31.08.14

שלום ,

ניו יורק








יודאיקה מפלסטיק ורוד במוזיאון בניו יורק

יום שני 14 בספטמבר 2009 03:00 מאת: יובל סער

תערוכה חדשה במוזיאון היהודי בניו יורק בוחנת את אביזרי הפולחן והטקסים ביהדות מנקודת מבט עכשווית, גם אם זו עלולה להרגיז רבים. לצורך אחת העבודות בתערוכה קרעו היוצרים ספר תורה ומילאו בקרעים קפסולות שקופות


קארים ראשיד, חנוכייה ("Menorahmorph")

פרסומת

כיפות סרוגות צבעוניות שמשמשות כחיילים במשחק שחמט; סרט וידיאו שמציג אשה המתחפשת לגבר חרדי כדי שתוכל להשתתף בחגיגות הר מירון; קפסולות שקופות של תרופה הממולאות בקרעי דפים מספר תורה; חנוכייה שעשויה מצינורות ברזל, מחברים ואומים; צלחות סדר פסח ממוחזרות ומזוזות בטון. האם כל אלה הם חילול הקודש או בדיקה נועזת של גבולות? ניסיון לגיטימי לעדכן ריטואלים ותיקים ולהתאימם למאה ה-21 או כישלון ידוע מראש?

התערוכה "Reinventing Ritual", שנפתחה אתמול במוזיאון היהודי בניו יורק, מציגה כ-60 עבודות שנוצרו בעשור האחרון. כולן עוסקות במתח שבין קודש לחול, מבטאות את העניין הגובר של אמנים ומעצבים בטקסי פולחן, ומנסות להפוך על פיה את ההנחה שחפצי יודאיקה חייבים להיות משעממים, מדכאי יצירתיות וחדשנות, ונטולי ביטוי אישי.

זו תערוכה בין תחומית שכוללת עיצוב המוצר, אדריכלות, אמנות המיצב, וידיאו, רישום, תכשיטנות, קרמיקה, קומיקס ופיסול. עם המשתתפים בה נמנים אמנים ומעצבים, מתחילים לצד ותיקים ובעלי שם, שרובם אך לא כולם יהודים, ממוצא אמריקאי וישראלי. הרשימה כוללת בין היתר את אורית אשרי, ג'ונתן אדלר, סיגלית לנדאו (עבודת וידיאו), קארים ראשיד (שמציג חנוכייה ורודה, אופיינית, העשויה מסיליקון וממתכת), גליה רוזנפלד ועזרי טרזי. בעבודותיהם הם ניסו לבחון מחדש כיצד הריטואלים מתקיימים בחיי היום-יום ולהעניק להם משמעות דווקא בתוך בחוקים והמגבלות שמציבה הדת.

מוצר או יצירה

"התהליך הניב יצירות כלאיים, המשלבות חדש ומסורתי, אמנות ומלאכת מחשבת, קודש וחול, אירוניה ותמימות, ומציעות הן לאמן והן לצופה הזדמנות למחשבה ולביקורת", כותב בקטלוג דניאל בלסקו, אוצר התערוכה. המשתתפים, הוא מציין עוד, מתייחסים אל היהדות כאל משהו חי ומתפתח שאינו מקובע בעבר.

» המוזיאון היהודי: איך מגיעים, שעות פעילות, דמי כניסה ועוד פרטים

בראיון טלפוני מניו יורק, בלסקו מחלק את המשתתפים בתערוכה לשני סוגים. האחד הוא האמנים והמעצבים המסחריים, שמנסים לעשות מהיודאיקה העכשווית קריירה, וחושבים במונחים של מוצרים. השני - האמנים והמעצבים שמונעים ממוטיווציה אישית, שחושבים על התוצר הסופי כעל עבודת אמנות. העבודות לא פעם נוצרו כחלק מתחרות, מתערוכה, בעקבות הזמנה אישית של חברים שביקשו למשל כתובה מיוחדת, וכן הלאה. זו אינה בדיוק תערוכת עיצוב וגם לא תערוכת אמנות, אלא שילוב של שני התחומים.


מילה טניה גריבל, טבעת ("Marriage, I Would Rather Have a Cup of Tea")

מעבר למוטיווציה האישית של האמנים, בלסקו סבור שבבסיס החיפוש שלהם נמצאת התנגדות לתרבות הצריכה ובקשת משמעות אותנטית. הוא תולה את ההשראה לחלק גדול מהיצירות במהפכה שמתחוללת ביהדות כבר משנות ה-90 ומושפעת מהפמיניזם, מהרב-תרבותיות, מסוגיות של איכות הסביבה ומהופעתם של אמצעי מדיה חדשים; מהפכה שמאפשרת ליהודים רבים שאינם מוכנים להקריב את הערכים הכלליים שלהם ואינם רואים סתירה בינם לבין האמונה. כך, אף שהיצירות בתערוכה מתייחסות לא פעם לטקסים יהודיים הקשורים באכילה, שתייה, הדלקת נרות ותפילה, יש בהן ממד אוניברסלי.

מי קהל היעד של התערוכה? האם היא מיועדת גם למי שאינו יהודי או לחילונים שאינם בקיאים בריטואלים הדתיים?

"אני חושב שהיום נושא הפולחן בעולם אקטואלי מאוד. מכיוון שבזמנים פוסט מודרניים הכל הוא דימויים וייצוג, ומדברים על בניית זהות באמצעות דימויים, יש תחושה שמה שהכי חשוב זה המעשים. מבחינה זו, ריטואל הוא דרך לארגן את הכאוס של החיים ולעשות משהו בעל משמעות.


נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן, סטודיו "רדיש", "מנורה", פמוטים שונים במסגרת מתכת 

"חלק מהמשתתפים בתערוכה אינם יהודים ויש להם את הסיבות שלהם למה הם עוסקים בתחום - הם מחפשים משמעות בחיי היום-יום. חלק גדול מהעבודות מנסות לחבר בין מנהגים יהודיים עתיקים לבין מה שקורה היום. זה קשה למי שלא יודעים יהדות, הם לא יבינו הכל, אבל מבחינה ויזואלית אני חושב שהם יוכלו להבין איך הדברים עובדים. ואולי הם יחשבו על החיים שלהם ועל הריטואלים שלהם, כמו למשל לאכול ולרחוץ ידיים. גם לזה יש משמעות".

העבודה שמופיעה על שער הקטלוג, "חברותא-מיתותא", היא צבעונית ומפתה, והיא גם דוגמה טובה עד כמה רחוק אפשר ללכת בלי לאבד את הקשר למקור. העבודה, שנוצרה על ידי צמד המעצבות הדס קרוק וענת שטיין מסטודיו ארמדילו, מורכבת מ-32 כיפות צבעוניות המונחות על לוח שחמט לבן מפלסטיק. היא נובעת מאנלוגיה קונצפטואלית וחזותית בין "חברותא" - למידה בקבוצות קטנות - לבין תחרויות שחמט. הכיפות, שסרגו נערות בשיעוריהן בבית ספר דתי, הן מעין קמיעות צבעוניים, המבקשים לסמל את הנגישות הגדלה והולכת של הנשים לחינוך ולטקסי הפולחן של היהדות האורתודקסית, שבצורתה המסורתית שלטו בה הגברים.


יונתן הופ ושרה אוסלנדר, צלחת פסח

בלסקו מספר שלא פחד להתרחק מהמשמעות המקורית של הריטואל. "חלק מהמשתתפים ניתקו את המשמעות המקורית ויצרו הקשר חדש, וחלק אחר נשארו נאמנים למשמעות המקורית. אני חושב שבסך הכל יש מגוון. לצד אובייקטים שלכאורה אפשר היה לקנות בחנות, אפשר למצוא בתערוכה גם עבודות אמנות שעוסקות בשאלה מה זה ריטואל ולא מתעכבות על הצד הפרקטי שלו".


הדס קרוק וענת שטיין, סטודיו "ארמדילו", "חברותא -מיתותא", מערכת שחמט

עבודה אחרת בתערוכה היא זו של נורם פאריס, שיצר מזוזה ממה שנראה כגוש בטון מחוספס וישן, שבצדו מוצמד גדיל של כבל שחוק. היצירה מבקשת להזכיר את החורבן שמביא הסכסוך במזרח התיכון. כאן החומר חשוב לא פחות מהצורה, משום שהוא מרמז על מעגל של בנייה והרס. "אני לא יודע בדיוק אם החפץ הזה הוא קמיע מגונן, תזכורת דתית או סמל למאבק טריטוריאלי", כתב האמן. לעומת זאת אין ספק שהוא התכוון לשוות ליצירה מראה של חפץ ממוחזר; המזוזה תוכננה כך שתיראה כמו "שריד לאתר צבאי-תעשייתי, שנהפך לסמל דתי משונה".

אזרה אקסמיה, אמנית אוסטרית צעירה שנולדה בבוסניה-הרצגובינה, יצרה מערכת לבוש שיכולה לשמש גם בהנחת תפילין וגם לתפילה מוסלמית. מלבד שתי עבודות אלו, נדמה שאין בתערוכה עבודות פוליטיות נוספות העלולות להיתפש כביקורתיות כלפי מדינת ישראל. לרגעים נדמה שבחירת העבודות נעשתה בזהירות שלא לעורר פרובוקציות מיותרות.


ג'ונתן אדלר, "חנוכיית אוטופיה"

בלסקו, לעומת זאת, סבור שיש בתערוכה ממד פרובוקטיבי. "חלק מהדברים שבפנים הם כמה מהדברים הכי מאתגרים שראיתי עד כה. למשל העבודה של ג'והנה ברזניק ומייקל קלאוד, שקרעו דפים מהתנ"ך והכניסו אותם לקפסולות שקופות. למי ששומר מצוות זוהי הפרה של איסור חמור לקרוע את דפי הספר הקדוש. אבל הם עשו את זה מתוך כבוד.

"גם השימוש בגוף בחלק מהעבודות נעשה באופנים שיכולים לקומם. העבודה של אורית אשרי, למשל, שהתלבשה כגבר ועלתה להר מירון. אני לא מרגיש שראיתי משהו שחשבתי שהוא עבודה מצוינת ולא הכנסתי אותו לתערוכה כי הייתי מודאג מה אנשים יגידו. הקריטריון הראשון היה אם זו עבודה חזקה. יכול להיות שהיו עבודות שחשבתי שהן פוגעות מדי ולכן גם לא טובות מספיק. לא רציתי לעשות משהו שסתם יפגע, אין בזה עניין".

אבל פוגע זה עניין יחסי.

"זה נכון, אבל מי שמקפיד על שמירת מצוות או שהוא מאוד חרדי, גם כך לא יקבל הרבה מהתערוכה. קשה לדעת אם מישהו ייפגע. לא נדע זאת עד שהתערוכה תיפתח ואנשים יבואו. בכל מקרה, היא לא מנסה למצוא חן בעיני כולם".


                   רייצ'ל קנטר, מערכת לבוש לאשה שמשלבת טלית וחלוק מטבח

לא צריך להאמין

לא קשה לנחש שבלסקו עצמו הוא יהודי. "כן", הוא אומר, "אבל מעבר לכך, תמיד היה לי עניין בתרבות יהודית. אחרי הקולג' הייתי עיתונאי ב'ג'ואיש ויק', עיתון בניו יורק. לאט לאט גבר העניין שלי בתרבות ויזואלית. קינאתי באוצרים ורציתי לעבור צד - לעשות את התערוכות, לא לכתוב עליהן. אחרי שסיימתי את הדוקטורט בהיסטוריה של האמנות ב-NYU, קיבלתי עבודה במוזיאון היהודי. זו היתה בשבילי הזדמנות לשלב בין העניין שלי בתרבות יהודית לבין אמנות".

איך העבודה על התערוכה הזאת השפיעה עליך?

"זו היתה חוויה אינטלקטואלית של הבנת המגוון והשונות ביהדות. גדלתי במדינת ניו יורק בבית כנסת קונסרווטיבי. העבודה על התערוכה אישרה לי את התחושה שאדם יכול להרגיש יהודי גם אם אינו מאמין באלוהים ומקיים רק חלק מהריטואלים.

"זה גם גרם לי להבין כמה חלק מהריטואלים האלו חשובים לי באופן אישי. אני אבא צעיר ואני חושב על הסביבה שבה אני רוצה שהבת שלי תגדל, ומבין כמה חשוב לקיים את הטקסים האלה גם אם אני לגמרי מאמין. זה מה שהופך אותך ליהודי. כמובן, לכל אחד גרסה משלו, לא כולם עושים הכל, אבל יש לזה כוח והשפעה שאני מעריך היום יותר".

טסים לניו יורק? עכבר עולם מגיש לכם המלצות חמות ומידע שימושי על מסעדות, מלונות, חנויות, אתרי חובה ועוד - לחצו כאן.




Bookmark and Share



תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(4 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את המקום

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5