בתים מבפנים: בעקבות הקמפוס האבוד

סיור באוניברסיטה העברית בגבעת רם, שיתקיים במסגרת פסטיבל "בתים מבפנים" בירושלים, יעסוק ברבים מהקונפליקטים שמאפיינים עד היום את הקמפוס האוניברסיטאי הישראלי הראשון, בן דור המדינה

מתחם מסוגר ומנוכר לסביבתו או מקום מפלט להתבוננות ומחשבה, בנייני פאר או מופת למצוינות אדריכלית מאופקת, מבצר מערבי-מודרני המנציח בבטון ובאבן את שלטונן של האליטות הישנות או נדבך נוסף בפסיפס הזהויות המרכיבות את המציאות הישראלית - כל אלה, ועוד קונפליקטים רבים אחרים, מתנגשים בקמפוס של האוניברסיטה העברית בגבעת רם בירושלים, אחד האתרים המרתקים בפסטיבל האדריכלות "בתים מבפנים" שיתקיים בסוף השבוע בירושלים, הקמפוס האוניברסיטאי ה"ישראלי" הראשון, בן דור המדינה. אף על פי שנדחק לשוליים עם המעבר לקמפוס הר הצופים אחרי מלחמת 1967, זוהרו לא הועם.

לפני הסיור לא מיותר להתעכב על שמו הנוכחי של הקמפוס, "קרית אדמונד י' ספרא", קונפליקט בזכות עצמו בין חמדנותו של תורם למצוקת הקיום של מוסד ציבורי. את תו הזיהוי החדש עונד הקמפוס מאז שנת 2000, בעקבות תרומה של משפחת ספרא במלאות 75 שנה לאוניברסיטה. בהבדל ממוזיאון תל אביב שכמעט שמכר את שמו תמורת תרומה להקמת אגף חדש ונסוג ברגע האחרון בזכות דעת קהל עירנית, החילופים בקמפוס בגבעת רם נודעו ברבים רק זמן רב לאחר מעשה ועברו מתחת לסף המחאה הציבורית.

את הסיור תדריך ד"ר דיאנה דולב, שתפרוש את הסיפור של תכנון הקמפוס והקונפליקטים שליוו את הקמתו. דולב היא היסטוריונית של אמנות ואדריכלות. בעבודותיה לתואר שני ושלישי התמקדה במחקר השוואתי של הקמפוסים של האוניברסיטה העברית בהר הצופים ובגבעת רם. הסיור יתמקד בתוכנית האב שקבעה את דמותו של הקמפוס ויתעכב על מבנים המייצגים את רוח המקום והזמן. המסע להיסטוריה האדריכלית של הקמפוס רווי בהערכה למפעל האדריכלי כאחד משיאיו של הפרויקט הישראלי בשנות ה-50 וה-60, ובד בבד הוא מפוכח וביקורתי ורחוק מאווירת רטרו.

מלומדים מהאיסלאם

בתקופה קשה למחשבה החופשית באקדמיה בישראל, הסיור בגבעת רם מציע קודם כל חשיבה מחדש של מושג הקמפוס האוניברסיטאי כעל מקום מפלט ממירוץ החיים להתבוננות ומפגשים חברתיים ואינטלקטואליים, מקום שאינו מכונה משומנת לשיווק תארים או הבטחות להצלחה כמוצרי צריכה בשוק. תוכנית האב של הקמפוס והאדריכלות התקופתית ממלאות תפקיד מרכזי בהתאפשרותו של אותו מקום מפגש: במרחב הציבורי הנדיב, במידה האדריכלית הנכונה, וביכולתה של האדריכלות לשמש רקע מבלי לייצר רעשי רקע, ומבלי לוותר על איכות.

במרכזו של הקמפוס נשמר כל השנים כר הדשא כשטח פתוח וריק שעומד בגבורה מול לחצי כיבוש ופיתוח, ומזכיר ש"קמפוס" הוא מקום מפגש חברתי, בהבדל מ"קריה" המתקשרת יותר לאתר שלטוני או למתחם היי-טק יעיל. הקמפוס איבד עם זאת לאחרונה כמה מנכסיו האדריכליים עם הריסתם של שבעה מבני המעבדות, שתיכנן האדריכל דוד אנטול ברוצקוס והיו מופת למידות אדריכליות טובות ולמלאכת מחשבת של דיאלוג עם הנוף והטופוגרפיה. המבנים נפלו קורבן לתואנת שווא שהתיישנו לכאורה, רק כדי לגזור סרטים על פרויקטים חדשים.

במבט ביקורתי, דולב אינה פוסחת על הקשרים של אדריכלות הקמפוס עם הסביבה הפוליטית, התרבותית והחברתית של התקופה - השנים הראשונות להקמת המדינה וההגירה הגדולה אליה של פליטים מאירופה ועולים מארצות ערב. הקמפוס בגבעת רם, כמו מערכות אחרות במדינה אז, גויס להגנה על האינטרסים של האליטה האשכנזית הוותיקה ולשימור כוחה. הטריטוריה סומנה הן באמצעות תוכני הלימוד באקדמיה והן באמצעות ההכתבה של קאנון אדריכלי מודרני-מערבי שקבע למשך שנים את דמותה של ה"ישראליות" השלטת.

הקמפוס של גבעת רם בודד עצמו הן מהסביבה העירונית והן מאוכלוסייה שלפחות מבחינה תיאורטית, מציינת דולב, היתה יכולה לאכלס את האוניברסיטה: מלומדים מארצות האיסלאם, סטודנטים מהפריפריה של ירושלים ושל המדינה. הצלקות שהותירה הדרתם ממגדל השן לא אוחו עד היום. זאת ועוד: במציאות של אותן שנים, ההשקעה בבנייה ה"צנועה" בגבעת רם היתה מנקרת עיניים במונחים של הימים ההם ותרמה משלה לריבוד החברתי. בצד עיירות עלובות ומשכנות עוני, כותב האדריכל אבא אלחנני בספרו "המאבק לעצמאות של האדריכלות הישראלית במאה ה-20", תוכננו אז בישראל מוסדות מפוארים של תרבות השכלה גבוהה שאין פוגשים דוגמתם גם בארצות עשירות ממנה.

ראוי שייחקק

הרעיון להקים אוניברסיטה עברית בארץ ישראל עלה עוד בקונגרס הציוני הראשון. בקונגרס ה-11 הוחלט שתיבנה בירושלים. ההיסטוריה האדריכלית של האוניברסיטה שלובה במאבקים אידיאולוגיים בין פלגים בציונות ובתהפוכות פוליטיות שעברו על ירושלים. הקמפוס הראשון הוקם בהר הצופים ב-1925. מיקומו על הר מבודד בשולי העיר היה סמלי יותר מאשר מעשי. הוא הקשה על הסטודנטים, שרבים מהם עבדו לפרנסתם במרכז העיר, ונועד לשוות לאוניברסיטה הילה של קדושה, בהיותו משקיף על הר הבית ומסגד כיפת הסלע, ששימש לא אחת דגם אדריכלי לפנטסיות על בית המקדש השלישי.

בתום מלחמת העצמאות ב-1948 פינתה האוניברסיטה את הקמפוס בהר הצופים ובמשך כעשר שנים פעלה בעשרות מבנים ברחבי ירושלים המערבית עד שהוקם הקמפוס החדש בגבעת רם. גם הוא הוקם על גבעה מרוחקת ממרכז העיר, אבל כבר לא כמקדש מעט אלא כחלק מקריית הלאום, על כל המשתמע מכך. המיקום היה פשרה בין דרישתו אז של בן גוריון לקמפוס בעין כרם, ממניעים פוליטיים, לבין הצעתם של אנשי האוניברסיטה למיקום במרכז העיר, סמוך לגן הפעמון של היום. מעניין מה היתה יכולה להיות אז דמותה של האוניברסיטה ושל העיר.

לאחר מלחמת 1967 חזרה האוניברסיטה להר הצופים והקימה את הקמפוס הנוכחי בהר הצופים, שהקדושה שתבע לעצמו התגלגלה למפלצת תכנונית ואדריכלית. עם המעבר לקמפוס שעל ההר, הקמפוס בגבעת רם נותר פעיל באופן חלקי בלבד, כבר לא שוקק חיים כפי שזוכרים אותו ותיקים וכפי שהונצח בספרות, ואינו מהווה עוד את ליבת ההוויה הסטודנטיאלית בבירה, אם בכלל ישנה כזאת. ראוי עם זאת שייחקק בליבת התרבות האדריכלית בישראל ולא רק בזיכרון הארכיוני (במיוחד לנוכח התוכנית הנדונה כעת להעביר את הספרייה הלאומית מחוץ לשטח האוניברסיטה והחשש לגורלו של משכנה האיקוני).

פסטיבל "בתים מבפנים" בירושלים מתקיים זו הפעם הרביעית ונכללים בו סיורים מודרכים בכ-100 אתרי אדריכלות ברחבי העיר. הפסטיבל יתקיים מחר ומחרתיים. גם השנה לא מתקיימים במסגרתו סיורים לאורך חומת ההפרדה ובשכונות הפלסטיניות במזרח ירושלים, שהיו ללא ספק פוקחים את עיניהם של תיירי האדריכלות לראות את המציאות בירושלים כהווייתה. פרטים נוספים באתר.

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>