1. אמנות
  2. ביקורת תערוכות

מטלון, עברון, לייבוביץ' ושות'

שלושה צלמים צעירים שהתבססו בשנים האחרונות מציגים תערוכה משותפת, מצביעה על התגבשות של דור חדש בצילום המקומי

בתערוכה המשותפת לאוהד מטלון, רובי ליבוביץ' וניר עברון אין שמות ליד העבודות של כל אחד. העלמת השמות יוצרת רושם מטעה: אמנם כל אחד מהם כבר הספיק להציג בתערוכות יחיד שמהן ניתן היה לעקוב אחר סגנונו, אבל כשהם מציגים יחד, האפיונים האינדיבידואליים נסוגים אחורה, וקשה לשייך כל תצלום לצלם שיצר אותו. יש בתערוכה תחושה של ערבוב, והיא נובעת קודם כל מדמיון מסוים בין התצלומים המוצגים - בהפקה המלוטשת שלהם, בהדפסות הצבע הגדולות והאיכותיות ולעתים בשימוש בתאורת סטודיו. אך תחושת הערבוב מצביעה על דבר מה שהוא עקרוני למדיום הצילום: גם כיום, כשהצילום הוכר כאמנות לכל דבר, עדיין יש חיץ מדומה בין הצלם לתצלום, וזה חיץ שקשה לדמיין כמותו במדיום כמו ציור, בין צייר לציוריו. כאילו התצלום המוגמר שייך פחות לצלם שצילם אותו, ויותר למצאי של דימויים שדווקא קטלוג כללי יאה לו; כאילו אוסף של תצלומים הוא תמיד מאגר של דברים בעולם, תמונות אנונימיות, פלטפורמה נוחה לארכיב.ואולם, מה שמוצג בסדנאות האמנים הן שלוש תערוכות יחיד נפרדות שחוברו יחד, בקצותיהן. עבודות המרכיבות גוף עבודה של צלם אחד תלויות בצמידות, אך הן משיקות גם לגופי העבודה של שני הצלמים האחרים. האוצרות היתה סיבובית: ליבוביץ' אצר את עברון, עברון את מטלון ומטלון את ליבוביץ'. ההחלטה להציג יחד, בגיבוי החלל הנאה והמרווח של סדנאות האמנים, מעניקה לתערוכתם המשולשת תוקף של הצהרה על התגבשות של דור חדש בצילום בארץ.מטלון הוא השם המוכר מהשלושה. הוא התחיל להציג באכסניות מכובדות כבר בסמוך לסיום לימודיו במחלקה לצילום בבצלאל. יש בתצלומיו הרבה כוח, והאנשים המככבים בהם, בין אם הם קרובים שלו ובין אם שחקנים שהוא מביים, מעניקים תחושה של אינטימיות אפילו כשמדובר בצילומי חוץ. בתערוכה הנוכחית, מטלון התרחק מעט מאותו מבט אינטימי וצילם קבוצות אנשים בפריים פתוח יותר, לרוב באזורי ספר בפאתי ערים: כמה אנשים יורים בקשת אל מטרה במגרש חול מאחורי אתר בנייה גדול; או ילדים משחקים כדורגל במגרש מאולתר, ובמישור האחורי נראית עיר ישראלית גדולה, חדשה-ישנה. הספר אצל מטלון הוא אזור שוליים ישראלי, שבו מתעמעמת ההבחנה בין יהודים לערבים. באחד התצלומים קבוצה של זקנים בחליפות, המשתרכת בשביל של מה שנראה כמושב מנומנם, שהמדינה איכלסה אי שם בשנותיה הראשונות בבני עדה אחת. הזקנים הללו מביטים בצלם כאומרים לו: מה אתה מצלם אותנו? למה לך? בתצלום אחר, של קבוצת ילדים משחקים (לאחד מאלה כרת מטלון את הרגל, בפוטושופ, והוסיף תותבת), הרקע הוא כפר ערבי גנרי - בנייה לא גמורה, בעלת סממני פאר, וחיסרון במדרכות וכבישים.על כמה קירות במרכז החלל תלויה התערוכה של עברון, מי שאותת בעבר על כיוון קונספטואלי בעבודותיו. גוף העבודות הנוכחי ממשיך בכיוון הזה, אבל הדגש כאן הוא על הקפדה יתרה בביצוע. התצלומים מתחזים לדימויים מסחריים שכאילו יצאו מבנק תמונות: רתך עובד באתר בנייה בתאורה כחלחלה ונקייה; אינדיאני עטור נוצות בחיוך מושלם, בתאורה חמה; צייד מודרני ביער, מכוון רובה למעלה; ספינת ענק להובלת סחורה; וגם אובייקטים מבודדים בתאורת סטודיו, מצולמים בנוסח הנקרא בתעשייה "Packshot" - צילום אריזה של מוצר.ליבוביץ', אף הוא בוגר בצלאל כמו שני עמיתיו לתערוכה, הרבה להציג בשנה האחרונה. אף על פי כן, קשה עדיין לאפיין את עבודתו, פרט אולי לנטייה חוזרת ונשנית לרגש נוגה. חלק מהתצלומים בתערוכתו הנוכחית נדמים כרומזים למיתוס של איקרוס: זוג ידי גבר המדביקות זו לזו נוצות בסלוטייפ, או גבר יושב על מיטה בחדר והוא מגולגל כולו בנייר טואלט לבן ומלאכי. הרגישות הניבטת מהסדרה הזכירה לי כמה מתצלומיו המוקדמים של מטלון, אלא שנרטיב כלשהו, גם אם אינו מוברר עד הסוף, נוכח יותר אצל ליבוביץ'. כמו כן מציג ליבוביץ' כמה תצלומי סטודיו מובהקים, כמו דיוקן אשה מחייכת ללא רבב פרט לכתם ליפסטיק על השן או זוג תצלומים של גוש חמאה בצלחת, לפני ואחרי שנמסה לגמרי.אוהד מטלון, רובי ליבוביץ וניר עברון, סדנאות האמנים.

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>