1. אוכל
  2. ארוחות בוקר

ארוחה בג'וז ולוז: בין בינוניות לבנאליות

המטרה ליהנות מבראנץ' סופ"ש נעים ורגוע הוחלפה בארוחת צהריים משמימה, מנות שהותקנו בחוסר עידון ושירות אפאטי ומרגיז. סיפורו של באזז לא מוצדק

מנת מוח של ג'וז ולוז על צלחת אפורה
פוטנציאל לא ממומש. מוח עגל בג'וז ולוז צילום: מאיה קציר

קו דק מפריד בין רישול חינני, תל אביבו-ברלינאי, לבין הזנחה מאובקת, על גבול המזלזלת, בסגנון פלורנטינו-שמו"צניקי-שכונה. תפריט הסופ"ש בג'וז ולוז עומד בדיוק על קו הגבול הזה, מאיים לחצותו לכיוון המוזנח-מזלזל. הייפ אינטנסיבי ומפרגן מלווה את המסעדה מראשית הקמתה, דרך המעבר למשכן הכבר לא כל כך חדש ברחוב גבולות, ועד להחלפת הבעלות האחרונה. גם על ארוחת הבוקר המוגשת רק בסופ"ש המליצו העיתונים ואף הכתירוה כמקורית. מקורי זה טוב? ובכן, לא בהכרח. מתוך ערפל ה-coolness שעוטף את המוסד לא הצלחנו לברר האם תפריט סוף השבוע (כלומר weekend) הוא תפריט בוקר, בראנץ' או צהריים. כשהזמנו מקום והודענו שאנחנו באים לבראנץ', לא תיקנו אותנו. רק במקום, אל מול פניה האדישות של המלצרית, הבנו שמדובר בתפריט צהריים לכל דבר ועניין, רק פחות עשיר מהרגיל. בעצם, גם פחות טעים.

» ביקורת ארוחת בוקר בלילי אנד בלום
» בנדיקט: בלי דאווין, אבל בלי לחפף
» ארוחות הבוקר הטובות בתל אביב
» ביקורת פומו האיטלקית ברמת החייל

זמינות: אנחנו, כאמור, הזמנו מקום מראש בטלפון, אבל המסעדה היתה יחסית ריקה עד שהלכנו, אז לא בטוח שחייבים.  

נגישות: המסעדה נפרשת על פני מספר קומות, אבל בקומת הקרקע וכן בחצר האחורית (זהירות, מדרגה) יש מקום רב וניתן להתנייד שם בנוחות רבה, עם כיסאות גלגלים, עגלות ילדים וכו'.

הדיל: תפריט הסופ"ש מוגש בין 12:30 ל- 17:00. התפריט אינו מקובע ומרשה לעצמו להשתנות מדי פעם. זה בסדר גמור ונותן הרגשה של עניין ועידכון, אבל מצד שני, בתוך הזרימה המפכפכת של השינוי הקוסמי, ביקשנו לבסס עוגנים ולייצר הסכמות. משום כך, למשל, ניסינו להבין מה משמעות החלוקה לשלוש קטגוריות שמופיעה בתפריט ואיננה מוסברת. שאלנו את המלצרית אם מדובר במנות פתיחה, תוספות ועיקריות, או אולי מדובר במנות קטנות, בינוניות וגדולות? אולי זה דגים, בשר וצמחוני? המלצרית הרהרה לרגע ואמרה שאפשר להסתכל על זה גם ככה. בקיצור, לא היה לה מושג. מה שאפשר להגיד באופן חד משמעי הוא שבתפריט יש מנות. 

כריך של ג'וז ולוז
בלי שמץ חן. סנדוויץ' מטיאס בג'וז ולוז צילום: מאיה קציר

מה אכלנו: התחלנו ב"חריף" הלא היא מנת פלפלים ירוקים, חריפים בטירוף (9 שקלים), ולצדם הזמנו "לחמניית דג כבוש", שהיא מעין סנדוויץ' עשוי מלחמנייה שנאפית במקום, וממולאת במעט שמנת, בצל קצוץ ודג מטיאס (32 שקלים). הסנדוויץ' נחצה לשניים ומוגש בליווי צלוחית שמנת. שתי המנות הללו (אם אפשר לקרוא לכמה פלפלים חריפים "מנה") משוטטות במרחב שבין הבינוני והבנאלי. שתיהן מוגשות על צלחות לבנות גסות ומוטלות שם בלי שמץ חן או תשומת לב. טוב, אין בהן שום עידון, תגידו, אז אולי תעוזה? מקוריות? לא. כלום. הפלפלים החריפים אמנם נורא נורא חריפים, אבל זה לא גרם לנו להרגיש נועזים אלא רק להשתעל עד חנק (תוך שהמלצרית מתעלמת מפרפורי הגסיסה הקולניים שלנו). הלחמנייה, לעומת זאת, כמעט וחיסלה אותנו לא בחניקה אלא משיעמום. גם אותה לא גמרנו, ולא כי היא גדולה כל כך. הלחם קצת יבשושי, עליו מרוחה מעט שמנת ופרוסת הדג עבה מדי בשביל סועד שאיננו דייג רוסי הלום וודקה. אחרי שתי המנות החלשות הללו קיבלנו את המנה השלישית, המכונה "ירוקים" ומתוארת בתפריט כך: "שמן זית עגבניות חריף ירוק ואבן יוגורט" (52 שקלים). בלי פסיקים. פסיקים זה לצפונים. הבנתם ממה עשויה המנה? אה לא? אז אני אסביר: מדובר בשעועית ירוקה, ריג'לה ותרד תורכי, עשויים קצת פחות מאל דנטה וטובעים בשמן זית, שום ועגבניות שרי. זכרו את שלושת המרכיבים האחרונים, כי גם המנה הבאה תגיע בדיוק, אבל בדיוק, באותו אופן. מעל הירקות פוזרה שכבה דקה של אבקה בהירה חסרת טעם. עיון חוזר בתפריט הזכיר לנו שמדובר באבן היוגורט שגורדה מעל המנה בקמצנות משל היה היוגורט זעפרן יקר ערך. גם את המנה הזאת לא גמרנו, וכל זאת כדי שנוכל לא לגמור גם את המנה הרביעית והאחרונה (תודה לאל) שהוגשה לשולחננו האומלל.

מנת ירוקים של ג'וז ולוז
שוחים בשמן. ירוקים בג'וז ולוז צילום: מאיה קציר

המנה הרביעית הזכירה לי את עצמי בבית הספר: היה לה פוטנציאל אבל היא לא מימשה אותו כי היא עצלנית. מדובר במוח עגל מבושל בחמאה, פלפל מדגסקר, שמן זית, שום ועגבניות שרי - אמרתי או לא אמרתי? (68 שקלים). בשביל לבלבל את האויב, הכניסו למנה הזאת גם כמה מהירוקים של המנה הקודמת. למה? יש לי השערה: כי לאף אחד לא אכפת. דומה שזה הרציונל של רב המנות כאן. מכל מקום, מנת המוח מבושלת עד לזרא, כך שמרכיביה נמרחים זה לתוך זה באופן שאינו מעורר תאבון. קשה לאכול מנה רכה וחלקלקה כל כך שנעדר ממנה כל משחק בטקסטורות, או במילים של בני אדם, בלי משהו פריך או קראנצ'י לנגוס בו. אולי היינו צריכים להזמין לחם כדי לספוג את השמנוניות של המנה. יש לי הרגשה שהלחם במסעדה הזאת הוא המנה הכי טובה, אבל כבר רצינו ללכת כי התחשק לנו מתוק. אגב, לא שאין כאן מתוק: יש מלבי, מלבי ולמי שלא אוהב מלבי, יש גם מלבי. לא טוב? לא צריך. לקחנו שלוק אחרון מהבירה (שליש סאן מיגל, 28 שקלים) ומהיין (פינו גריג'ו, 32 שקלים), שילמנו, והלכנו לחפש בית קפה שיתייחס אלינו כאילו אנחנו חשובים.  

שרות: אחד הדברים היפים שהנהיגו הבעלים החדשים של ג'וז ולוז הוא ביטול דמי השירות. המחירים אמנם עלו, אבל כעת הם כוללים גם את שכר המלצרים, כך שהלקוח פטור מהדילמה מורטת העצבים של גובה התשר. זה היה יכול להיות מגניב ביותר, אלמלא גרר אחריו נוהג זה אפאטיה מצד נותני השירות ושוויון נפש מרגיז באשר למידת שביעות רצונם של הסועדים.  

שורה תחתונה: אל תאמינו לבאזז. ג'וז ולוז, לפחות בצהריי סוף השבוע, היא לא מסעדה שיש בה אווירה חמימה ואוכל מושקע, אלא מקום זרוק ועייף המגיש בחוסר חשק מאכלים שהיו יכולים להיות טובים אם היו שמים בהם את התבלין הזה, נו, איך קוראים לו? אה, אכפתיות.

חשבון בבקשה
סאן מיגל שליש - 28 שקלים
פינו גריג'ו - 32 שקלים
חריף - 9 שקלים
לחמנית דג כבוש - 32 שקלים
ירוקים  - 52 שקלים
מוח עגל - 68 שקלים
אין טיפ
סך הכל - 221 שקלים

ג'וז ולוז - לכל הפרטים

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>