1. אמנות
  2. ביקורת תערוכות

סיפורי אימה

ב"Once upon a time" נוצרות גרסאות חדשות לאגדות ילדי ובהן המעוות, האלים והמאיים תופסים את מקומם של הנאיביות, האופטימיות והסוף הטוב

Once upon a time, הגיעה ההזמנה בדואר. Once upon a time, בכיתוב מסולסל כמו מספר אגדות ישן. יותר מזה, לא כתוב כלום. אין צילומים, אין דימויים. הפתעה. איזה יופי, חשבתי, תערוכה קלילה, שתתאים בדיוק לבוקר שאחרי ערב פתיחת עונת התערוכות. ובכן, שום דבר לא הכין אותי למיצב של עדי נחשון, המוצב בקומה התחתונה של הגלריה. בחלל מעופש נראה צל של דמות, המוטל על הקיר מול המדרגות. פתאום כבר לא כל כך מתחשק לרדת. בכל זאת, חייבים להמשיך. למטה מתגלה מיצב מבעית למדי - שלושה יצורים, ספק לטאות ענק-ספק חייזרים, ולהם ראשים אנושיים מכוסים במסכות שחורות. לאחד - המסכה מכסה את העיניים, לאחר - את האוזניים ולשלישי את הפה. יצור אחד עומד על מתקן מוזר וכבול אליו בשלשלאות. השניים האחרים עומדים לידו ובוחנים אותו. מסביב - שולחן גדול ועליו מנורה, מברשות, צבעים וכלי עבודה. שאריות של חומר, צבע ושמן שפוכים על הרצפה. המיצב כולו מרמז על בית מלאכה, כשהיצורים הללו הם תוצר מבעית שלו או בעלי המלאכה עצמם. כאן נרקמים סיפורי זוועה. האווירה אלימה מאד, עם רמיזות לסאדו-מאזו או להתעללות מינית. הדמויות עשויות מיציקות פיברגלס צבוע, מבריק, חושני ולהן עיניים בורקות. ה"ריאליזם" של הדמויות הופך אותן לאמיתיות כמעט, ומעצים את הזוועה במפגש איתן. הן מזכירות יצורים מסרטי אימה, בייחוד כאלו בהם המפלצות הן אלגוריה פסיכולוגית לחרדות, פחדים, תשוקות ומאוויים כמוסים. איום ומסתורין, פיזיות וטקטיליות, רבדים של אימה פסיכולוגית, תשוקה אסורה ואלימות מאפיינים את עולם האגדה שיצר עדי נחשון. פיות ונסיכות בטח שאין פה.בחלל הכניסה מציג עדו שטרן עבודה אינטליגנטית, שלעומת העבודה של עדי נחשון, גם מהנה. שני פסלים קינטיים מוצבים בחלל, עשויים בטכניקה מעורבת על גבי פרספקס: פסל אחד הוא של שני נחשים מיתיים המוצבים משני צדיו של אריה, כשהחיות נעות בקצב אחיד כבמשחק ציד; השני הוא של אדם הכורע ויורה בדרקון כחול שלו שלושה ראשים, כשבכל פעם הוא פוגע בראש אחר. התאורה המאירה כל אחד מהפסלים מטילה צל על הקיר ממול ומכפילה את הסצנה.

 אחת מעבודותיו של עדו שטרן

המראה והסגנון מזכירים מאוד תיאטרון צלליות סיני: התנועה המכנית, הדו ממדיות של הדימויים והאופציות העולות מהשימוש באור וצל שעושה האמן, כל אלו מאזכרים את בובות התיאטרון הסיניות. אולם זהו תיאטרון צלליות עכשווי, שעבר עיבוד באמצעות הפילטר של משחקי מחשב. את הגרפיקה המורכבת והעולם האפל והמסובך של משחקי המחשב מחליפה עלילה פשוטה ללא התחלה, אמצע וסוף, אלא מאבק ומלחמה בלתי פוסקים. הרפטטיביות של העבודה, האובססיביות לסיטואציות של מלחמה, הרג, כוח ואלימות, חוסר הפשר, מצביעים על אלימות לשם אלימות, בין אם היא ממשחקי מחשב, תיאטרון או המציאות עצמה.בקומת הגלריה מציגה מיה שינדלר עבודת טקסט. האותיות Thereisnoplacelikehome מוצבות על הקיר, ללא רווחים. המשפט הקלישאתי, הטריוויאלי, "אין כמו בבית" - הופך לפתע למשפט שאינו מובן מאליו. גם ההצבה שלו בקומת הגלריה הפתוחה, על שני קירות מאונכים זה לזה, בחלל חשוף, נטול כל סממנים של אינטימיות, מקעקעת את האופטימיות והרומנטיות שלו ומעלה שאלות לגבי אמיתותו. הקשר בין עבודותיו של ראובן ישראל לתערוכה נראה בהתחלה פחות ברור. ישראל ממשיך מסורת ארוכה בתולדות האמנות, בעיקר מתקופת הפופ ארט, של חיקוי חומרים גבוהים מחומרים נמוכים ופשוטים ויצירה של דימוי מוכר מחומר אחר.  הפסל DfyT (Decoration for your Temple), מציג חלק מכותרת של עמוד אדריכלי, העשוי מ-MDF צבוע בצבע תעשייתי ומפשיט אותו מכל סממן של מקוריות ואותנטיות. הוא נותר אובייקט חסר ערך ממשי, המפתה בזיוף הנוצץ שלו. הפסל Jolly Roger, כשמה של ספינת הפיראטים המפורסמת, עשוי גם הוא מאותם חומרים, אולם פה אין שום רמז צורני לספינה. הפסל עשוי משלוש קופסות שחורות ומבריקות, המחוברות זו לזו בציר. ואולי כאן טמון הקשר של ישראל לתערוכה. הזיוף המפתה של העבודות שלו, השקר של הצורה והחומר שהוא מציג, החומרים הנוצצים והמבריקים המכסים על שום דבר, זיוף המצוי בבסיס אגדות רבות כל כך. התערוכה מציעה מבט מחודש על קלישאות, אגדות ועולם הילדות. מהמבט הביקורתי שהיא מפנה, שאיבד כל תמימות ילדותית, המציאות המוצגת לא מותירה רמז לאידיאל של פנטזיה אופטימית. ומאז הם חיו באושר ועושר? לא בתערוכה זו.Once upon a time, תערוכת פיסול קבוצתית. גלריה ברוורמן. עד 30.10.

כרטיסים להופעות והצגות

להזמנת כרטיסים >>