30.08.14

שלום ,

ניו יורק








תחייתן של מסעדות הנוסטלגיה בווסט וילג'

יום חמישי 03 ביוני 2010 03:00 מאת: דיאן קרדוול | ניו יורק טיימס

גל של שחזור מסעדות ומועדונים היסטוריים בווסט וילג' בניו יורק מחזיר את הסועדים לתור הזהב הבוהמייני של העיר


מסעדת "ליון" החדשה

תצלום: פיוטר רדלינסקי, ניו יורק טיימס

פרסומת

ב-1960 ברברה סטרייסנד, אז בת 18, לא הצליחה למצוא עבודה במשחק. חברה סיפרה לה על תחרות כישרונות שבועית ב"ליון", מועדון הומואים בווסט וילג'. היא היתה רעבה ולכן ניגשה לתחרות, כדי לזכות בארוחה ללא תשלום ("היה שם סטייק צלוי נהדר בנוסח לונדון ברויל", היא נזכרת) שהוענקה למי שיזכה במקום הראשון. היא זכתה בפרס הזה, בתשואות רמות ובהזדמנות הגדולה הראשונה שלה.

כרבים ממקומות הבילוי הליליים האגדיים בעיר, ה"ליון" נעלם, ואת מקומו תפסה שורה של מסעדות בקומת הקרקע של בניין הלבנים החומות ברחוב 9. ה"ליון" נפתח שוב בתחילת החודש כבר-מסעדה, שנועד לשחזר את תור הזהב שידע בתחילת שנות ה-60. הוא מצטרף לכמה מסעדות שקמו לתחייה בווסט וילג', שכל אחת מהן מתייחסת לעידן אחר בהיסטוריה שלו כמקור השראה, מ"מינטה טאברן" משנות ה-30 ועד "וייברלי אין" משנות ה-50 וה-60. מבחינות מסוימות, האזור נעשה למעין פארק שעשועים שמתמקד בעבר, שכן המועדונים והמסעדות המשוחזרים האלה מספקים הצצה אל ניו יורק בוהמיאנית אבודה - גם אם היא מלווה במחירים גבוהים.

זוהר זהוב

בעיר שמוחקת דרך קבע את ההיסטוריה שלה בעזרת בולדוזרים, מסעדות שמקנים להן אווירה של ותק, אמיתי או מדומיין, אינן עניין חדש. המסעדן קית מקנאלי מושך כבר שנים קהל רב למוסדות פנטסיה כגון "פראבדה", הבר הרוסי בעידן איסור המשקאות החריפים, והבראסרי הפאריסאי בסגנון המאה ה-19 "בלתאזר". אך המסעדות האלה נועדו להעביר את הלקוחות למקום אחר; השחזורים הנוכחיים, המתמקדים בניו יורק הישנה, נועדו להעביר את הלקוחות לאותו מקום בזמן אחר. אפילו מקנאלי הצטרף למגמה והעניק ל"מינטה טאברן" את הזוהר הזהוב המזוהה עמו אך שמר על חיפוי העץ המקורי, על ציורי הקיר של הווילג' ועל תמונות הסלבריטאים שנשכחו.

"יש היום הרבה מקומות שהיו יכולים להיות בווגאס, ביוסטון וכל מקום אחר, ונוצר רצון למקום בילוי שתהיה בו תחושה של ניו יורק על-זמנית בדרך לא קיטשית", אומר קלרק וולף, יועץ למסעדנים שהשתתף ב-2009 בשחזור ה"מונקי בר" בלב מנהטן. "וכמובן רצוי לעשות את השחזור באופן שידמה את המראה העכשווי של המקום".

גריידון קרטר, שותף ב"מונקי בר" וב"ווייברלי אין", רואה את המסעדות האלה כתגובת נגד לתרבות ג'ימי צ'ו והקוסמופוליטן שהניבה "סקס והעיר הגדולה", חומת מגן נגד מה שהוא מכנה דיסקוטקים עם אוכל.

» טיול בניו יורק בעקבות "סקס והעיר הגדולה"


מסעדת "ליון" החדשה. האזור נהפך למעין פארק שעשועים שמתמקד בעבר
(תצלום: פיוטר רדלינסקי, ניו יורק טיימס)

"בגלל שיפוץ האזורים הישנים בעיר ב-25 השנים האחרונות, נהרסו הרבה מאוד מסעדות ישנות", כותב קרטר בדואר אלקטרוני. "לדעתי חשוב לתת לאנשים אלטרנטיבה למראה המקום העכשווי השיקי הנפוץ".

בה בעת, מעצבים אומרים שחשוב לאפשר ללקוחות ליצור לעצמם תחושה של חזרה לסגנון חיים אינטימי יותר. "בתקופה שבה רבים מהמקומות האלה נבנו, הדגישו את תחושת הזמן", אומר דייוויד רוקוול, שפיקח על החידוש הקודם של "מונקי בר" ב-1994, ובשנת 2000 הפך את "אסטי", מסעדה שהמוטיב המרכזי שלה הוא אופרה, עם מלצרים מזמרים, ל"סטריפ האוס", מועדון חשפנות קטיפתי, אדום, דמוי בורדל, ושמר על כל התצלומים הישנים מהמסעדה המקורית. "מאחר שהחיים שלנו עמוסים כל כך באפשרויות, השעה וחצי שבה נכנסים למקום וזמן אחרים שעניינם בילוי חברתי, היא בעלת איכות רומנטית שקוסמת לאנשים".

ג'ן ויטאקר, היסטוריונית חברתית ומחברת הבלוג "מסעדנות דרך ההיסטוריה", אומרת שרבות מהמסעדות החדשות האלה הן בבחינת חזרה למסעדת הבשר, מוסד ניו-יורקי שהיה נפוץ במאה ה-19 ועוצב בסגנון טברנות היסטוריות מבריטניה. "בחיפוי עץ כהה, עור ודיוקנאות המאפיינים מועדון פרטי, המקומות האלה נועדו לגברים והבטיחו מצב רוח טוב המתלווה לשתייה", היא אומרת.

"ההווה נראה בן חלוף, והמקומות האלה הם בבחינת עוגן של יציבות", אומרת ויטאקר. "בתקופת השפל הכלכלי הגדול", היא מוסיפה, "הניו-יורקים העדיפו מסעדות בסגנון קולוניאלי מיושן על פני מוסדות בוהקים בסגנון מודרני, שנפתחו לאחר שחוק היובש בוטל".

ייתכן שזה קורה שוב: "וייברלי", "מינטה" ו"ליון" נהפכו מיד עם פתיחתם למקומות מבוקשים מאוד - בין השאר בשל לקוחותיהם הסלבריטאים, קשריהם לתקשורת ותחושת האקסלוסיביות שלהם.

אל קאפונה על הקיר

אך ב"ליון" הנוסטלגיה הזאת מובאת לרמה חדשה, ומסתירה את ההיסטוריה האמיתית שלה במורשת בדיונית. על הקירות אין תמונות של סטרייסנד, ובתפריט אין לונדון ברויל. פסטיש של פריטים עתיקים תופס את מקומם ומרמז מה היה יכול לקרות ב-100 שנות קיומו, כאילו היה מעין בית ישן המועבר מדור לדור מבלי שאיש ישליך דבר מתוכו.

"חיפשתי ניו יורק מלאת תקווה, שאפתנית וכל הדברים האחרים שהופכים את ניו יורק למה שהיא", אומר ג'ון דלוצ'י, השף הראשי ואחד הבעלים, שנמצא בחופשה מ"ווייברלי אין", שם הוא שותף ושף מייסד. "זו תרכובת של ניו יורק הישנה. אם מדובר בשנות ה-30, ה-40 או ה-50 - הכל נמצא שם".

וזה אכן כך. בבר החליטה המעצבת מג שארפ להציב כיסאות מעבדה משוחזרים ושחוקים ולהשתמש בקורות עץ חשופות, בהדהוד לסוף המאה ה-19. באזור האכילה תלוי ציור שמן מתקלף לצד ציור של בסקיאט, ואילו תצלום של אנדי וורהול מאת דייוויד לה-שאפל משקיף מקיר אחר. על הקירות משובצים תצלומי שחור-לבן אחרים של אל קאפונה, בייב רות, פרנק סינטרה ואחרים.

אפילו הפסקול הוא מלאכת מחשבת המשקפת את הנרטיב הבדיוני. אדם ובר, מפיק מוסיקלי, עבד על פי הנחייתו של דלוצ'י שלא לעבור את 1965. הוא הרכיב תפריט בן שבעה ימים של שירים עלומים יחסית מאת מוסיקאים ידועים כגון דיוק אלינגטון, האחיות אנדרוז וגם מעט סטרייסנד משנות ה-60.

"ברברה שרה אז כמו שהיא שרה עכשיו", אומר במאי הקולנוע ג'ואל שומאכר, שעבד כמלצר בערב שבו דרך כוכבה של סטרייסנד, אף שהוא עצמו הכיר אותה רק כעבור עשרות שנים בהוליווד. הוא זכר שהיא נראתה כמו "הבחורות המשוגעות האלה שהסתובבו סביב זירת ההומואים", בתסרוקת גבוהה תפוחה באדום-דובדבן ובשמלה בלבן ואדום (סטרייסנד כתבה בדואר אלקטרוני שלא ידעה שהמקום הוא מועדון הומואים ו"חשבתי שזה משונה שהחברה שלי סיס ואני היינו הנשים היחידות שם").

שומאכר, שעדיין מתגורר בסמוך, זוכר את העיצוב הכמו-ויקטוריאני, כולל מנורות גז דמה וטפטים בהדפס במרקם בולט, מהתקופה שבה הלקוחות יכלו לקפוץ אל מעבר לפינה לראות את וודי אלן מופיע ב"בון סואר", או לספוג את זירת הגו-גו הבוטה ב"טרודיס" שבהמשך הרחוב, שכיום היא מעדנייה.

אף ששומאכר מברך על שחזור ה"ליון", הוא אומר שאי אפשר לשחזר את העולם האבוד שבו התקיים. "הווילג' דמה למשפחה מוכרת", הוא אומר. "עכשיו הכל כל כך מורכב, ויש כסף גדול בכל דבר".

» מסעדות בניו יורק - עכבר עולם מגיש לכם את כל ההמלצות והפרטים




Bookmark and Share



תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(0 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את המקום

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5