דמויות מפתח מובילות בחברה האדריכלית הצעירה בתל אביב.

חברים בחוג האדריכלים וחברים קרובים של דב כרמי היו האדריכלים זאב רכטר ואריה שרון - "שלושת החיות" במיתולוגיה האדריכלית המקומית. השלושה, שגם שיתפו פעולה בעבודתם, היו חוד החנית של האליטה המקצועית והתרבותית בארץ, אבות לשושלות ששלטו במשך שנים בענף, מקורבים ומקושרים, חתני פרס ישראל לאדריכלות. לכרמי הפרס הוענק על תרומתו לתרבות הדיור ועל תכנון בניין המינהלה ואולם וייז באוניברסיטה העברית בגבעת רם. מבין השלושה - ומשפחותיהם - זאב ודב היו חברים קרובים במיוחר. "לכן הטרגדיה בפיצוץ ביניהם היתה כל כך גדולה", אומרת יגיד.

                                                                                   תצלום: ניר קידרממשיכי השושלת האדריכלית, חתני פרס ישראל עדה כרמי מלמד (מימין) ורם כרמי

ב-1949 זכה כרמי בתחרות לתכנון בנייני הוועד הפועל של ההסתדרות ברחוב ארלוזורוב בתל אביב על שטח הכפר הערבי סומייל. צחוק הגורל הוא שדווקא האדריכל ה"בורגני" שלא נשא פנקס אדום של ההסתדרות, נבחר לתכנן את מעוז הסוציאליזם הישראלי, ה"קרמלין" המקומי, וגם הקים קומונה אדריכלית. בנייני ההסתדרות, על סריג החזיתות שלהם, הם מסמליה של אדריכלות שנות ה-50, מייצגים חזותיים של הריבונות הישראלית ומדינת הרווחה, ומבנייני המשרדים המוצלחים בארץ עד היום.

השנים האחרונות בחייו וביצירתו של דב כרמי עמדו בסימן העבודה המשותפת עם בנו רם, השותף המשמעותי בחייו. רם כרמי חזר לישראל ב-1955 מלימודי אדריכלות בלונדון והצטרף למשרדו של אביו. בלונדון התוודע לאדריכלות הזרם הברוטליסטי והפך לנביאו המובהק כאן. הוא חולל מהפך במשרדו של אביו, בתפישת העולם, בסגנון, בטמפרמנט וב"אווירה" ששררה בו ונהפכה עם בואו ל"זירה ליבידינלית מתוחה בין הקטבים השונים", כפי שמנסחת יגיד את העידן החדש. זמן קצר אחרי שנכנס כשותף, התפרק חבר האדריכלים.

לצד התנגשויות יצריות בין כרמי ובנו ומעבר להן, עבודתם המשותפת הניבה גם יצירה אדריכלית ענפה ומרשימה המהווה חוליה מרכזית באדריכלות שנות ה-50 וה-60 בישראל, כשדב כרמי עדיין היה שם כדי לאזן את ההתפרצות חסרת הרסן של בנו. רגע ההיעלמות של כרמי מהמרחב האדריכלי שבו פעל במשך שנים היה בית אל-על ברחוב בן יהודה בתל אביב שתיכנן עם בנו בין השנים 1956-1962, בניין שהיה "הטוטם של הכוחות המנוגדים", כדברי יגיד, האקורד האחרון. דב כרמי הלך לעולמו ב-14 למאי 1962, חודש לפני חנוכת בית אל-על.

מה דב כרמי היה אומר על הבימה שבנו מתכנן כיום?

יגיד: "בניין הבימה כפי שהוא כיום לא תואם את השקפת עולמו של דב כרמי ואת כל מה שהאמין בו וביקש להנחיל לתרבות האדריכלות בישראל".

ואלו בנייניו

דב כרמי תיכנן (עם שותפים) בתל אביב בין היתר את היכל התרבות, בית אל-על, בנייני הוועד הפועל, בית צים (שנשרף), בית הסופר ברחוב קפלן, פסאז' אלנבי (תמר) שנהרס לאחרונה, אולם נחמני - תיאטרון הקאמרי הישן, בית הספר אורט סינגלובסקי ביד אליהו, בית הדין הרבני בשדרות דוד המלך, אולם תיאטרון הקאמרי (היום בית לסין) ופסאז' הוד ברחוב דיזנגוף, מכון התקנים ברמת אביב, בית הדר דפנה בשדרות שאול, בית זלטופולסקי בגורדון 9, בית ליבלינג ברחוב אידלסון 29, בית רוטמן, ורשבסקי וכו' ברוזנבאום 1 (ובו דירתו של מנחם בגין), בית אלגזיז ברחוב זלוציסטי 5 (זה עם תריסי העץ המעופפים), בתי השוקולד בהוברמן, בתי בארי, בית כרמי ברחוב לוי יצחק 19 ובית איילה זקס בשדרות בן גוריון. עוד תיכנן את בניין המינהלה ואודיטוריום וייז באוניברסיטת העברית בגבעת רם (שעליהם זכה בפרס ישראל לאדריכלות) ואת התחנה לחקר הבנייה בטכניון בחיפה. כאמור, זו רשימה חלקית.

סערה במשכן

התחרות לתכנון משכן הכנסת הובילה לפרשה אדריכלית שנויה במחלוקת ולהתנגשות חזיתית בין כרמי לבנו

משכן הכנסת. דב קרא לבנו "חמור" ושלח אותו לאפריקה | תצלום: ארין טרייב / באובאו

מעורבותם של דב ורם כרמי בתכנון משכן הכנסת בירושלים עמדה במרכז פרשה עגומה שהטילה צל כבד על האתיקה המקצועית והאישית בחברת האדריכלים. ב-1956 זכה האדריכל יוסף קלרווין בתחרות לתכנון המשכן. תוכניתו הוקעה כ"ניאו קלאסית" וחוללה סערה ציבורית. אדריכלים רבים, בהם דמויות מפתח מובילות, יצאו כנגד התוכנית וניהלו מעין ציד מכשפות נגד קלרווין, שהיה אאוטסיידר בזירה האדריכלית.

תוכנית חלופית למשכן נקלעה למבוי סתום ודב כרמי, שנחשב אדם נוח לבריות, הוזמן כמתווך. במקום פשרה, הכין כרמי ביחד עם בנו תוכנית חדשה משלהם, והם השתלטו למעשה על הפרויקט. במאמרה על תולדות תכנון הכנסת מצטטת ההיסטוריונית ד"ר שילה הטיס רולף את רם כרמי, שמתמצת את רוח הדברים: "האמת היא שריחמנו על קלרווין. חתכנו לו את הבניין... אז אמרתי לאבא שלי שלמרות שאנחנו עשינו את התוכנית, אם אנחנו רוצים שהתוכנית תעבור בצורה החלקה ביותר, נוותר על השם שלנו, נשאיר את זה על שם קלרווין".

הפרשה זימנה גם התנגשות חזיתית חריפה בין האב לבנו. בוויכוח על עיצוב חזיתות הכנסת סירב רם כרמי להתפשר ואביו גמל לו במלים "אתה חמור". בעלבונו התפטר כרמי מהפרויקט, ונשלח על ידי אביו לסיירה ליאון באפריקה כדי לתכנן שם את הפרלמנט המקומי.

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>