1. אוכל
  2. כתבות

שרי אנסקי: "עם שמונת אלפים בחודש - חזרתי לחיות באמת"

אחרי 20 שנה של מדור אוכל שבועי ותובעני, שרי אנסקי עומדת מאחורי דוכן דגי הרינג בשוק הנמל ולא מפסיקה להתרגש

כשאתם קוראים את הראיון הזה, שרי אנסקי נמצאת אי שם בכפר נידח בצרפת. לנסיעה המשפחתית המסורתית הזו יש הפעם מטרה נוספת. אנסקי בודקת את האפשרות לכתוב ספרות. "זה תחום שונה לגמרי מכתיבה עיתונאית, שהיא הרבה פעמים מלווה בלחץ, במאמץ ואפילו בסבל. אני רוצה לבדוק את האפשרות לכתוב בהנאה שלמה", היא מסבירה לי כשאנחנו יושבות בלב שוק הנמל, צמוד לדוכן שלה - שרי הרינג. היא מניחה צלוחית נוסטלגית שבמרכזה תלולית ורדרדה של האיקרה שהכינה. "תטבלי את הלחם ותרגישי שזה כמו לאכול ענן עם פצפוצים של בצל", היא נותנת לי הוראות הפעלה ואני, שמעולם לא העזתי לטעום איקרה, עושה כדבריה. "עד היום לא אכלתי איקרה. זו ממש חגיגה. כל כך טעים ועדין. זה פשוט נפלא, שרי", נשמעות בדיוק המילים שלי מפיה של הגברת שיושבת בשולחן הסמוך וזכתה גם היא בטעימה מהענן הזה. שרי קורנת מאושר, "כשאדם נותן לך את הרשות להאכיל אותו זה מאוד אינטימי. יש בזה משהו כל כך מלהיב ומרגש לגרום לאנשים הנאה דרך אוכל שהכנת".העסקיות הטובות של תל אביב - פרויקט מיוחדאיך החלטת להפסיק לכתוב את המדור ב"מעריב" אחרי 20 שנה?

"קרו כמה דברים. עבדתי על כתבה שפשוט לא הצלחתי לכתוב. כתבתי את אותו רעיון שוב ושוב וזה נתקע. שמרתי אינסוף קבצים שקראתי להם בשמות כמו 'הצילו' או 'אבא תעזור לי', והתסכול היה גדול. ואז נהיה עוד שבוע שבו פגשתי באוטובוס בדרך לירושלים ילדה שסיפרה שהיא רקדנית, והתברר שסבתא שלה, חסיה לוי, היתה המורה שלי לבלט בילדותי. היא נתנה לי מתכון של סבתא שלה לחביתת קורנפלקס. 'זה נשמע זוועה, אבל אם תעשי בדיוק לפי ההוראות את תעריכי את התוצאה', היא אמרה בביטחון שהימם אותי. ההלם שלי גבר כשהיא המשיכה לשאול שאלות ישירות, כאלה שילדים בדרך כלל לא שואלים מבוגרים. בין השאר עלו שאלות כמו האם יש לי סיפוק בעבודה והאם אני מרוצה ממה שנהייתי ואם זה מה שבאמת רציתי. עניתי לה על כל השאלות בכנות והופתעתי בעצמי לשמוע את התשובות שלי. פתאום התברר שיש לי בעיה גדולה עם העבודה שלי, שמהצד נחשבת לאחת מהנכספות בעולם. אבל ידעתי שגם אם יש 100 אלף איש שהיו מתחלפים איתי, ממני זה גובה מחיר גדול מדי. הייתי באובר השתדלות למצוא כל שבוע נושא, לראיין אנשים, לחקור את הקונוטציות של האוכל - איך הוא מחובר לתרבות שלנו, מה השורשים שלו. באותו שבוע כתבתי על הילדה ועל חביתת הקורנפלקס, וזה היה המדור האחרון. אני קצת לא בסדר שלא נפרדתי בו באופן רשמי מהקוראים שלי, אבל היו כמה שהגיעו לדוכן וסיפרו שכשהם קראו את הכתבה הזו, הם ידעו שהיא האחרונה. מאז שאני פה הגיעו להודות לי המון קוראים ולפעמים אני לא מתביישת לחבק ולנשק אותם".ואז החלטת למכור סנדוויצ'ים עם דג מלוח?"מיכל ורועי (בתה ובן זוגה; ד"מ) תמיד רצו שיהיה לי דוכן. לא העליתי בדעתי שאכן זה יקרה, אבל הם שמרו לי מקום בשוק, בדיוק באמצע. הסכמתי לבוא לשלושה ימים בלבד ומאז אני פה. את ההרינג הראשון פגשתי כשהייתי ילדה קטנה, בערך בת שבע. זה היה בבית כנסת, כשעל השולחן בעזרת נשים הונח מגש עם הרינג. טעמתי אחד ולא יכולתי להפסיק. הרגשתי שנשמתי נחטפה, ומאז אני מתה על הרינג. כשהכרתי את בן זוגי, כבר אחרי רבע שעה ישבתי איתו מול צלחת גדולה שעליה נתחים מקסימים של דג מלוח. בעוד שהוא מדבר חיסלתי את כל המנה. גם את חתיכת הדג היחידה שהצליח להציל ולהעלות על קצה המזלג שלו חטפתי ממנו. שנייה לפני שהרים את המזלג לפיו, אחזתי בידו, קירבתי אותה אל פני וטרפתי. לפעמים נדמה לי שבאותו רגע התאהב בי"."ירשתי מאבותי את זכרונת הדג המלוח". שרי אנסקי בדוכן בנמל (צילום: טלי מאייר)פחדת לעשות כזה שינוי קיצוני בקריירה שלך?"בהתחלה רעדתי לעמוד מול האנשים ולמכור את האוכל שלי תמורת כסף. אחרי שעה נהייתי כל כך מאושרת. ידעתי שאני לא חוזרת לכתוב יותר בעיתון. ההרגשה שאת יודעת מה את רוצה לעשות זה אושר שאין לתאר. זה רגע מאוד חזק. עמדתי 12 שעות על הרגליים והידיעה שכל האנשים שעומדים בתור מחכים לי שאכין להם סנדוויץ' נתנה לי כוח להמשיך. אם תשאלי אותי עכשיו אם אני מעדיפה לכתוב מדור או לנקות עוד חבית הרינג, ברור שאבחר באפשרות השנייה".

ילד לא מתוכנן "מדובר כאן בחומר גלם שצריך לדעת לבחור בקפידה", ממשיכה אנסקי לפרשן את האובייקט האהוב עליה, "לטפל בו, להשגיח עליו. יש כאן המון ניואנסים. הביס הראשון והאחרון צריכים להיות הכי טעימים ובאמצע חשוב שיהיו הפתעות של טעמים ומרקמים שונים. בסנדוויצ'ים שלי יש את הטעם שירשתי מאבותי ממזרח אירופה, את זיכרונות הדג המלוח של סבתא שלנו בארץ ואת כל מה שלמדתי על טכניקות בישול, על תאווה לאוכל ואפילו על אורך החיים של להקות ההרינגים אל מול חופי הולנד, שמשם אני מביאה את הדג המלוח".בישול הפך לחלק מרכזי בתוכניות הבידור. מה דעתך על זה?"זה משמח אותי מאוד. אני חושבת שאני עצמי ושותפים בארץ ובעולם הבאנו את האוכל למעמד הזה".האם היית יכולה לראות את עצמך כאחת מצוות השופטים ב"מאסטר שף" או בתכנית בישול אחרת?"'מאסטר שף' היא בעיני תוכנית מצוינת עם צוות שופטים ברמה שאין לה מתחרים בתוך הסצנה הקולינרית הישראלית ואף בתחומים אחרים. הם פנו אלי בתחילת הדרך ולא רציתי. אין לי שום משיכה להכין אוכל בטלוויזיה. זה כמו לבקש מתסריטאי לשחק את הגיבור".נכתב עלייך שאת האישה הראשונה של הבלאדי בישראל. אפשר לומר שמיכל המשיכה את החזון שלך?"מיכל ממשיכה אותי והיא שותפה אמיצה להגשמת החזון שלי. אני הראשונה שכתבה שלא ייתכן שמגדלים פה את תפוחי האדמה והעגבניות הכי טובים ליצוא, והנה – הם פה בשוק. זה גם הניצחון שלי. מיכל היא יזמית חכמה ואמיצה. ילדה שעזרה לאמא שלה להיוולד מחדש". מה מרגיז אותך בסצנת האוכל? יש טרנדים שאת לא מחבבת במיוחד?"מרגיז אותי כששפים מזייפים ומנסים לבשל את מה שנדמה כמרשים וכמכובד במקום את מה שבאמת אוהבים, את מה שהכי טעים להם. טרנדים אני אוהבת כי הם חלק מהסיפור של האוכל. טרנדים היו גם לפני 300 שנה, רק שאז לא היו תוכניות אוכל בטלוויזיה או מדורי אוכל בעיתון. לאיזו אשה היה יוצא משהו נורא טעים והשכנות הכינו כמוה, ומוכרי הכפתורים והסיכות היו מעבירים את הסיפור על המאכלים האלה מעיר לעיר, וכן הלאה"."אני עדיין מבשלת, אבל כבר לא בפאניקה מזה". דוכן שרי הרינג (צילום: טלי מאייר)והיום, כשאת לא צריכה לתעד כל שלב במתכון ולחשוב איך ייראה הפתיח, את נהנית יותר מהבישול?"אני מבשלת אחרת לגמרי ומאלתרת בהנאה עצומה. העובדה שאני לא מחויבת לכתוב מאפשרת לי להשתחרר. אני מגלה מחדש עד כמה אני נהנית, ובאמת אוהבת כל כך לבשל. זה חזק מאוד. בדרך כלל זה מאוד מצליח לי אבל גם אם לא, אני כבר לא בפאניקה עד שהחלונות בבית רועדים".יהיה עוד ספר בישול?"הספר החדש שלי, 'עושה חשק לבשל', נמצא כרגע בשלבים סופיים ויש בו מתכונים שעומדים מאחורי האמירה. חוץ מזה, הספר 'אוכל' עודכן - נוספו מתכונים והוא עומד לצאת בגרסה מורחבת ומעודכנת בשני כרכים. בעיני זה הספר הכי טוב ונשבעתי שזה האחרון".נראה שיש לך המון חוויות מדי יום. לא מתחשק לך לכתוב על זה?"יש לי חברים שלפעמים מביטים בי בחשדנות, אולי חושבים שאני עושה את זה כדי לכתוב על זה. האמת שאני בעצמי לעתים חושדת בי. אבל בהפסקות מהעבודה, כשאני יוצאת ויושבת על המזח ומביטה על הים, אני יודעת שחזרתי לחיות באמת ושאפשר להסתדר גם עם שמונה אלף בחודש. אני אשאר בזה. הדוכן שלי בשוק הוא כמו ילד לא מתוכנן שיצא לי. ילד כל כך אהוב, שאני אמות בשבילו".

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>