טלוויזיה

עדכנו אותנו




לאקי לואי: איך שינה לואי סי.קיי את עולם הסטנד אפ?

יום שישי 04 בינואר 2013 07:21 מאת: עמית קלינג, עכבר העיר

לואי סי.קיי הצליח בשלוש השנים האחרונות לעשות את הבלתי אפשרי ולעבור ממקום צנוע בשוליים למרכז המיינסטרים מבלי להשתנות בכלל. אז למה אף אחד לא מנסה לחקות אותו?



לא בלי לואי. סי.קיי (צילום: יח"צ)

פרסומת

זה כבר שלוש שנים שלמות שלואי סי.קיי רוכב על גל הצלחה שנראה כמעט חסר תקדים. מלהיות סטנדאפיסט בולט אבל בעיקר ל”מביני עניין” - כזה שתמיד לקח את הצד הנכון של האיבה בין הסטנד־אפ האמריקאי האינטליגנטי (דיוויד קרוס, גרג ג’ירלדו ז”ל) לזה המיינסטרימי (דיין קוק, שעמו לואי גם הסתכסך באופן אישי, או “לארי דה כייבל גאי”) – הוא הפך לשם דבר, לאייקון תרבות. לפחות למראית עין. נכון, כנראה שסי.קיי זוכה לייצוג יתר בתקשורת גם כי הוא קולע לטעמם הממוצע של עיתונאים, וגם כי הוא דוגמה שנוח להשתמש בה בכל מיני כתבות (גם שמן, גם גרוש, גם מתעקש להישאר יוצר עצמאי). אבל גם בלי להיות עשיר כמו קוק או דניאל וויטני (שמו האמיתי של “דה כייבל גאי”), לאורך שלוש העונות של “לואי” ולצד תשומת לב הולכת וגוברת המופנית לקריירת הסטנד־אפ שלו, סי.קיי הפך לסלבריטאי דרג א’. עדיין כזה שלחלוטין לא מתאים לתבניות הסלבריטאות, אבל גיוון זו אחת הסיבות שהביאה אותו עד הלום מלכתחילה.

מי שהכירו אותו עוד לפני “לואי” התוודעו אליו כנראה דרך צמד הספיישלים המצוינים “Chewed Up” ו”Shameless”. להם היתה ההזדמנות ליהנות מצפייה בסי.קיי מרקיע שחקים עד לרשימת “100 המשפיעים” של מגזין "טיים" לשנת 2012 (הקומיקאים הנוספים ברשימה היו סטיבן קולבר, צ’לסי הנדלר וקריסטן וויג – לכולם ותק רב ממנו באור הזרקורים), מזנק ממקום צנוע בשוליים למרכז העניינים, הופך לסמל של סצנה שלמה ובו בזמן גם למודל מבחינת יוצרים צעירים בתחום, תוך כדי שהוא עצמו לא מוותר ולו על סנטימטר של שליטה אמנותית באף פרויקט שהוא עושה. למעשה, רק בעונה האחרונה של “לואי” הוא מסר את מושכות  העריכה לידיים זרות (סוזן מורס, שערכה עבור וודי אלן את “מנהטן”, “פשעים ועבירות קלות”, “חנה ואחיותיה” ו־18 סרטים נוספים). בתוך כך, סי.קיי כאילו מתעלם מהפופולריות של עצמו, ומסרב לחוות אותה עד הסוף. הוא מדבר קצת על הכסף החדש שהרוויח ב”Live at the Beacon Theater” - מופע הסטנד־אפ שמכר באינטרנט תמורת חמישה דולרים - אבל חוץ מזה הוא עדיין אותו לואי. לא ברור אם זה מכיוון שעל כך נשען חלק לא מבוטל מהקסם שלו, או כי הוא לא לגמרי מעכל את מה שקרה לו, בדיוק כמו שלואי של הסדרה הוא לואי דחוי, עם בעיות פרנסה, שעדיין מתכווץ סביב שולחן קטן עם שאר הסטנדאפיסטים בסוף כל ערב. הם לא נראים מי יודע מה מרוצים.

בעד או נגד אבולוציה? מתוך Live at the Beacon Theater:

הפריצה הזאת מעלה בזיכרון בוקר אחד, לפני יותר מ־20 שנה, שבו חברי נירוונה התעוררו מפורסמים. מדהים לחשוב על זה, אבל סי.קיי וקוביין הם ילידי אותה שנה – 1967. לסי.קיי היה את המזל להיחשף לתהילה בגיל הרבה יותר מבוגר, יותר יציב, כשהוא בא מסצנה קצת פחות מטלטלת וכשאת המאבק שלו על העצמאות שלו הוא יכול לגבות בכלים טכנולוגיים שפאנקיסטים צעירים, שלא ידעו איך לעכל את החיבוק המרסק של חברות התקליטים, לא יכלו אפילו להעלות על דעתם. אבל הסיפור הבסיסי משותף: פתאום, משום מקום, נשלף קלף מנצח בדמות אנדרדוג כריזמטי שמשכתב את תבנית הרוקר/הסטנדאפיסט. אבל בעוד שב־1991 זה שלח את כל חברות התקליטים לחפש את הנירוונה הפרטית שלהם, ההצלחה של “לואי” לא בדיוק העירה גל של חיקויים. כמה חברים של לואי הופיעו בתפקידי אורח קטנים בסדרה שלו, אבל אף אחד לא מחזר אחריהם ולא מחפש להביא את האדג’ שלהם למסך.


פשוט זול



צריך לזכור שלפחות מבחינה מסחרית, כלומר אם מנטרלים את הבאזז, “לואי” רחוקה מלהיות הצלחה מסחררת, או אפילו הצלחה בכלל. הרייטינג שלה לא עקבי, ונע בין חצי מיליון למיליון וחצי צופים – מספרים נמוכים מאלה של הקומדיות האחרות בערוץ FX, כמו “פילדלפיה זורחת”, “ארצ’ר”, “ווילפרד” ואפילו “הליגה”. אבל ב־FX ממש לא משתוקקים לבטל את “לואי”: היא מביאה לערוץ פרסים וביקורות מעולות, ויש גם עוד עניין קטן בנוגע אליה - היא עולה להם מעט מאוד כסף. סי.קיי בחר במודע לעשות אותה בתקציב נמוך יחסית - העונה הראשונה צולמה ב־250 אלף דולר לפרק; בעונה השנייה התקציב עלה ל־300 אלף (סכומים לא רציניים במושגים אמריקאיים) – ולקבל בתמורה שליטה מלאה בתוצר. בערוצים האחרים מבינים ככל הנראה שבלבבות התקשורת יש מקום רק ללואי אחד, ולא ממהרים לצאת עם תשובה משל עצמם לסי.קיי.

רק ב-FX. פרומו לעונה השלישית של "לואי":

כדי שיגיע רנסנס של סטנד־אפ אלטרנטיבי למיינסטרים האמריקאי צריך שזה יאמץ, ולו בתור אופנה חולפת, את הערכים של השוליים, כפי שקרה במוזיקה לרגע חמקמק אחד בתחילת שנות ה־90. גם בתחום הקומדיה זה קרה, כשבתחילת שנות ה־70 הטלוויזיה ניסתה לקרוץ לפלח הדמוגרפי של תלמידי קולג’ עם זיקה היפית. את יריית הפתיחה הוביל אז לני ברוס, ואחריו באו ג’ורג’ קרלין, שרבים מהקטעים שלו לא התיישנו טוב, אבל בזמנו עצם העובדה שהוא הופיע בג’ינס ועם שיער ארוך היתה פורצת דרך, ואנדי קאופמן, שהניסיונות המתמשכים שלו לאתגר את הקהל הוכיחו שרבים מהסטודנטים של אז רק התחפשו להיפים. מי שמצפה מלואי סי.קיי לפתוח את השער בשביל רבים אחרים עתיד להתאכזב. בכירי הערוצים כבר למודי ניסיון מהג’ינג’י הקודם שנראה כמו יקיר לבם של מיליונים, יצר כדור שלג עוצמתי של הייפ ובסוף הביא מספרים מאכזבים הביתה – קונאן אובריאן.

סצינת הסטנד־אפ האמריקאית היא מקום צפוף וקנאי. פרט להיפ הופ, קשה לחשוב על סצנה שהולידה מספר כל כך גדול של סכסוכים פומביים. הנושא הנפוץ הוא, כמובן, גניבת בדיחות - על זה, אגב, היה הריב של לואי סי.קיי עם דיין קוק - אבל בסופו של דבר התחרות עזה כי אין מספיק מקום לכולם. ולהבדיל מתעשיית המוזיקה, למשל, ברור לגמרי מי הוא זה שתפס לך את המשרה, במשחק או בכתיבה, עבור סיטקום או עבור תוכנית אירוח. אבל גם מי שכבר מצליח לעשות בהצלחה את המעבר לטלוויזיה עדיין ניצב בפני בעיה. סטנדאפיסטים רבים מוצאים את עצמם מנהלים קריירות מקבילות, שבהן הם מביאים גרסה מתונה של עצמם – אם בכלל – למסך הקטן (דוגמה קיצונית היא זו של בוב סאגט, שבין ההומור הוולגרי שלו לתפקיד הטלוויזיוני שלו בתור האבא ב”צער גידול בנות” אין שום דבר משותף). לא ברור, למשל, כמה מהמתבגרים האמריקאים שצחקו מזאק גלפיניאקיס בסרטי “בדרך לחתונה” היו נהנים מההומור הסוריאליסטי והמקוטע שלו על הבמה, ולא כל מי שנהנה מהדמות של פרנק ב”רוק 30” מכיר את הסטנד־אפ האקסצנטרי והגיקי של ג’ודה פרידלנדר.

וגם כובע. הסטנד אפ של ג’ודה פרידלנדר:

יותר קשה לגנוב בדיחה



אל מול זה לא לגמרי מפתיע לראות את הדור הבוגר והמצליח של הקומיקאים פונה ליצירות רפלקסיביות, כמו הסצנות ב”לואי”, שמציגות את ברנז’ת הסטנד־אפ כמקום צפוף, תחרותי וציני, או, מהצד הבהיר והלוס אנג’לסי של התמונה, “Comedians in Cars Getting Coffee” של ג’רי סיינפלד. יש הרבה תפקידים קומיים קטנים, הרבה תפקידי אורח בסדרות, אבל רק לעתים רחוקות משהו מזה מתהווה לכדי מקפצה ממשית. המקרה צריך להיות קיצוני, כמו התמיכה מקיר לקיר בטיג נוטארו, שסי.קיי עזר למכור באתר שלו את הסט שלה מלפני כמה חודשים, שבו סיפרה לקהל – כמעט בלי בדיחות, אבל איכשהו זה עדיין היה מצחיק – על כך שאובחנה עם סרטן שד כפול זמן קצר מאוד אחרי שאמא שלה מתה. אבל עם כל ההערכה לנוטארו ולסט הבאמת נדיר הזה, התמיכה בה היתה בגדר שירותרום, ולא התבססה רק על אהדה לאמנות שלה. כשמישהו מהקומיקאים האלטרנטיביים כן מקבל הזדמנות לצוץ בטלוויזיה, זה בדרך כלל קורה בערוצים קטנים, כמו IFC, שנתנה לרג’י ווטס את “Comedy Bang Bang”, ולדיוויד קרוס את הסדרה “The Increasingly Poor Decisions of Todd Margaret”, או בערוצים גדולים אבל לזמן קצר, כמו ג’ים נורטון, שקיבל את “Down and Dirty” ב־HBO, אבל לעונה קצרצרה וחד פעמית של ארבעה פרקים.

הדור הצעיר של הסטנדאפיסטים – אלו מתחת או קצת אחרי ה־30 – זוכים להרבה הזדמנויות בזכות האינטרנט, שלפעמים מאפשר להם לצבור קהל קטן וחוסך להם את החוויה המשפילה שמספקים מועדונים עוינים. מצד שני, זה גם מנתק אותם זה מזה – יותר קל להם לשקוע לנישות משל עצמם, לטוויטר ולפודקאסטים, שם הם חופשיים לחלוטין. זה מצמצם את התחרות ביניהם, אבל גם מקשה על היווצרותן של “חבורות” מהסוג שלקח את הסטנד־אפ האמריקאי קדימה בימים עברו. קבוצות קומדיה אורגניות, כמו Upright Citizens Brigade, שהזניקה את הקריירה של איימי פוהלר, או "Mr. Show" הקאלטית של HBO, שם התחילו דיוויד קרוס וג’ק בלאק, לא מתגבשות יותר. מה גם שעכשיו, עם תיעוד אינסופי ומתוארך של הופעות, וואן ליינרים ומערכונים ברשתות חברתיות, הולך להיות הרבה יותר קשה לגנוב בדיחה טובה.
מצד שני, כשהסטנדאפיסטים הצעירים כיום יתהוו ויהיה ברור מי להיט ומי פחות, הם יגלו שצריך גם להתפרנס. ספק אם עולם הבידור יציע אז יותר משרות. מפודקאסטים, על כל פנים, לא עושים כסף, וכשהם יגיעו לשלב שבו ירצו לתרגם את ההון הווירטואלי שצברו לעבודות של ממש במגרש המשחקים של הגדולים, צפויה להם הפתעה לא נעימה: החופש של האינטרנט נשאר באינטרנט, ולא הפך את צופי הטלוויזיה פתוחים יותר לרעיונות חדשים, ועדיין קשה מאוד לתרגם מיליון עוקבים בטוויטר למיליון צופים שילכו איתך משבוע לשבוע.

מתוך "Mr. Show":

אווירת הבדידות המנשבת מכל פתח ב”לואי” אמנם שואבת מנסיבות חייו הפרטיות כמו גם מתוך תפיסה אקזיסטנציאליסטית כללית, אבל אין ספק שגם עולם הקומדיה תרם לא מעט השראה לגישה הזאת: כל אחת מהשכבות שיכולות לפרנס קומיקאים – במה, טלוויזיה, קולנוע, בהכרח בסדר הזה – דחוסה ותחרותית מלכתחילה, אבל הזינוק מאחת לשנייה קשה מאוד, וההצלחה היא, לעתים קרובות, קצרה. קומיקאים לא זוכים בפרסים הגדולים (אפילו “שחקנים קומיים” לא – פיטר סלרס, למשל, אולי השחקן הקומי הגדול של המאה ה־20, נאלץ להסתפק בשתי מועמדויות לאוסקר, ואחת מהן על הדרמה “להיות שם”), והשעון שלהם מתקתק בקצב מהיר במיוחד.

ההצלחה של סי.קיי בגיל העמידה שלו היא עניין חסר תקדים, אבל כזה שמרמז גם על היותו עלה התאנה של הפריים טיים האמריקאי. בבחינת תראו, הבאנו ג’ינג’י שמן וגרוש שמדבר על הביצים שלו. האפשרויות שעומדות בפני קומיקאים הן או להתמסחר מלכתחילה ולפנות לקהל של נערי אחוות שורקים, כמו שעשה דיין קוק, או להתמסחר כשאפשר, כמו שעשו ג’ק בלאק, זאק גלפיניאקיס ודיוויד קרוס, שסיפר שהשתתפותו בסרטי “הצ’יפמאנקס” היתה הפרק הכי לא נעים בחייו והודה בגלוי שעשה את זה רק בשביל הכסף. אפשר לוותר מראש על המסחריות, כמו שעשה ווטס, ליפול על הנישה של הילד הרע כמו ג’סלניק, או פשוט לחכות בסבלנות שיגיע תורך. הבעיה היא שלואי סי.קיי יש ויהיה רק אחד, לפחות בכל רגע נתון. בטלוויזיה פשוט לא צריכים עוד ממנו. גם את מה שיש הם מחזיקים רק בשביל התירוץ של “סוגה עילית”.

» כשלואי סי.קיי בעלייה, הדמות שלו בירידה

בעמידה: עוד סטנדאפיסטים שכדאי לכם להכיר


אנתוני ג’סלניק. הבלונדיני החמוד הזה רותם את המראה שלו לטובת רוטינת סטנד־אפ יבשה, שחורה ופרובוקטיבית. בטון נינוח הוא מגיש בזה אחר זה וואן ליינרים כמו “ביליתי את השנתיים האחרונות בחיפוש אחר הרוצח של החברה שלי. אף אחד לא מוכן לעשות את זה”. הטוויטר שלו מוקדש באופן כמעט בלעדי לבדיחות על ידוענים שמתו לפני פחות מ־24 שעות.

רג’י ווטס. ווטס לא צעיר (40), ואת המעבר שלו למיינסטרים הוא כבר לא יעשה. הוא באמת מוזר מדי: עם אפרו עצום, ביטים, פדאל לופים וזרם תודעה משוחרר לגמרי, הוא מתקיים איפשהו בתחום האפור שבין סטנד־אפ, היפ הופ, שירה ומשוגע מהרחוב. טוקבק מושלם ביוטיוב לאחד המערכונים שלו: “הוא לא מספר בדיחות. הוא פשוט מיירט אותות רדיו עם השיער שלו ומחליף ערוץ כל כמה דקות”.

ניקי גלזר. גלזר היא מקרה שבו בדיחה אחת יכולה לעשות קריירה שלמה. במקרה שלה ראוי לתת לבדיחה הזאת לדבר בעד עצמה: “כשאני הולכת ברחוב בלילה וזר עובר על פני, 99 אחוז ממני נאנחים לרווחה. אבל יש אחוז אחד, קטן, סוטה, שממלמל בכעס, ‘בסדר! גם ככה לא הייתי צריכה את האונס שלך!”.

חניבעל בורס. הסטנד־אפ שלו הוא הומור אבחנות מסורתי למדי, והוא לא הולך רחוק מדי מהשורשים של הסטנד־אפ השחור, אבל הוא מצחיק ובעיקר הרבה יותר עדכני מקומיקאים מתייבשים כמו כריס רוק. הדוגמה המושלמת היא הקטע שבו הוא מפרק את אחד השירים של אוד פיוצ’ר, הרכב ההיפ הופ שעשה המון רעש בשנה שעברה.

בלונדיני לא תמים. אנתוני ג’סלניק:





תגיות: FX, HBO, דיוויד קרוס, דיין קוק, לואי, לואי סי. קיי, עמית קלינג

(3 מדרגים)

דירוג הגולשים:

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5